Silent Chaos

אני מתנצל.

מתנצל בפני כל מי שרק יכול להקשיב ולשמוע.

מתנצל על העלמות.

בחודש שעבר הבלוג חגג 5 שנים להווסדו ואני לא הייתי כאן.

5 שנים לא באים ברגל.

מזלטוב, כזה קטן, מתנצל.

רציתי לכתוב, אני נשבע, ויש לי המון מה להגיד ולהשמיע ולומר ולהביע.

רק שאיכשהו זה נעלם אי שם בתוך הזמן שאני לא מוצא, לעצמי, למנוחה פנימית, לשינוי, לפיתוח, ואולי זה מתאר בדיוק את המצב שלי פה.

אני חושב שאני יותר מידי מתוכנת להרגלים. אני מתרגל, מתמכר לאותם מעשים קטנים וחסרי משמעות ופשר שגם אני אפילו לא מבין למה אני עושה אותם,

בין אם זה הבילוי המאוחר במוצ"ש (ראו ערך השעה הנוכחית - של תחילת כתיבת הבלוג, בהנחה שאני קם מחר לא מאוחר מ6:00), שקיעה בתוך יגון האלכוהול ולבסוף גם הרווקות

מה שמצחיק אותי בכל הסיפור הזה, שאני אשכרה רגיל להיות רווק, רגיל בצורה כזאת שגם שאני יודע שזה רק פוגע בי, גם כשרע לי וכל מה שעובר לי בראש הוא 'למה לזאת יש חבר? יכולנו להיות זוג כל כך נפלא!', ולמרות כל זה, אני לא עושה עם זה כלום.

נוסיף רגע אלמנט מיקרו-פילוסופי לכל הסיפור.

אני מאמין, ששינוי נוצר מצורך, וצורך נוצר מבעיה או משהו כזה.

כלומר, נגיד, אני מחליט שצריך לעשות שינוי ולהעלות את המע"מ ל20%, זה נוצר מצורך - שאומר שיש מחסור למדינה בכסף... שמבוססת על בעיה - המדינה מבזבזת המון כסף על תעשייות הנשק והחשמל, לדוגמה

כך גם העולם עובד, וכך אנו כאנשים משתנים. יש בעיה, בעיה יוצרת צורך, וצורך יוצר שינוי.

אך כאן נכנסת השאלה הגודלה - איך קורה שלא קורה שינוי, למרות שיש בעיה - כמו אצלי, אני שונא את חיי הרווקות הממש מעפנים שלי, ניחא אם היו אקטים פיסיים עם בנות מזדמנות או משהו כזה, שהיה מנחם ולו בקצת את הבדידות הזוגית שיש לי, אבל לא. כלום, אני לא יכול להזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהתנשקתי, אני נותן לזה אולי 3 שנים אחורה. אולי יותר.

3 שנים

שנים!

ואני שואל את עצמי - מה דפוק פה? לא זיינת כל כך הרבה זמן, ואתה לא מוכן להשתנות, לא מוכן להוריד את הרגל מהגז או בעצם מהברקס ולשחרר ולתת לדברים לזרום.

והתשובה שהכי הגיונית, מכל האמונה הזאת, היא שהבעיה אינה מפריעה לי כל כך, וזה משגע אותי. שובר את הלב אפילו. איך העדר קשר במשך כל כך הרבה זמן, העדר מגע, רגש - לא גורם לבטן להתהפך, לריאות להתפוצץ וללב להתאבן?

אני מתחיל את המחזור האחרון שלי בצה"ל בעוד כשבועיים, בינתיים אני מסיים, אפשר לומר בהצלחה יתרה, את המחזור הנוכחי.

לא פשוט להשתלט על 4 קורסים בצבא, בעיקר עם קצינים שכמות ההדעות שיקבלו ובאיזה הזדמנויות - מעסיקה אותם יותר מאשר החינוך והערכים שמקבלים החיילים שלהם.

טירונים, חיילים בחיתוליהם, מתעסקים בלזכור איך להעיף הקשב כמו שצריך לקצין כזה או אחר.

הדימוי הטוב ביותר שנתתי לזה, הוא המחשבה שיורדת מהראש לעבוד מהכתפיים.

