Silent Chaos

רגעים לא פשוטים עוברים עלי בימים האלה. תקופה לא נהדרת, רחוק מזה.

סיפרתי כאן על הדילמה של היציאה מהבית - לאן? האם בכלל? והנה קיבלתי רמז מצלצל לשאלה הזאת,

השבוע קרו שלל ארועים ודברים שיצרו מציאות זמנית שעונה בדיוק על השאלה והדילמה הזאת שיש לי.

אז קודם כל, הסגל הזוטר באוניברסיטה שובת, לכאורה - יום חג לסטודנטים, ברוח התיכון, עם כל שביתה שבאה לטובה, זה גרר אצלי שלושה ימים (החל מיום שלישי) של חופש, שנמשך לפחות עד יום שני הבא. מצד אחד זה כיף, ומצד שני אחרי חודשיים של אינטנסיביות ועבודה מאוד מאוד קשה, זה לא פשוט להרפות ולנוח. היום תקפה אותי תחושה מוזרה של חוסר אונים ו'אתה לא בסדר', איך זה יכול להיות שאני לא לומד? יש כל כך הרבה חומר וכל כך הרבה מה לעשות ואני אפילו לא מנסה לעשות משהו איתו.

עם זאת, השביתה הזאת הגיעה בזמן טוב, אני באמת חושב שהגוף שלי מאותת לי, בדרכו שלו, תשישות מסויימת. עליתי במשקל - זה בטוח, לא הסתכלתי על המשקל המדוייק, אבל הכרס גדלה, ולמרות ארוחות הצהריים הלכאורה בריאות (חזה עוף וסלט), אני מוצא את עצמי לא פעם רעב ופשוט מחפש משהו לנשנש, בעיקר מתוקים - ולא מסוגל לעמוד בפני סופגניה או גלידה בחינם. בכלל, סאגת ארועי יום ההולדת ששרידיה נמשכים עד עכשיו בהחלט קידמה אותי קדימה במשקל. בנוסף, הגוף מאותת לי על סף - באופן מסויים - מיום ראשון, התחלתי לחלות, זו מין שפעת חולפת שכזו, אבל בפועל זה ליחה, כאבי גרון, ראש והמון קינוחי אף. יום שלישי, היה יום של מנוחה, פשוט שכבתי במיטה, בסלון ולא עשיתי דבר, רבצתי. הרגשה כיפית בהחלט. הימים שלאחר מכן, אתמול והיום נראו בהחלט טוב יותר. בריאותית. פחות ופחות.

ההורים טסו באמצע השבוע לטורינו, איטליה, לחופשת סקי השנתית שלהם, מלווים בציוד ובתוכנית מדוייקת של איזה סקי פאס לנצל באיזה יום. והנה נשארנו אני וסבתא (זה המקום לבדיחת 'נכון לרוסים תמיד יש סבתא בסלון?'), אז כן, היא גרה איתנו, אני מניח משיקולי חיסכון שקבעו ההורים שלי וסבתא שלא יכלה להגיד לא (כמו שהיא לא יכולה להגיד לא לכל דבר אחר כשמדובר בבת שלה). והנה, אנחנו גרים באותה דירה, קשה לאמר שיחד, כמו שותפים לדירה או משהו כזה כי המצב שונה, היא בשלה ואני בשלי, מעט מאוד אינטרקציה. ובעיקר בימים כאלה של חופש (היום ואתמול הייתי רוב היום בבית, מלבד 6 שעות בעבודה, הייתי כל היום לבד בבית), ומה אני אגיד? משעמם!

זה מוביל אותי לנק' השלישית בפוסט הזה והוא הבדידות, כמו רוח שמתגברת מעצמה או גירוד שלא מפסיק ומכריח אותך לגרד עמוק יותר ויותר, להכאיב לעצמך עמוק יותר ויותר, כך הבדידות הזו עבורי. אני לא יודע מתי זה התחיל, באיזו נקודה והאם בכלל זו הייתה נקודה אחת. אבל אני אגיד ככה, אני בודד, אפילו מאוד, וזה אחד הדברים שמדאיגים אותי בלעבור לגור לבד, ביומיום, בסופי השבוע, בבקרים, בערבים, ל-ב-ד.

היום רציתי לצאת, מאוד אפילו, טלפון לשתי ידידות שבאמת רציתי לראות - האחת בדרכה מירושלים וכבר הרוגה מעייפות והשנייה תקועה בבית עם בייביסיטר לאחיה הקטן. כן, גם את זה עושים בגיל 23. ואני מוצא את עצמי, בחמישי השלישי או הרביעי כבר, יושב לבד בבית, מול הטלויזיה או המחשב, נובר בסרט חדש או ישן, תוכנית כזו או אחרת או אולי איזה משחק או מוציא את הגיטרה לנגן. לבד. ועל הדרך מנשנש... 

