יום הזכרון
בשבילי, ממש ממש לא יום של אבל, יום של זכרון, תקומה, רעות, אומץ, כאב.
אני מכיר לפחות חייל אחד שנהרג. במלחמה האחרונה, סשה בונימוביץ' ז"ל (אגב, היה בערב יום הזכרון סרט - מההפקה של עובדה, על הטנק שלו שנפגע, מומלץ מאוד), בן גילי, חבר, בן של חברים של ההורים. לא אבל יש לי בלב כשאני חושב על פניו, הערכה - על עוז, אומץ.
בשבילי, יום הזכרון, זה ה-יום שבו אני מרגיש גאווה ללכת במדים, בעיקר כשאני מגיע לבית הספר, לטקס. אני יודע שאני אומר שלא רציתי להתגייס - ואני עדיין חושב כך, לא בהיבט ההשתמטות שכל כך נפוץ אצלנו, אלא להפך. הייתי רוצה להגיע למצב שבו לא יהיה צורך בצבא ונוכל לחיות כמו כל המדינות היותר מתורבתות - בשלום. זה יום שבו רואים את כולם, מעט מהמשתחררים, מעט מאלה שמחכים לגיוס, מעט מהמורים שעדיין נשארו בבית הספר שאני זוכר והן זוכרות אותי ובעיקר הרבה מכרים, שכבה מעל, שכבה מתחת, מדים לבנים צחורים של חיל הים, בז' של חל האוויר, ירוק של הירוקים. יחידות קרביות, מודיעין, תקשוב, תותחנים, גולני, הנדסה, נח"ל, לוגיסיטקה. הכל ומכולם. וכולם באים ואומרים שלום ומה קורה ומה שלומך ואיך הצבא וכל הזין ומתי אתה משתחרר כבר?
אז ככה עבר יום הזכרון
ובערב, תוכניות אחרות לגמרי, שמחה, כיף, זיקוקים, אורות, אוכל, הופעות, מוזיקה.
ובשבילי זה שוב חזרה למציאות הכואבת.
התחלתי ליישם את רעיון החלפת החברים. לא ניתוק אלא הדחקה. אז מבחינתי עכשיו, לא להתקשר לאותם אלה שמלחתחילה לא מתקשרים אלי.
אז במקור רציתי ללכת לאיחוד של כוורת בהוד השרון - לא יודע כמה איחוד זה היה, אבל גידי גוב ודני סנדרסון יכול לעשות רק טוב. לא יודע למה לא הלכתי בסוף. עצלנות לא מוסברת... התירוצים שלי לעצמי הם - זה רחוק, אני לא יודע איך להגיע, אין לי עם מי ללכת. בקיצור, לא הלכתי בסוף.
החלטתי ללכת לפארק השלולית - מרחק קילומטר מהבית לבמה שם - הופיעה נינט, עידן יניב (כפרה על שניהם), עברי לידר, סינרגיה, משינה. בגדול, תכננתי להתחיל להסתובב ואז לראות את החבר'ה הקבועים, אלה שאני לא ממש סובל כבר.
אז התחלתי להסתובב, שניים שלושה חברים מהכיתה בביצפר, "איך בצבא?", "למה קבע?" וכו'.
אח"כ פגשתי חברים של חבר שלי, שהכרתי פעם דרכו, רק שמזמן לא ראיתי אותם. אז פשוט נשארתי איתם כל הערב.
לומר את האמת. ממש לא הפריע לי. אפילו היה נחמד, לשכוח מכולם, להכיר אנשים יחסית חדשים (חלקם חדשים לגמרי) ולהיות אני - משחורר וחופשי. בלי שום... הפרעות... או משהו.
הם לא יהיו האנשים החדשים שלי, בלי ספק, אבל זה כיף להשתחרר ככה. לפחות לערב אחד.
עוד משהו קטן, היום גיליתי שוב, איזה חברים טובים עשיתי בצבא. מצחיק שאלה החברים מהטירונות שהיו איתי בסוללה. פשוט לגזור ולשמור.
שיהיה סופש מהנה לכולם.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
