החיזבללאה וישראל הכריזו על הפסקת אש, ביום שני שעבר.
הבועה לא התנפצה, תושבי המרכז והדרום שמעו על ההרג, על ההרס, על הכאב, על הקושי, מהחדשות, בטלויזיה, ברדיו ובאינטרנט.
עמודים לבנים חסרי ריח, כאב, צער, או כל רגש אחר.
לאחד, אלכס בונימוביץ', הפסקת האש התחילה מאוחר מידי, הוא נהרג כשטיל נ"ט פגע בחלק האחורי של הטנק שלו, אלכסנדר מת מיד, ימים לאחר כן האב השכול, מיכאל, שמע סיפורים איך ניסו להוציא את גופתו תחת אש, ללא הצלחה. אותו מיכאל, הוא חבר טוב מאוד של אבי, בתקופה מסויימת הם עבדו יחד בחברת הייטק ושם הכירו, ומאז הוא אחד מחבריו הטובים.
האחדים שידעו שאנחנו, ההורים ואני, נמצאים בסלובניה, לא התקשרו כדי לא להרוס את המסע בחדשות הרעות, אבל היו כאלה שלא ידעו ומיד ביום ראשון בבוקר בטיפוס על הר שיחות הטלפון התחילו - "הבת שלי שמעה מחברה ש...", "קראתי באינטרנט ש...", "השמועה אומרת ש..." והטיפוס בהר הפסיק.
הבנו, לבסוף, שהאמת מסתתרת בין כל אותם הטלפונים הבהולים, הבן של מיכאל, אלכס, נהרג. שאר הטיפוס התבצע בשקט, כמעט ללא כל מילה שנאמרה.
יכולתי לשמוע את הכאב באותה דממה נואשת.
"חסרה לו רק יממה אחת", היה הדבר הראשון שאבי אמר.
אני מתפלא שוב ושוב, כיצד חיים של אחד משפיעים על האחר. המעשה הכי קטנטן, החיוך, הצעקה ברחוב, מעלים זכרונות שנקטעו.
האסטרולוגים צופים שהמצב ימשיך להיות שקט עד אמצע ספטמבר ולקראת אוקטובר העניינים יתחממו והלוחמה תתחיל שוב.
משעשע אותי כל פעם, כל אותם אלה שאומרים - ראינו את זה בא והזהרנו, 'אמרנו לכם'...
אני אישית, מאמין שקיום העתיד, תלוי מאוד ברמת הידיעה שלנו לגביו. התפוח יפול מהעץ, קובעים חוקי הכבידה של ניוטון, אנחנו אפילו יודעים איפה יהיו כוכבים בעוד כמה אלפי שנים, אבל איננו יכולים לחזות מה יקרה בשבוע הבא.
זה הקסם של העתיד, הוא מתקיים רק אם אתה לא יודע מה הולך לקרות בו, אם אתה יודע זאת, העתיד משתנה, התגובות העתידיות משתנות, הרגשות משתנות, הטבעי הופך למבוקר, ובדיוק לפי "אפקט הפרפר" המפורסם, עצם הידיעה משנה את פני החיים כולם.
כל מה שנשאר הוא לחכות ולקוות.
היום הייתי במעקב ציונים אקדמאי, שנאלצתי לעבור כי הצבא רצה לבדוק האם הציונים שלי בסדר, ובכן. הם לא!
כל כך לא, שאני חושב שדי סופי שאני הולך לעוף מכל העתודה הזה וזהו, בלי הרבה ברירות, נכון לעכשיו, הוגשה בקשה לרמדית עתודה שיתנו לי להשאר, אבל עם 4 מתוך 5 נכשלים, כשכולם מתחת ל-40, הסיכויים שלי להשאר שווים לסיכויים שלי לעבור עם ממוצע 70 את השנה הזאת... שואפים ל-0.
אני לא מצטער, לא לרגע, אני לא יודע אם למדתי נכון, אני לא יודע אם התכוננתי בדרך הטובה ביותר. התכוננתי בצורה שנראתה לי הכי נכונה תוך שילוב אינספור משתנים במשוואה הגדולה הזו.
בבית קיבלתי הרצאה על כמה לא רוצים שאני אלך לקרבי, וכמה לא למדתי בסדר ואם אני יודע את החומר למה הציון כל כך נמוך.
הצרה היחידה, שאני רוצה לעבור את הקורסים הסמסטר, גם אם אני לא אמשיך בעתודה וזה דורש חרישה שאני מתחיל אותה ממחר.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
