Silent Chaos

הייתי אתמול בהפגנת הענק בתל אביב.

300 אלף איש, כך אומרים.

קשה לי לאמר למה הייתי שם. אני אתרץ את זה כנראה בחוויה אנתרופולוגית של צפייה בקהל אנשים. "לתפוס את הישראלי המפגין", אני אקרא לזה.

אבל האמת מוזרה לי אפילו יותר. 

אמנם אני הבנאדם הכי ציני ומיני-פסימי שיש, לפחות כך אני מאפיין את עצמי. לא מאמין שדברים ישתנו לטובה וגם אם כן, לא מקיצון לקיצון אלא דווקא 'קצת', בסדר גודל קטן הרבה יותר. ובכל זאת הגעתי.

אם אני מנסה להבין אותי, ללא הצלחה, ולהבין את הסיבות למה שאני עושה, אני כנראה לא אצליח. 'כיף' לא היה שם. היה חם ולח וצפוף ורועש, בעיקר כשאתה בגובה המחבתות והתופים ומגהפונים שכל המפגינים מחזיקים מעל הראש - בדיוק משמאל ומימין לאוזניים שלי. 

אך עם זאת, אני חושב שהיה חשוב שהייתי שם, כי אמנם אני פסימי, אמנם אני משוכנע שההפגנות ומחאות האוהלים הם טרנד, שהתחילה אותו מחאת הקוטג', שפתאום נהפך למיני - מוצר בסיס. אני חושב שאין היגיון בהשוואה של תל אביב או המרכז המבוקש לדנמרק או לברלין או לכל מקום אחר באירופה מבחינת רמת חיים ומבחינת מחירי הדירות. כן, כנראה ששם יותר טוב, כנראה שהאנשים גם נחמדים ונאורים יותר. כנראה גם שהרחוב נקי יותר ופחות רועש, וגם יותר ירוק, ונעים ומושלג (הלוואי עלינו). ועם זאת, לאותן מדינות, יש - לרוב (ואני מוציא כן מהכלל את פורטוגל ויוון, ובקרוב מאוד גם את איטליה), כספי מסים טובים והבנה שטובת הציבור עדיפה וחשובה ושחשוב להלחם למענם. אך עם זאת, אין להם תקציב בטחון שנוגס בעוגה עד שנשאר ממנה פרוסה דקה שעליה יריבו כל התקציבים האחרים והחשובים לא פחות, בעיני. אך בתקציב זה, אין לאף אחד יכולת או סיבה אפילו לפקפק, למרות הידיעה הכללית שהצבא הוא מנגנון לא חסכוני ומבזבז, אך רפורמה בצבא ובמערכת הבטחון כולה לא נראית באופק.

למדינות אלה אין גם שום מגזר חרדי, שמהווה כוח פוליטי כל כך גודל לעומת גודלו באוכלוסיה. 

בנוסף, לא חסר גם ההיצע והביקוש, עם כל הכבוד, כשיש ביקוש, ואין היצע, המחיר גבוה. זוהי טבעה של הכלכלה, וכך, אם עשרות סטודנטים צעירים מחפשים את הדירה הזולה ברוטשילד, אף אחד מהם לא ימצא כזאת, פשוט כי אין, וגם לא תהיה. כנראה שגם אם הייתה אחת פנוייה, היא הייתה נחטפת, כי יש ביקוש. יש ביקוש לשם, אמצע תל אביב, ולא לשכונת התקווה, לא ללוד או רמלה, אפילו לא לערים קרובות יותר כמו בני ברק או אפילו גבעתיים, שהמחירים בה אמנם גבוהים, אבל על סף ההיגיון. 

אני תומך במאבק, אני מסכים שיקר לחיות פה, אני מסכים שזה לא צודק ולא הוגן ולא בסדר שמחירי שכר הדירה בבאר שבע, בקריית שמונה, בצפון הרחוק ובדרום השומם, בפריפריה, מוכת האבטלה והקסאמים, עלו מאוד. אני מסכים שהמיסוי הלא הגיוני על הדלק והסולר כבר עבר מזמן את הסף שעליו אנחנו צריכים להחליק את התרעומת מתחת לשטיח. והחינוך שמתייקר משנה לשנה ונהיה כבר בלתי נסבל לגדל פה ילד בלי לחתום על עוד משכנתא. 

