Silent Chaos

אני נכנס לתקופה האחרונה שלי בצבא.

לאט לאט, בשקט בשקט, הימים עוברים, השעות חולפות והמחשבות על ההמשך מתחילות, כמו גם הסיכומים - התקופה הטובה ביותר, הקשה ביותר.

היום במקרה הייתי בשיגור טיל פטריוט בארץ. זה ארוע יחסית נדיר, כל טיל כזה עולה סביב המיליון דולר ושומרים עליהם כמו על יהלומים, ולעומת כל זה, טיל כזה יצא היום לאוויר לעבר מטרה מעל הים.

זאת הייתה הזדמנות בשבילי לחזור קצת במבוכי הזמן לתוך התקופה שהייתי קשור למערכת הזאת, למושגים המוזרים והתקלות שקורות, ובעיקר, לראות חיילים שלי וחברים שלי.

אני חושב שאין דרך אחרת לתאר את התחושה שהייתה לי היום בשעות הקצרות שראיתי את כולם מאשר שמחה, הישג.

דמיינו לעצמכם בנייה של איזה מגדל ענק של לגו. כמובן, שאי אפשר להסתכל על כל קוביה ולחשוב לאן היא הולכת, אבל התוצאה שאליה מגיעים, המגדל הזה, שמוכרב מעשרות קוביות קטנות שאתם, במו יידכם שמתם במקומם, בחרתם קוביה כזאת ולא אחרת שתהיה במקום הזה. ההישג שלכם. התוצאה שלכם. הגאווה שלכם.

ראיתי את החיילים שלי היום, ואני יכול להסתכל ולהגיד בלי להניד עפעף שהתקופה המספקת ביותר שלי הייתה התקופה שלי כמפקד של טירוני הנ"מ.

ההתמודדות עם הקשיים, הדאגה, שעות השינה הקצרות (והלא מטכ"ליות), אפילו הפינויים המוזרים לבי"ח סורוקה. כולם מרכיבים את אותם החיילים.

אני חושב שבאתי בגישה קצת שונה משאר הסגל, ראייה טיפה בוגרת יותר של החיילים. אני נזכר בשיחות שלי אל חיילים בנושאי ערכים, משמעת, כיף, חברה, קבלה שלהם ועוד ועוד.

אני מרגיש, שאני, ואני מצטער שאני לא מצטנע על זה, ראיתי את אותם צוציקים, ילידי (פאקינג!) 1990, בימיהם הראשונים בצבא, קודם כל כאנשים, ובתור אנשים, יש לי, אף על פי התפקיד שלי, האחריות שלי, הסמכות שלי עליהם, יש לי מה ללמוד מהם. ואפילו מעבר, אני יכול להעביר חצי שעה, שעה, בשיחה מהנה, פתוחה ותורמת, לרגע שמים את כל המרחק הפיקודי והדיסטנס, כל משחקי הזמנים והכבוד בצד ומדברים. שני אנשים - שווים לכל דבר. מקשיבים.

וזה לדעתי - חסר כל כך היום בצבא שלנו. להשאיר את משחקי הכוח בצד. לדבר כמו זוג אנשים שרוצים לשמוע. מקשיבים.

חיילים שלי עוד מעט יוצאים לקורס מפקדים, חלקם כבר שם, מכוונים גבוה, קצונה וזה. ואני מרגיש שעל אף הסלידה שלי מעולם הצבא והקצונה, אני עשיתי חלק מהפאזל הזה שנקרא קצין.

אני חושב הרבה על חברים, אני יכול לומר די בוודאות שבתקופה האחרונה, האווירה אצלי בבסיס, בסביבה שלה - היא לא חברית, אני לא יכול להגיד שמהשנה האחרונה רכשתי חברים, שילכו איתי מעבר לשירות הצבאי. כמובן - יהיה נחמד לפגוש ולהתעדכן, לשמוע איך הרצון לטוס לדרום אמריקה התממש או מה קרה אחרי הקבע הראשון, אבל זה לא זה.

אני מסתכל על החבורה שנשארנו - הפגלה בסוללה מהטירונות - ואני מנסה להבין מאיפה הקשר הכל כך קרוב וחם הזה נוצר? מאיפה הרצון הזה להפגש, לשמוע, לעזור מגיע?