חוויתי לפני כמה שבועות חוויה מאוד משמעותית, לימדתי בבית ספר.

בקצרה - אמא ביקשה שאחליף אותה שם, ונעניתי בהסכמה יתרה.

שעתיים שלמות ביליתי עם זעטוטים בני 14, כיתה ח' והרווחתי את לחמי.

מה שמאוד מצחיק בכל הסיפור הזה היה שילדים בכיתה ח', הם כמו תינוקות בני יומם וכמו כל אחד מאיתנו בעצם - צריכים תעסוקה.

בשיעור - התלמידים יושבים מול מחשב ולפי הוראה שלי משחקים בכל העולה על רוחם... אתם צודקים, 'לימדתי' נשמע גדול מאוד, 'השגחתי' מתאים פה יותר.

בכל אופן, באמצע השיעור, הרשת נופלת ומתנתקת ובדיוק כעבור דקה - ילדים מתחילים להרביץ (בנים לבנות וחזרה), לקלל, לצאת מהכיתה ולא להענות לדרישות שלי שיחזרו.

אמרתי שם למנהל, כשאמרתי לו שאני הולך בסוף השעתיים הללו - אין לכם כוח התרעה, אתם כל כך תלויים בהורים, בזכויות של התלמידים, ביכולת ההתלוננות שלהם, שאין לכם שום עמדת כוח על התלמידים, שום יראת כבוד. שוב מעמד.

אני לא רוצה שישתמע מהדבירים שאני בעד חזרת הלקאות הסרגלים לבתי הספר, אבל התלמידים צריכים ללמוד מה זאת משמעת, מה זה חינוך, מה אלה ערכים.

למורה כיום, אין שום כוח מול תלמידו, התלמיד חזק, בד"כ חכם ובעיקר - בעל זכויות רבות כל כך שלמורה אין שום יכולת להתמודד עם "לא רוצה" כזה או אחר.

אני לא יודע מה צריכה להיות הדרך, אני יודע מה צריכה להיות התוצאה.

נפלה עלי מוזה בזמן האחרון, מוזה לא מנוצלת, משהו כמו 3-4 רעיונות לשירים, והבעיה עם כל זה היא שאני לא מנצל את זה לטובת הנושאו, סתם רושם את הקונספט, לפעמים זאת רק מילה או משפט, לפעמים זה מבנה תחבירים או איזה קשקוש ותולה על הקיר בתקווה שאני אמצא לזה את הזמן. הרגשה שמשהו פה מבוזבז...

מכירים את זה שאתם זוכרים הרגשה, נניח, ההרגשה של נגיעה במשהו חם, כוויה, אז זוכרים את ההרגשה...אז שכחתי. באמת באמת שחכתי, את ההרגשה של נשיקה, מגע שפתיים, עדינות, רכות, כיף, אני יודע איך זה צריך להרגיש, יודע איך זה נראה. אני רואה בראש סרט, ולא הרגשה. וזה ממש מעצבן אותי. מה יהיה????

אני חוזר אחרי שבועיים בצבא, קצת לחוצים, למרות שהמשמרות שלי לא היו שואה גרעינית, אני שונא לעשות משמרות לילה, למרות שישנים נניח 7 שעות בלילה, כשיש לך 3 שעות משמרת בין לבין, פשוט לא ישנים טוב וביום של אחרי פשוט אי אפשר לתפקד... כל זה טוב ויפה כשזה קורה פעם ב... אבל יום-יום... קשה.

בנוסף, אני על תקן מש"ק. שרשרת הפיקוד בסוללות היא כזאת - הגף הלוחם מתחלק לשתי פלגות לוחמות בהם יש 'לוחמים' ו'מיירטים', שזה מקביל לאנשי צוות וראשי צוות במסגרות אחרות. בנוסף, לכל פלגה יש מפקד פלגה (מפ"ל) ולאותו מפ"ל יש עוזר - מש"ק. זה אני. המש"ק.
עכשיו, כחלק מהסגל הפיקודי של הסוללה, יש לי סמכות על החיילים, כלומר גם על הלוחמים וגם על המיירטים. אלא שמה, רוב המיירטים, באים מהמחזורים אוג' 05 עד אוג' 06, ואני הכי צעיר מבינהם (נוב' 06) ואותו קצין (שהוא אגב מנוב' 05), מצפה שאני אשלוט ואגיד לאנשים שעוד רגע משתחררים ולא זורקים זין על כלום מה לעשות...
איך זה נראה לכם?
אז אני מכסה עליהם פה... והם אפילו לא שמים על זה. 'אל תהיה משת"פ' או 'אל תהיה צעיר'... 'הם רוצים משהו? שיעשו אותו בעצמם!'. אני אל בא לגונן על הקצינים אצלנו, אבל אפשר לפחות להבין שיש להם עבודה ואחריות בדיוק כמו לך, והם לא זורקים עליך סתם עבודות כי לא בזין שלהם לעשות אותם ואתה לא קצין, אלא כי זה דברים שכן נחוצים.
מה יהיה איתם?
מה יהיה איתי?