הרגשתי שחשוב להיות שם, לא כי אני מאמין שהם יצליחו, כי יש כל כך הרבה 'אבל' שמרחף באוויר - 'אבל אין רשימת מטרות ודרישות מסודרת למארגני המאהל', 'אבל הבורסה בארה"ב קרסה', 'אבל חכה למה שיהיה בספטמבר וכולם ישכחו מהאוהלים האלה'.

הפעם, אולי רק הפעם, הרגשתי שנכון להיות צודק, ולא חכם. צודק, ללכת להפגנה, להיות עוד אחד מ300 אלף האנשים שהחליטו שהמטרה, הרעיון, חסר כל דמות וצורה, חשוב יותר מערב שבת בבאר השכונתי, חשוב יותר מהישיבה במזגן בקולנוע או בבית, חשוב יותר מלהפנות את הראש ולהסתכל לכיוון השני ולאמר אחד לשני, בשקט, בין הצעקות והכפיים ומכות התופים - 'אתה צודק. זה לא בסדר מה שהולך כאן'.

תקראו לי תמים, תקראו לי טיפש, תקראו לי באיזו צורה שרק תרצו. אבל זה עשה לי משהו, כל ההזעה ההמונית הזאת אתמול בעיר המחורבנת הזאת, תל אביב. זה לא שנהייתי אופטימי ושותף פעיל למאבק, זה לא שפתאום אני משוכנע שדברים ישתנו כאן ותיעלם הבירוקרטיה ויופיעו אלפי דירות חדשות שיוזילו את עלות הדיור, שתופיע מפלגה חדשה שתשים את הדלק שמאחורי המדינה הזאת, משרתי המילואים, משלמי המיסים, מלפנים ובעדיפות הגבוהה, כי הרי, בסופו של דבר, בין אם אתה נוסע על פרארי עם מנוע V8 או על פז'ו 206 מתקלפת, מחיר של ליטר דלק הוא זהה.
אך עם כל זאת, אני מרגיש שתרמתי משהו, שהייתי שם כשזה קרה, שעשיתי את הדבר הנכון.

רגע אחד שאני שומר לי, שמתקשר לתמונה הזאת שצילמתי אתמול - הוא אבא, שהוריד את ילדו בן ה5, או שאולי גם זו הגזמה לכיוון הבגרות שלו, מהכתפיים, שם אותו על הרצפה, בין המוני האנשים, באמצע רח' קפלן, באוויר הדחוס שבין ישבנים לרגליים לבטנות וחזים של אנשים מלאי זעם ומרץ וכעס ועוצמה וכוח, עייפים מלהיות צודקים ומלהתלונן ולאמר ש'ככה זה כאן', מלאי הזיעה, ה
סתכל אליו בעיניים ואמר לו, מצד אחד בשקט מופתי ומצד שני עם כוח עצום מאחורי המילים, בעיניים מתרגשות, כמעט לחש - 'אתה רואה ילד, כל זה בשבילך'.

הייתי רוצה לעדכן על מה שהולך בחיים. 

אבל נשמור את זה ליום אחר

הבדידות קוראת לי, אולי משתלטת עלי.

היא, מהווה עבורי מקום מפלט נוח וחם, בו תמיד ארגיש שייך. לבד, רק אני והיא כמו בריקוד טנגו סוחף.

אני עומד במרפסת, יחף, על רצפה מלוכלכלת בחול ששחה לו ברוח מסתכל למרחק, למצוא איזה עניין באיזה אדם עם סיפור או סיפור עם אדם.

הרוח נהייתה כבר קרה, אוויר קר שממלא אותך מבפנים, למרות הטמפרטורות בחוץ. 

גם לשקט יש צליל שאותו אני מכיר לעומק.

בדרך כלשהי, כל מה שאני יכול לחשוב עליו מגיע לנק' הזו של בדידות, הטיסה לטיול - לבד, ארגון יום ההולדת הקרוב לבוא - את מי אני אזמין? האם אני בכלל רוצה לעשות משהו? האם אני רוצה סביבי את האנשים שגורמים לי להרגיש בדיוק את אותה בדידות? ומה בכלל איתי - האם אני רוצה לחגוג עוד שנה חסרת הישגים?

