Silent Chaos

היום, בארוחת הערב ההורים דיברו על זה שאמרו להם מזלטוב על יום נישואיהם ה29 רק השבוע, בפברואר, כשיום הנישואין בעצם בדצמבר.

"מתי יום הנישואים שלכם?" שאל אחי

"דצמבר" ענו הורי

"ומה החודש עכשיו?" שאל אחי.

באותו הרגע בדיוק, נפל אצלי האסימון, כמה אותו עולם נאור ודתי, הוא בעצם לא יותר מכת, מקום מסתור ומחבוא לאותם נשמות טועות המחפשות מנוח. הניתוק הכל כך גדול של האנשים מהתרבות והעבודה היומיומית של כלל החברה בארץ ובעולם, לא מסתכמת בשמירת כשרות (בד"צ מחמירה, למי שתהה), אלא ניתוק כמעט גורף מאותם נורמות שהחברה מובילה. 

כל זה טוב ויפה, עד לנק' שבה הממשל עומד מאחורי כת שכזו, מממן ותומך בה

היה השבוע עוד איזה קטע שהצחיק אותי מאוד, חב' שטראוס החליפה את ההשגחה הרבנית שלה, מרב כזה וכזה לרב כזה וכזה, התוצאה? בכל מיני מרכולים וחנויות, מוצרי שטראוס לא מוצגים יותר על הדוכנים והמדפים. החלק שמצחיק אותי בכל הסיפור הוא שרק הבנאדם שמאחורי האישור השתנה, האוכל - אותו אוכל. האריזה - אותה האריזה. הכל זהה וזהו - סוף העולם.

הייתי בירושלים ביום חמישי, מסתבר שקרובת המשפחה הכי קרובה של אמי - נפטרה, היא אחות של אמא של סבתא שלי, החזיקה מעמד עד גיל 98 (וחצי!) ונפטרה.

זאת לוויה ראשונה שלי, אני מניח שגם במתכונת היא לא הכי סטנדרטית. קטעי הקראה, הספדים מאוד יפים.

אני נוהג לזכור רגעים דווקא בשוט, צילום. מאותה הלוויה אני זוכר כמה שוטים.

א' - אני נשען על הקיר באולם ההספדים, לבד בין המון חברים ובני משפחה, מקשיב לבת, לנכדה שהיא כבר אמא, מספרים על רגעים יפים

ב' - מאולם ההספדים, הגופה נישאת על אלונקה לאוטו, מין דת'-מוביל כזה ומשם מועברת לקברה. אני זוכר את התמונה שלי נושא יחד עם אבי, נינה ונכדה של נחמה ז"ל לקברה, אני הייתי בצד של הרגליים, די מזעזע לראות את גופתה מחליקה לתוך הכוך הקטן הזה שם בבית בקברות בירושלים.

ג' - הבטיחו שיירד שלג בירושלים, שלא ייערם, לפחות שיירד, בדרך לשם עם ההורים ועם סבתא, השמש יוקדת, העננים רחוקים מלכסות את השמיים באפור-אפור כהה בסימן לגשם. ואני זוכר שכשקברנו אותה, התחיל לרדת גשם זלעפות, וקור, כזה שמקפיא את המפרקים בידיים. הסתכלתי על הגשם, וראיתי קצת פתיתי שלג, עפים להם בנחת בין טיפות הגשם הכבדות, מאמצות רגעים בודדים של קור כדי לשרוד עוד רגע בעולם.

נחמה, לא הייתה כזאת גדולה, היא הייתה סה"כ נמוכה ודי רזה, בשנותיה האחרונות גם נסעה בכיסא גלגלים לכל מקום, מה שהפתיע אותי בכל התהליך, מאולם ההספדים בו הגופה מונחת לראווה במרכז הבמה ועד לנשיאת הגופה לקבר וקבורתה, הוא הגודל, הגופה, עטופה בתחריכים לבנים, קטנה, כמו של ילד קטן, או כלב גדול, משהו באמת קטנטן, באותו רגע היה לי ממש קשה להבין איך ב98 שנות חייה, היא שרדה בגוף כל כך שברירי וקטן וחלוש.

זאת הייתה הלוויה טובה, במידה מסויימת, לא הרגשתי שהיה שם רגש של עצב, יותר של קבלה ועמידה בציפיות, אפשר לומר שאנשים התחילו להספיד אותה הרבה לפני מותה, להגיע לגיל 98 ולא לחשוב על מה אם ואיך ומתי, כנראה בלתי אפשרי, זה היה בלתי נמנע, הרגשתי, וכך גם המשפחה כולה. התכנסנו לאחר מכן בבית הבת, מוזר לראות איך המשפחה מפוזרת בכל העולם, אוסטרליה, אנגליה, ארה"ב, ישראל, ולחשוב שכל החמולה הזאת, נמצאת כצאצאים של אדם אחד, שחי לא כל כך מזמן.