קודם כל, רציתי לפרסם פה פורטרט שצילמתי אי שם בדצמבר באחד מימי שישי (הבודדים) שביקרתי בנחלת בנימין בת"א, פורטרט שמלא אנשים שראו ממש אהבו, אז החלטתי לשתף גם פה (יופיע בתחתית הפוסט)
אז מה קורה איתי?
פגשתי אתמול מישהי שלא ראיתי מעולם, אבל הכרתי... מסובך שכזה.. לא ברור... רק לשבת ולדבר, פנים מול פנים, ולא בטלפון, בלי לדמיין עשרות אפשרויות לאיך הפנים של אותו הקול נראות. היה בזה משהו רע, משהו דומה למה שכל עיבוד קולנועי עושה לספר, הורס את הדימיון, אם הרחוב שדמיינת נראה סוען ורחב וכהה, בסרט הוא יופיע בתור רחוב צדדי אפור ומשעמם, ולא תוכל יותר לדמיין יותר את אותו הרחוב הסוען כפי שהוא היה...
אך מצד שני, זה הרגיש כל כך נוח להכנס, לדבר, להביע דעה, להקשיב, לראות ולשמוע בו זמנית. עשה טוב על הלב.
אני מתגעגע לימים שבאמת הרגשתי שיש לי חבר קרוב, חבר... לא ידידה או חבר'ה או משהו, אלא ממש חבר, כזה שהיציאות שלי זה איתו וfuck the world... אני מסתכל סביבי ורואה בלא מעט מקומות חברים קרובים, כאלה שיכולים פשוט לצאת, לא משנה לאן, העיקר שיהיו יחד. אני נזכר בימים שהרגשתי כך. חבל שכל זה אלה הם מחשבות של עבר ולא הווה. יד הגורל לא נותנת לנו לבחור את גורלינו, ואולי לטובה.
לא יכול לעדכן יותר מידי, אולי כי אין ממש מה לעדכן.
לגבי הפורטרט הזה, יש בו משהו שפשוט גורם לי לחייך, משהו שמושך את העין...
יש באותה אישה משהו מאוד מסתורי, מצד אחד, היא לא מתביישת בקמטיה, הם שם, מראים את כל מה שעבר עליה, החיים הבאמת לא פשוטים. ומצד שני, רואים את החיוך המתוק שעל פניה, כאילו אמונה שיהיה טוב, אם לא עכשיו אז לכל היותר מחר.
אני באמת אוהב את הצילום הזה
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