המסקנה היחידה שאני יכול לכוון אליה היא הקושי - העובדה שבתור חיילים צעירים בסוללה נטחנו כל כך, עבדנו כל כך קשה בלעשות את העבודה טוב, כמעט עם 0 הערכה, קרענו את  התחת בשמירות, ובעיקר היינו יחד, ברע, בעיקר ברע.

אחד החברים בבסיס שלי, שמלווה אותי בתפקידי ההדרכה, אמר פעם משפט שנחקק אצלי בראש ממש חזק - כדי לגבש חיילים צריך לזיין אותם כשהם יחד, ולתת לכל אחד ואחד, באופן פרטי את העולם. אני לא יודע אם הוא צודק, מעולם לא הייתי טוב מידי בלזיין חיילים ולהריץ אותם לאפיסת כוחות. אבל במחשבה לאחור, אני מאמין שהוא צדק, לפחות בחלק מהמשפט, זיינו אותנו, אכלנו חרא וכל אחד מאיתנו, מה-6 שהגיעו לסוללה, קיבלו מהשאר את היחד הזה. העזרה.

בגדול - אני יכול להתחיל לשאול עד מתי?.

ומה זה בעצם? למה לעזעזל אנחנו כל כך לחוצים לצעוק את זה ולשאול את זה? אז דבר ראשון ובצדק - זה עניין הפז"מ. צריך להגיע לותק מסויים שממנו והלאה, כהגדרה העוברת מדור חיילים אחד לשני, מספיק עייפים, מספיק מותשים, נמאס שצריך לצעוק עד מתי?.

אבל לדעתי, כל האמרה, הפתגם הזה נהיה ללעג, למרות שיש את הזכות לצעוק את זה ולהתלונן, אני לא מרבה להגיד את זה. אולי כי אני מייחס לזה את המשמעות העמוקה שעומדת מאחורי זה - אני אצעק עד מתי. אני אצעק את זה כשאני ארגיש שאני לא יכול עוד. שקחו אותי עכשיו, אני לא ממשיך עם זה. וחבל שאנשים לא רואים את זה ככה.

אני כבר מתחיל לתכנן את ההמשך, החל מהחפש"ש הארוך שצפוי להיות לי (יוצא איזה חודש וחצי... ), שחרור והלאה...

למרות שמרגע לרגע אני אומר לעצמי - כמה מפחיד העולם, כמה אתה סגור בתוך כדור פלסטיק אטום בתוך הצבא הזה. הכל מוכר, כל השיטות והשטיקים, כל הנהלים והמטרות.

תמיד יש לך מפקד, תמיד יש לך תפקיד. תמיד יש לך מטרה.

גם בתור הבורג הקטן בכל המערכת. יש לך איזשהו מטרה. צורך לבצע.

והופ, השתחררנו ומה עכשיו? המטרה שלך היא באמת שלך, רק תבחר, ללמוד אדריכלות או לגדל ילדים בגנון, למלא דלק או לטוס ולכבוש את הרי האנדים, לעבוד, ללמוד, להשתכר, להתבטל.

אני מסתכל על כל העולם הזה, ואני מוכה תדהמה, אני לא יודע.

לא יודע!

לא יודע מה לבחור, לא יודע מה לעשות, והבעיה העיקרית שאני יודע עליה היא שלכל מעשה, יש מחיר. אין כבר את המגננה של ההורים או המפקדים. החטא ועונשו, במלוא מובן המילה.

עד מתי!

אני מתנצל.

מתנצל בפני כל מי שרק יכול להקשיב ולשמוע.

מתנצל על העלמות.

בחודש שעבר הבלוג חגג 5 שנים להווסדו ואני לא הייתי כאן.

5 שנים לא באים ברגל.

מזלטוב, כזה קטן, מתנצל.

רציתי לכתוב, אני נשבע, ויש לי המון מה להגיד ולהשמיע ולומר ולהביע.

רק שאיכשהו זה נעלם אי שם בתוך הזמן שאני לא מוצא, לעצמי, למנוחה פנימית, לשינוי, לפיתוח, ואולי זה מתאר בדיוק את המצב שלי פה.