חשבתי על משהו, לעשות את 'אלי אלי', בגרסא אינסטרומנטלית. נראה לי ממש מגניב.
אני לא אפתח פה לגבי הערב, ובכלל לגבי היום, כי נראה שזה הולך להתפקשש לאללה גם בלי...
שיהיה יום טוב

עבר עלי שבוע מיותר ואפילו קצת מהנה
נתחיל קצת קודם,
התפנתי לנ"מ, נגד מטוסים, למרות שבפועל, אין שום 'נגד מטוסים' בנ"מ, רק ובעיקר נגד טילים וטילי כתף.
הבעיה הגדולה היא שאני גדול, ודי בכושר ולרוץ ולעשות כאילו שכואב לי, אני לא ממש יודע איך, כיוון שאני בחור גדול, אני אוכל לסחוב טילים, אני גם עם פרופיל קרבי כך שלוחם אני אמור להיות.
הטירונות ולפני שבוע הטרום טירונות מתחילים שבוע הבא, באותו השבוע יקבעו לאן אני יופנה, ומה יהיה אופי השירות שלי.
יש המון המון אנשים שרוצים להגיע לפטריוט ולהוק, כך שהסיכויים שלי להתקבל אפילו נמוכים יותר.
אני כבר מתכונן לשמוע את המשפט 'אתה הולך לסטינגרים', ולהתאכזב (יותר).

כך או כך, הבסיס ביסנ"מ בית הספר לנ"מ, יש שם הרבה חול ואוהלים, ושם אני אעשה טירונות, אך כדי לעשות את הטירונות צריך שהמקום יהיה מסודר ומאורגן כדי שאנשים יוכלו להשתמש בו, לכן יש אותנו, 'כוח חלוץ', זה נקרא.
בשבוע וחצי האחרונים, מה שעשינו היה לנקות, לסדר, לשטוף, לארגן ולהוציא - כל השבוע עמלנו על כל מיני נקיונות, זריקת דברים לפח, סידור ושטיפה של מכולות, סידור של אוהלים ומתיחת חבלים, ניקוש עשבים ועוד ועוד.
לקראת סוף השבוע, ממש ראינו שאין להם מה לעשות איתנו, אז קיבלנו כל מיני משימות מטומטמות כגון - שטיפה עם ספונג'ה את המכולה מבפנים (רצפת עץ), בסדר, ניחא, עשינו את זה. 'סיימתם?' אמר המפקד, 'טוב, עכשיו תעלו למעלה ותעשו ספונג'ה על הגג של המכולה...' :\
עוד מקרה מטומטם שהיה שם הוא זה - במאהל בנות היו מיתות פתוחות - 'תקפלו אותן לערמה אחת, יש לכם לזה 5 דק', ובזריזות כל המיתות קופלו ואנחנו זזנו למשימה הבאה, ביום למחרת - 'אתם רואים את הערמת מיטות האלה במאהל הבנות, תפתחו אותן'.... טוב... :|

יש שם אחלה חבר'ה, פליטי קורס טיס ועוד, ומאידך, הרבה רוסים בטלנים, כמה מזרחיים-דתיים שכאלה, שאני לא הכי מסתדר איתם.
אבל בגדול - מצאתי כמה אנשים טובים, חבל ששבוע הבא יפרידו את כולנו.