כמו ים הקורא לדייג היא גורמת לי להרגיש בחברתה אפילו עונג. נוגעת, מלטפת ומטלטלת.

הימים עוברים להם, ללא ארועים, ועוד יום שעבר בעיקר בסרטים וסדרות ומוזיקה ותמונות. היא איתי, יד ביד, לפעמים זה אני שמוביל ולפעמים זו היא.

כאב ראש שלא עוזב, שיורד דרומה ללב ולבטן.

אני חושב על אנשים.

להתקשר? 

מחליט שלא. מחליט שזוהי הדרך בה אבחר ובה לך, לבד.

לפעמים אני עוד מנסה להבין, האם זו היא שקוראת לי, מושכת אותי אליה כבית חם בעת סערה. מציעה אוזן קשבת, חיבוק אמהי מבין וכתף?

ואולי זה בעצם אני, שמזמין אותה פנימה כמו פרצה לגנב, כמו טרף לטורף. 

ככל שאני חושב על זה יותר ויותר, אני מגלה שאנחנו באמת תרבות ובכלל מין של שגרה, לעשות כל דבר בסדר מסויים, בשעה מסויימת, מסיבה מסויימת; כך למשל נולדו כל ההתמכרויות, שהן למעשה לא הרבה מעבר למעשים חוזרים ונשנים אותם אנחנו לא יכולים להפסיק.

תחשבו על זה, התמכרות לסמים אדם מתחיל לעשן |להזריק|להסניף או מה שלא יהיה, מבחירה, בשביל שזה יעשה לו טוב, או ישרת מטרה מסויימת שקיימת אצלו. אחרי שאפקט הראשוניות וההתלהבות יורד, מתחיל עידן השגרה, המצב בו עושים דברים, לא כי הם מרגשים את אותו האיש, לא כי הם גורמים לו להרגיש חידוש וכיף שבו עדיין לא התנסה, אלא כי הוא יודע שזו דרכו להשיג מה שהשיג קודם.

באותה מידה, אפשר להסתכל על עוד המון דברים בתור 'התמכרות' הקפה בבוקר, התעוררות בשעה קבועה, יציאה למקום קבוע, בירה מועדפת וכהנה וכהנה.

כשאני חושב על זה יותר ויותר, אני באמת מגלה שחיינו מתנהלים לפי שגרות, יש את תכנון היום הממוצע, שכנראה גם לא יחרוג בהרבה מהיום הקודם וכן הלאה. קמים בבוקר, עבודה, ארוחת צהריים, עוד עבודה, חוזרים, מתאמנים או רואים סרט או משהו, הולכים לישון, וחוזר חלילה.

אנחנו גם מתמכרים לדברים הקטנים, הקפה, הפאב השכונתי, האוננות, הנסיעה במהירות מופרזת ועוד ועוד, אנחנו מחפשים את הריגוש שבהתחלה, שבלגלות משהו לא מוכר ומפתיע, לחפש, אני מניח שזה היה המקור של כל אותם סיפורי רובינזון קרוזו למיניהם, להגיע למקום חדש, להתנתק מהשגרה הקיימת ומהקיבעון שקיים בחיינו ולהתחיל לחוות מחדש הכל.

אפשר לראות את זה גם בסרטים היום, כמעט כל סרט מציג איזושהי שיגרה, אנשים חיים, לפעמים טוב להם, לפעמים רע להם, אבל הם רגילים לזה, אלו הם חייהם, כך הם חיים אותם, ולפתע, קורה משהו - מישהו מת, בחורה חדשה נכנסת לחיי הגיבור או סתם אסטרואיד מחליט להתנגש בכדור הארץ וכולנו עומדים למות. כך הם סיפורים, כך הם חיינו. אנחנו אפילו מאנישים כך את עולם החי, המחזוריות בהם הציפורים טסות לאפריקה וחזרה, עונות השנה, הגאות והשפל, ועוד ועוד 