אני חושב שאני יותר מידי מתוכנת להרגלים. אני מתרגל, מתמכר לאותם מעשים קטנים וחסרי משמעות ופשר שגם אני אפילו לא מבין למה אני עושה אותם,

בין אם זה הבילוי המאוחר במוצ"ש (ראו ערך השעה הנוכחית - של תחילת כתיבת הבלוג, בהנחה שאני קם מחר לא מאוחר מ6:00), שקיעה בתוך יגון האלכוהול ולבסוף גם הרווקות

מה שמצחיק אותי בכל הסיפור הזה, שאני אשכרה רגיל להיות רווק, רגיל בצורה כזאת שגם שאני יודע שזה רק פוגע בי, גם כשרע לי וכל מה שעובר לי בראש הוא 'למה לזאת יש חבר? יכולנו להיות זוג כל כך נפלא!', ולמרות כל זה, אני לא עושה עם זה כלום.

נוסיף רגע אלמנט מיקרו-פילוסופי לכל הסיפור.

אני מאמין, ששינוי נוצר מצורך, וצורך נוצר מבעיה או משהו כזה.

כלומר, נגיד, אני מחליט שצריך לעשות שינוי ולהעלות את המע"מ ל20%, זה נוצר מצורך - שאומר שיש מחסור למדינה בכסף... שמבוססת על בעיה - המדינה מבזבזת המון כסף על תעשייות הנשק והחשמל, לדוגמה

כך גם העולם עובד, וכך אנו כאנשים משתנים. יש בעיה, בעיה יוצרת צורך, וצורך יוצר שינוי.

אך כאן נכנסת השאלה הגודלה - איך קורה שלא קורה שינוי, למרות שיש בעיה - כמו אצלי, אני שונא את חיי הרווקות הממש מעפנים שלי, ניחא אם היו אקטים פיסיים עם בנות מזדמנות או משהו כזה, שהיה מנחם ולו בקצת את הבדידות הזוגית שיש לי, אבל לא. כלום, אני לא יכול להזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהתנשקתי, אני נותן לזה אולי 3 שנים אחורה. אולי יותר.

3 שנים

שנים!

ואני שואל את עצמי - מה דפוק פה? לא זיינת כל כך הרבה זמן, ואתה לא מוכן להשתנות, לא מוכן להוריד את הרגל מהגז או בעצם מהברקס ולשחרר ולתת לדברים לזרום.

והתשובה שהכי הגיונית, מכל האמונה הזאת, היא שהבעיה אינה מפריעה לי כל כך, וזה משגע אותי. שובר את הלב אפילו. איך העדר קשר במשך כל כך הרבה זמן, העדר מגע, רגש - לא גורם לבטן להתהפך, לריאות להתפוצץ וללב להתאבן?

אני מתחיל את המחזור האחרון שלי בצה"ל בעוד כשבועיים, בינתיים אני מסיים, אפשר לומר בהצלחה יתרה, את המחזור הנוכחי.

לא פשוט להשתלט על 4 קורסים בצבא, בעיקר עם קצינים שכמות ההדעות שיקבלו ובאיזה הזדמנויות - מעסיקה אותם יותר מאשר החינוך והערכים שמקבלים החיילים שלהם.

טירונים, חיילים בחיתוליהם, מתעסקים בלזכור איך להעיף הקשב כמו שצריך לקצין כזה או אחר.

הדימוי הטוב ביותר שנתתי לזה, הוא המחשבה שיורדת מהראש לעבוד מהכתפיים.

חוויתי לפני כמה שבועות חוויה מאוד משמעותית, לימדתי בבית ספר.

בקצרה - אמא ביקשה שאחליף אותה שם, ונעניתי בהסכמה יתרה.

שעתיים שלמות ביליתי עם זעטוטים בני 14, כיתה ח' והרווחתי את לחמי.

מה שמאוד מצחיק בכל הסיפור הזה היה שילדים בכיתה ח', הם כמו תינוקות בני יומם וכמו כל אחד מאיתנו בעצם - צריכים תעסוקה.

בשיעור - התלמידים יושבים מול מחשב ולפי הוראה שלי משחקים בכל העולה על רוחם... אתם צודקים, 'לימדתי' נשמע גדול מאוד, 'השגחתי' מתאים פה יותר.

בכל אופן, באמצע השיעור, הרשת נופלת ומתנתקת ובדיוק כעבור דקה - ילדים מתחילים להרביץ (בנים לבנות וחזרה), לקלל, לצאת מהכיתה ולא להענות לדרישות שלי שיחזרו.