אני חושב לעצמי איך ומתי זה התחיל, ומה בכלל חסר? אני חושב שלקשר האחרון היה הרבה מה לתרום בעניין, קודם כל, היא הייתה ידידה הרבה לפני שהתחלנו לצאת, מה שאומר - הרבה חברים משותפים. אני מניח שהיא חברותית יותר החוצה והרבה יותר social, חברתית. וכך נוצר המצב שכשהיינו יחד, יצא לא מעט לצאת עם חברים, הרבה פעמים משותפים, אך כאלה שלה יש חיבור משמעותית יותר חזק איתם. והנה, נפרדנו, ואמנם יצא לי לדבר עם כמה מהם ושמעתי לא מעט על הרצון לא לתפוס צד ושהם עדיין חברים שלי, אך המציאות סותרת את הרעיון, כמעט אף אחד לא מתקשר. או שאני לא מרגיש צורך להתקשר אליהם.

עוד דבר שאני מתגעגע אליו הוא הזוגיות, כשהיינו יחד, היינו כל הזמן יחד, כמעט כל ערב, בפרט בסופשים, לפעמים זה היה חונק. כמוה, כל הקשר היה מאוד קיצוני, בדינמיקה שלו, מאוד אינטנסיבי. אני מניח שזה אחד הדברים שבאמת ניתק אותי מהרבה אנשים, תקופה של 3 חודשים שבהם אני כמעט ולא זמין ולא שומר על קשר, לא כי אני לא רוצה, אלא כי באמת קשה למצוא זמן שיתאים, קשה למצוא זמן לחשוב על אותם אנשים, ומבחינתם - הנה, אני עם מישהי ואני כבר אבוד, לא מעניין, חטוף כמעט וכבר לא שווה להתעקש ולמצוא זמן להפגש. 

גם לזוגיות אני מתגעגע, בימים כאלה של קור בחוץ כמו בפנים, אני מתגעגע למגע בעיקר, לליטוף, לחיבוק, ללהתעורר יחד, להרדם יחד, לראות סרט מחובקים, ההליכה המחובקת בחוץ או אפילו היציאה לשתות כוס שוקו חם יחד. אני מאוד פתי בנושאים האלה ובאמת נצמד לקלישאות התמימות וקצת ילדותיות האלה, אבל זה הכיף שלי בזוגיות.

עוברת לי ברגעים אלה בראש המחשבה של 'האם בכלל התגברת עליה?'. זו שאלה קשה, אבל צריך לשאול אותה. אני אכתוב מה שאני חושב, בין אם יש עובדות שמאששות את התזה ובין אם לא. אני אגיד ככה, אני מתגעגע לאני שנמצא בזוגיות, לאני השמח והאוהב, לאני המתאמץ במקום שבו אני מרגיש מאוד לא בנוח, לעשות לה הכי טוב שיש ולתת לה את ההרגשה הכי חמה של אפשר, בידיעה שהיא נותנת לי את זה. לא היא ספציפית, וזה חלק מהעניין, אלא כל מישהי שאליה אני מרגיש משהו. אני לא מתגעגע אליה ספציפית, משהו שם לא עבד ולא משנה כמה ניסינו, זה פשוט לא הצליח לעבוד. אני דווקא כן מתגעגע לבחורה מהצד השני של האני האוהב, מתגעגע לדמות, כמעט פיקטיבית שמצליחה להחזיר לי אהבה ולי עצמי שמסוגל לקבל אותה בלי טיפת ציניות או סרקזם עליה. 

אני מניח שזה בלוז של חורף, או מין כמיהה כזאת לגוף חם ואוהב שמחבק אותך, לא בכוח אלא ברוך. עם כל זאת, לא טוב לי, ואני לא יודע איך לשפר את זה. מזמן לא ישבתי ככה עם הנייד במרפסת עם כוס וויסקי. קר מידי, אני אומר לעצמי. אבל הנה אני מוצא את עצמי יושב ומתקתק, כמעט שעה שלמה וחושב ופשוט פולט את זה בכתב, בלי יותר מידי סינון, יכול להיות שזה לא נכון, שאני צריך לעצור רגע ולהעביר את המחשבות האלה דרך מסנן היגיון מסויים שיבוא ויגיד - 'לא אחי, זה לא הגיוני, אתה בכלל לא מרגיש את זה', אבל במקום הזה, בבלוג הזה שאני מוצא את עצמי יושב וכותב בו המון החודש (4 פוסטים כבר, לעומת חודשים שהייתי מכריח את עצמי לעדכן פוסט בחודש), זו סוג של תרפיה בשבילי, סוג של שיתוף, שיחה עם חבר שנועדה לגרום לי לפרוק. הנה, אני פורק. אבל זה עדיין שם.

תכל'ס התגעגעתי.

לשבת על הכורסא המטונפת שכבר לצבעי כחול בהיר מרוב החשיפה לשמש. עם כוס וויסקי גדולה, פתרון נהדר למצברוח טוב ונורא לדיאטה ולזיכרון. בעצם, מי צריך כזה.

היא טסה היום לאמסטרדם.

לא ראיתי אותה מאז שבת בבוקר. וגם אז רבנו.

אנחנו רבים כל הזמן. באמת, שבוע הוא זמן באמת ארוך בלי לריב. וגם זה לא היה לנו כבר הרבה זמן.