גם אני מכור לאותם ריטואלים ושגרות, הקפה של הבוקר, הוויסקי של לפני השינה, סדרות שצופים בהם כל שבוע ומחכים ומחכים. איך שאני חושב על זה, נכון לעכשיו, נק' הקיצון, לטוב ולרע של בן אדם קורות בדיוק כהשגרה הזאת נשברת, כשמשהו קורה שהוא מחוץ למחזוריות היוםיומית שלנו - התאהבות, דיכאון, הפתעה, כולם חלק מאותה שבירת שגרה שמתקיימת במקום סטרילי. גם אם אתה במקום הכי טוב בעולם וגם אם בשבפל המדרגה, אי אפשר לשמור על המומנטום שם - זה רגע אחד, תקופה קצרה מאוד, מדי, שחולפת מהר. וכך, ההתאהבות הופכת ל'אהבה', ה'דיכאון' הופך לבאסה שבשגרה, והרבה יותר קל לנו להתמודד עם דברים שלא מפתיעים אותנו, ומצד שני, אנחנו רק מתפללים לאותו רגע חיובי, שיביא אותנו לשיא.

שגרה זה רע.

אני בדיוק במצב הזה עכשיו. בעבודה - העניינים התחילו להכנס לדברים רגילים - באים, הולכים, עובדים, אוכלים, עוד באג נפתח ושבוע לאחר מכן הוא מסומן כ'תוקן' ונבדק, או שבאג מוכרז בתור 'On Hold' ואז פותח הבאג מבין ש... לא יקרה, לא יתוקן בזמן הקרוב, אולי אפילו בכלל...

אני מתגעגע לאותה תקופה שבחיי החברה שלי היה איזשהו סטטוס קוו כזה, יודעים מה עושים בערבים, עם מי, לאן. בימים האלה, אני מרגיש שאני קשור לכל כך הרבה אנשים, קבוצות שונות. קשור ולא קשור. יוצא איתם ומרגיש לבד לבד. 

אני מחפש לעצמי חבר'ה חדשים, ספק מנסה להשתלב בתוך קבוצה מגובשת, מצד אחד, ספק מנסה לארגן ולבנות סביבי וסביב אנשים נוספים שגרה שכזו, שתביא נחת וחוסר דאגה.

התרגלתי לעובדה שאני לבד, ושזה לא עומד להשתנות, אני מסתכל על זה בצורה מאוד אמביוולנטית (בהצלחה לנבחני הפסיכומטרי - אפריל 2010), מצד אחד, העובדה שהתרגלתי שאני לבד, בהיבט הזוגיות, לא מעיקה עלי כל כך, היא עובדה מוכחת, הווה קיים, אמת שלא נוטה להשתנות וכנראה גם לא תשתנה. קל לי כך, במקום מסויים - בטוח. אני אחראי רק על עצמי, יודע איך מחר ייראה ותולה תקווה (פעם אחר פעם) שהנה, זה יקרה עכשיו. מצד שני, אני לבד(!) וזה לא הולך להשתנות, אני תולה תקווה, פעם אחר פעם, שזה באמת יגיע לאותו היום ובו משהו כזה יקרה...

כחלק מזה, אני באמת מנסה להכיר אנשים, בעיקר פוטנציאליים, אבל נתקל שוב ושוב ב'אין כניסה' מפרססים וממשיכים הלאה.

אם הייתה זו שיצאתי טמבל ולא נפגשנו, יש גם את זו שמשדרת לי באופן שלא משתמע לשתי פנים שבאמת אין סיכוי, והיא לא מעוניינת, יש את ההיא שפגשתי בין החברים של ההיא, נראית מדהים, מדברת נהדר, אבל לא זורמת.

אני רגיל לזה - רגיל לקוות ולראות שאני טועה, רגיל לראות עתיד ורוד ולהווכח שהוא נהיה שחור מרגע לרגע, זו לא פסימיות, אם הזכות לדבר על עצמי באמת תנתן לי, זו סוג של ריאליות, אני יודע, כנראה איך ייגמר היום, איך ייגמר השבוע ואיך ייראה הבא אחריו, במקום מסויים, כמו שכבר כתבתי, זה משרה ביטחון. ביטחון מלווה בבאסה.

אני מקנא באנשים שחיים את החלום, שיודעים איך להתרגש, וכל כך בקלות.

אם יש משהו שאני באמת רוצה לאכל לחברים טובים, לאנשים שחשובים לי, הוא שמחר לא יהיה כמו היום, לטוב ולרע, שהשגרה לא תהפוך למקצוע והעתיד לא יהפוך עובדה מוצקה.