אמרתי שם למנהל, כשאמרתי לו שאני הולך בסוף השעתיים הללו - אין לכם כוח התרעה, אתם כל כך תלויים בהורים, בזכויות של התלמידים, ביכולת ההתלוננות שלהם, שאין לכם שום עמדת כוח על התלמידים, שום יראת כבוד. שוב מעמד.

אני לא רוצה שישתמע מהדבירים שאני בעד חזרת הלקאות הסרגלים לבתי הספר, אבל התלמידים צריכים ללמוד מה זאת משמעת, מה זה חינוך, מה אלה ערכים.

למורה כיום, אין שום כוח מול תלמידו, התלמיד חזק, בד"כ חכם ובעיקר - בעל זכויות רבות כל כך שלמורה אין שום יכולת להתמודד עם "לא רוצה" כזה או אחר.

אני לא יודע מה צריכה להיות הדרך, אני יודע מה צריכה להיות התוצאה.

נפלה עלי מוזה בזמן האחרון, מוזה לא מנוצלת, משהו כמו 3-4 רעיונות לשירים, והבעיה עם כל זה היא שאני לא מנצל את זה לטובת הנושאו, סתם רושם את הקונספט, לפעמים זאת רק מילה או משפט, לפעמים זה מבנה תחבירים או איזה קשקוש ותולה על הקיר בתקווה שאני אמצא לזה את הזמן. הרגשה שמשהו פה מבוזבז...

תקוות נועדו לטיפשים
ואני לא שונה מכל השאר
אני שוב עושה את אותה הטעות הטפשית
סובל ממנה כל כך
קלפי המיקוח האחרונים כבר פגו להם
ואני וגורלי נשארנו ערומים, כביום הוולדנו
מחכים למשהו שישתנה, שיפרח
אך דבר לא קורה.
נשארנו שנינו, לבדינו בקן,
כשאף גוזל לא בא לבקר אפילו
לא יודעים מדוע ולאן
מחכים לכיוון, לרעיון
אך שום נפש ושום דמות לא באה
ונותרנו שנינו
גופי וגורלי
לבד

היום הראשון
(יום ראשון)
הגענתי לבסיס בשעה 8 בבוקר, ראיתי כמה פרצופים מוכרים מיום ה'חזרה לשירות' שלי (חמישי שעבר), שלום שלום - דיבורים, צחוקים.
ישבנו וחיכינו וישבנו וחיכינו ועוד קצת ועוד קצת.
אחרי משהו כמו 3 שעות, קמנו למסדר, עמדו 3 דק' וישבנו שוב.
בשעה 1, לקחו אותנו לאכול צהריים, ראיתי את בשה. אכלנו.
חזרנו לשבת, בשעה 5 שחררו אותנו הביתה.

היום השני
(יום שלישי)
הגענו לבסיס בשעה 8 בבוקר שוב, הפעם, לשם שינוי, הודיעו על עבודה שצריכה להעשות, חולקנו לצוותים וכל צוות הלך לעשות את עבודות הרס"ר שלו,
אני הגעתי למעצר, 'תנקה תאים, תנקה שירותים ואחרי זה נראה מה יהיה', אני חייב לומר, היה כל כך טוב לעשות משהו במקום לשבת כל היום כמו ביום הקודם...
השירותים במעצר דווקא נורא נחמדים. כמו שאמרתי לאחד החברים שם - 'הייתי נכנס לכלא רק בגלל השירותים'.
אחרכך, הקצין הממונה, החליט שאנחנו צריכים לסדר את הגינה שם. הגינה היא לא דבר כזה נורא, אך כשהופכים אותו ומוציאים את כל העשבים והאבנים הקטנות, זה נהיה מאוד מגעיל. בעיקר כשאתה יודע שיש באותו ערב גשם ושכל הגינה תהרס שוב.
עשינו את עבודתנו, עם ארוחת צהריים באמצע, ושוחררנו לביתנו באזור 4 וחצי.