מצד אחד, זאת התקופה הכי טובה מאז הטיול אצלי, ואם להוציא אותו מהמשוואה, אז באמת תקופה טובה שכבר שנים לא הייתה. ומצד שני, אני מרגיש שכל כך מסובך לא היה גם המון זמן. מרגיש שאני סוחב על גבי סוס מת, שנהיה כבד יותר ויותר מריב לריב והדרך נמשכת.

אנחנו שונים, שונים מאוד, היא מאנשי המיטה והרביצה הארוכה בימי שבת שמשיים ואני זה שרק מחפש את הימים של לצאת ולהזיע בשמש ולראות עולם דרך הרגליים. היא מהאנשים שמגיעים בזמן, קובעים מראש ומוודאים הגעה יומיים לפני ואני דווקא זה שאצלו הדלת תמיד פתוחה ואורחים לא ישארו רעבים, מגיע בזמן אך לא מדייק וספונטני ולא מתוכנן. היא מהאנשים שיודעים בדיוק מה הם רוצים, איך ובאיזו טמפרטורה, ואני דווקא מגשש ומקבל כל מה שזורקים לי בכיף מסויים. 

כמו חלקים מפאזלים שונים, משולשים לא חופפים או סתם כבל שלא מצליח להתחבר. אנחנו שונים. ממש שונים.

איכשהו, אחרי חודשיים וחצי, אני מרגיש באמת שעברנו כברת דרך ענקית, אני לא אותו הבנאדם של אז וגם היא לא, למרות שההרגשה שלי היא שהשינוי עובר בעיקר אצלי. מה לעשות? מתי להתקשר? מה להגיד? איך להגיד? כמה להגיד? ומתי לשתוק? כל אלה שאלות שאני חושב שלמדתי, אמנם לא את הפתרון הכללי אבל לפחות פתרונות חלקיים לכל מיני מצבים. אך מדי פעם, כמו כל תלמיד, אני גם טועה, ואומר משהו לא נכון, או סתם קופא ולא עושה כלום, פשוט כי אני מפחד לטעות.

זה אולי אחד הדברים שבאמת מאפיינים את ההרגשה שלי לגבי הקשר הזה - ההליכה על ביצים, היא יודעת בדיוק מה מגיע לה ואיך, ואני דווקא זה שמנסה לתת לה את זה, על חשבון עצמי, הרבה פעמים אני גם לא יודע איך ואז אני באמת קופא ובעצם לא עושה דבר בשביל לתקן. 

ההבדל הכי מהותי ביננו, שמתקשר לכל הסיפור ולרוב הריבים ביננו הוא הדרך בה אנחנו מגיבים, בעוד שאני שקול, יחסית, ושומע ורגוע אך צובר ברקע את ההרגשה עד שזה מתפרץ בסיטואציות מסויימות, היא דווקא קיצונית, בכל דבר, היא יכולה לצחוק ומיד להתחיל לבכות, להיות מאושרת מהחיים וכמו שקרה לא פעם, משהו לא במקום שאמרתי פתאום הורס את כל זה והיא במקום הכי נמוך בחיים. אני הולך על ביצים כל הזמן הזה, מפחד לטעות, מפחד להגיד את הדבר הלא נכון, רק בשביל לא להרוס את הדבר המיוחד שיש ביננו. 

ועם כל הקיצוניות הזו, באה במקום מסויים גם האובססיה, זאת התקופה היחידה בחיי שאני זוכר שהגעתי מהעבודה, בדרך כלל גם עייף, הורדתי נעליים והלכתי אליה (לא יחף אלא עם כפכפים). והיא מספרת שהיא מרגישה כמו סוג ב' וכמו חברה שרגילים אליה. כמה זמן לא ניגנתי... כמה זמן לא צילמתי באמת כמו שרציתי. כמה זמן כבר לא טיילתי טיולים מהנים. דווקא כי אני רוצה להיות איתה. אבל זה לא אני יותר...

אני לא יודע מה לחשוב, כשאני איתה, טוב לי. אבל אנחנו רבים כמו זוג נשוי אחרי שנות נישואים.

היא טסה לאמסטרדם. לא נפרדנו, רשמית, אבל לשם נושבת הרוח... זאת ההרגשה שלי.

מצד אחד זאת רוח קרירה שמביאה איתה שינוי גדול והרגשה ענקית של הקלה, של נשימה שוב, ומצד שני, כאב גדול - מחשבה של 'מה אתה מוותר לעצמך?', 'משהו טוב כזה לא יהיה לך'.

עם הזמן החולף מגיעים גם עוד שינויים. בשבוע הבא אני חוזר ללמוד - מדעי המחשב וכלכלה באונ' ת"א. פלוס שליש משרה בחברה שלי. נראה שזה פשוט שבוע של שינויים ענקיים ואני לא מגיע אליו מוכן. לא יודע איך להגיב לו.

אני כבר די שיכור ומחר צריך ללכת לעבודה.

וזה לא עוזר

לא עוזר.