אני רק חושב על העתיד והיציאות הגרועות, בשלושה שבועות האחרונים יצאתי כל שבוע הביתה ואני מאוד מתקשה לחיות כך, איך יראו יציאות של פעם בשבועיים ופעם בשלושה? :|

אני מלא בהמון כעס, המון כאב, המון דאגות ואכזבות
קשה לי להסביר למה או איך, אבל ככה זה
כל כך הרבה קור וניכור שכזה, שאני פשוטו כמשמעו לא יכול לישון.
הלכתי לישון אמש ב3 וחצי, וקמתי היום ב7.40 או משהו בסגנון, כשאני שוכב לישון, בלי מצב של עייפות טוטאלית, המחשבות מתחילות לרוץ, השאלות נפתחות ומסרבות להסגר, והפחדים עולים על פני השטח.
אני כמובן מדבר על ענייני הצבא, אני רואה את כל הסובבים אותי, את כל החברים, את כל האנשים שהכרתי באוניברסיטה, האנשים שהכרתי בבקו"ם, האנשים שאיתי עכשיו בביסנ"מ, מסתדרים.
כשאני אומר מסתדרים, אני מתכוון לאנשים שלא רוצים להגיע לקרבי, שמצליחים לעשות את זה, ואני מדבר על כל הסובבים אותי, כ-ו-ל-ם!!!!.
כולם מצליחים למצוא בעיות, כולם מצליחים להוריד פרופיל, כולם מצליחים להמציא שטויות ת"ש, כולם מצליחים אפילו בלי מאמץ להגיע למצב שהם יגיעו לתפקיד ג'ובניקי או תפקיד שמעורב בו מחשבים.
אני שומע שוב ושוב מהרבה אנשים על כמה טוב שאני בקרבי ולא צריך להתבאס מזה, אבל אני מתבאס.
אני שומע מכל כך הרבה אנשים על כמה הם היו רוצים לתרום יותר למדינה, על כמה הם היו רוצים תפקיד עם קצת ביצים ואקשן
ובכל זאת, הם במשרד, ואני עוד לפני טירונות קרבית.

אני כועס על עצמי בעיקר, על התמימות, על הפסימיות הנצחית לצד תקוות השווא הנכזבות בכל פעם מחדש.
אני עדיין מאמין בתוך תוכי שאיכשהו יהיה בסדר, ואני אגיע לאן שאני רוצה, ושוב ושוב ושוב ושוב נכשל ומתאכזב,
עדיין מאמין שמישהו יקשיב לי, שיש לי מה שאנשים רוצים, שאנשים רואים בי יותר מאשר פרופיל ומטר 96, ושוב ואני טועה
אבל ממשיך להאמין.

אני פשוט כועס על עצמי, כועס וכואב, על מיליון ואחת דברים, כשהגדול בינהם זה שאני לא מנסה מספיק
לא ניסיתי מספיק באוניברסיטה - למרות שהרגשתי שאני נותן את כולי
לא ניסיתי מספיק בראיונות למודיעין שהיו לי לא מכבר - למרות שהרגשתי שהלך אפילו טוב
לא ניסיתי מספיק לשלוח קורות חיים לאנשים שיכלו לארגן דברים - אבל עשיתי מה שחשבתי שנכון
לא ניסיתי מספיק להוריד פרופיל, להמציא בעיות דמיוניות שיראו אמינות - אבל אני אל טוב בלשקר
לא ניסיתי מספיק להחזיק מעמד במעצר, כך שאולי הייתי מגיע לאנשהו יותר טוב - אבל זה היה קשה מנשוא ולא הגיוני

רק אתמול הסתכלתי על קורות החיים שלי, ומסתבר שהת.ז. שלי שם בכלל לא נכונה, טעות של ספרה, קל להאשים את כל המצב שלי באותה ספרה, אבל אני יודע שזה בכלל לא נכון.

ביום ראשון התקשרה אחת מקצינות המיון למודיעין - 'אנחנו מאוד מעוניינים... אבל... אה... יש לך פרופיל קרבי... אין הרבה שאני יכולה לעשות... שיהיה בהצלחה בהמשך...'
ובנוסף, אני שומע על אנשים בלי שום חוש טכני, בלי שום אהבה, הבנה, היגיון בתחום המחשבים מגיעים לתפקידי פיתוח שאני רק יכול לחלום עליהם.

למה זה מגיע לי?