Silent Chaos

אוף. אני כל כך רוצה לכתוב משהו, להוריד איזו אבן מהלב. אני פותח את העמוד הלבן הריק הזה ופשוט לא יודע על איזה כפתורים ללחוץ בשביל לגרום לה ליפול.

אני חוזר לעוד שבועיים לצבא.

בדרך הייתה לי יום הולדת 21. שזכיתי לראות ממנה רק את הערב שלפני בבית, בזכות אפטר שהקצין שלי נתן לי.

היום חגגתי את הארוע עם חברים בעל האש מסורתי שכזה, במקום שאני מאוד אוהב, בטבע. הרבה באו, כולם רצו לעזור ושאלו מה להביא והכל. לחשוב שאתמול בגלל הגשם הייתי משוכנע שכל זה בכלל לא יתקיים. נהניתי. אין מה להגיד. אבל משהו חסר.

איל ושרון, שמי שקורא פה כנראה זה לא יגיד כלום, אוספים תמונות של כולם להכין איזו מצגת נוסטלגית של החבורה. מהימים הטובים אני חושב שזאת יוזמה מאוד מאוד ברוכה, אבל אני אומר את זה בנימה מתוקה-מרה שכזאת, משהו שכבר לא יחזור ולא יקרה שוב. למרות שכולנו איכשהו ככה ביחד במקרים נדירים, כל אחד כאן לבד, מפולג לחבורות קטנות הרבה יותר ולעולם לא נחזור לאותו יחד כל כך כיפי ובלתי תלוי בשום דבר.

שיהיו לכולנו שבועיים מהנים