היום השלישי
(ימים רביעי חמישי)
כשהגענו לבסיס, חולקנו לקבוצות, לכל קבוצה (שנקראת מחלקה) הופקד איזה מפקד, לנו היה אחד בשם יובל, מהנח"ל.
ראינו באותו יום קצין מיון, הוא הודיע שלא עברתי את הראיון של מודיעין (היו עוד שניים מהפלוגה שלנו שהתראיינו באותו יום, מתוכם אחד כן עבר, ועם השני התחברתי מאוד).
ביאס לי את הצורה!
הקצין מיון ביקש (שוב) שאני אבחר 3 חילות לפי סדר עדיפות, בחרתי: נ"מ, נח"ל וגבעתי.
כך או כך, אני לא רוצה קרבי!!!!
בלילה, המחלקה התחלקה לאוהלים שבהם ישנו 8 אנשים.
היה מאוד מאוד קר!
ומי שמכיר אותי, יודע, גם בפולין, כשאיזה 5 מעלות בחוץ, אני מסתובב עם חולצה קצרה, אבל שם באמת קפאתי בלילה.
באותו לילה, אני חושב שבכיתי בפעם הראשונה מזה זמן רב,
אני חושב שאני יכול לתאר את 'איך זה קרה' כך: הרגשתי קור עמוק עמוק בפנים, כזה שגורם לך להרגיש כל כך לבד, לבד מאי פעם, קור שממש חודר מבעד למעטפת שלך, משדר את זה עמוק עמוק.
כאילו רוח קוטבית נושבת בעוצמה מלבך. לא יכול לשכוח את הקור הזה.
לא בכיתי בכל מיני קולות יבבה וכאלה, בכי מתחבא שכזה, העיניים דמעו, הרגשתי רע, הסתובבתי לכוון השני על המיטה הנפתחת שלי וכך 'בכיתי'...
היום למחרת, התחיל ב3 בבוקר, חבר מהאוהל מתעורר ואומר שהוא ראה מישהו נכנס וגונב לו את הפלאפון, הוא הפך פחות או יותר את כל האוהל בנסיון למצוא אותו אך לא מצא כלום.
לא יכלתי להרדם, ההשכמה הרשמית הייתה ב5, עד 5.30 האוהל היה צריך להיות מקופל ודברינו מסודרים ואנחנו על מדים.
התחלתי בכל התהליך באזור 4 וחצי, משהו כזה.
אני חושב שהיינו האוהל היחיד שהיה מוכן בזמן.

בהמשך אותו יום ראיתי רופא, ניסיתי ככל שניתן להוריד פרופיל, סיפרתי לרופא שהגב שלי כואב והברכיים כואבות והראש כואב, הוא 'קנה' רק את הראש, למרות שההפך בדיוק הוא האמת, הגב והברכיים באמת כואבות לי, הראש - לא ממש...
קבע איזו בדיקה רפואית ליום ראשון... נקווה לטוב.

אלה הדברים היותר מעניינים שהיו בשבוע הזה...

כמו שכתבתי, בראיון, שהיה ביום שני וזרם פשוט נפלא, למרות שהיו כל מיני תשובות של 'לא יודע', הרגשתי כשיצאתי ממנו, שהם היו מרוצים. אוף!
בינתיים, קיבלתי טלפון של קצינת מיון של חיל תקשו"ב, ועוד בחור שיצא ממודיעין ביקש שאני אשלח קורות חיים.
אני אפנה לכולם, אבל נראה שהתקוות לא יתממשו, אלא אם משהו מלמעלה אוהב אותנו מאוד (בהמשך לפוסט הקודם)...
אני מקווה שיהיה פחות רע...

היום הייתי בתל אביב - סשן צילום, ושוב, אני מרגיש המון פספוס, כשאני רואה בשנית את התמונות. יש כמה 'יציאות' טובות, אבל רוב התמונות חסרות פוקוס ומרוחות.
למה לעזעזל אני לא רואה את זה כשאני מצלם ומסתכל על התוצאה.

כל יום רביעי, השיר הזה התנגן לי בראש.
מפליא אותי בכל פעם מחדש, כמה גוונים ואמיתות יש בכמה מילים פשוטות.
כמה הוא מדבר על המצב שלי, שוב ושוב ושוב.
באמת הלהקה הטובה בכל הזמנים!

When I was younger, so much younger than today,
I never needed anybody's help in any way.
But now these days are gone, I'm not so self assured,
Now I find I've changed my mind and opened up the doors
And now my life has changed in oh so many ways,
My independence seems to vanish in the haze.
But every now and then I feel so insecure,
I know that I just need you like I've never done before.