Silent Chaos

זה רגע ממש קשה בשבילי, קשה להגיד שאני בנאדם שמסתדר רע עם מוות, אבל זה משהו אחר...
כשעלינו לארץ, הגענו ישר לקיבוץ שדות ים. שם, גרנו רק שנתיים, שנה וחצי בקושי, ואני במבט לאחור רואה משם כל כך הרבה חוויות, כל כך הרבה רגש התפרץ, אולי בגלל שזה היה מסוג ההתחלות הקשות, אני בגדול הרגשתי ועדיין די מרגיש שפשוט זרקו אותי שם ואמרו לי להסתדר.... והחלק הבאמת מפתיע הוא שהסתדרתי....
אני זוכר את ערן ושי וים אלמוג, עם המשפחה שפשוט חיה את הים, אני זוכר את נטלי, הנשיקה הראשונה שלי, עם עוגת השוקולד והכל, נשיקה על הלחי למי שדאג.
אבל הכי טוב אני זוכר את איך שמצאנו את הכלב שלי, הוא היה אז כלב משוטט, מצאנו אותו בתוך הנגרייה, אני לא זוכר אם היא הייתה שרופה בשלב הזה או לא, אבל היא נשרפה..
התאהבתי בו מיד, כזה קטן וחמוד... שחור שחור עם חזה לבן לבן, רץ, משחק איתנו, מפתח מין שפה לא מדוברת איתנו. בהתחלה הוא קיבל חלב, בצלוחית קטנה מפלסטיק ונעלם. אחרי כמה זמן חזר. עוד צלוחית חלב. ואז הוא כבר לא עזב. לאקי, קראנו לו, מסתבר שהכלב, שלפי מנהלת פינת החי בן לא יותר מחודשיים, היה שבועיים לפני שמצאנו אותו בתוך המקררים של הקיבוץ, כנראה שהסקרנות והאומץ לא היו זרים לו,  מצא אותו חבר טוב של ההורים, יואב, והעיף אותו החוצה. לאקי, קראנו לו, מזל גדול...
אני זוכר את הטלפון לסבתא, האם היא מוכנה שאנחנו ניקח אותו, אני לא ממש זוכר למה, כי בשלב הזה לא גרנו יחד, ההורים וסבא וסבתא.
עברנו לנתניה, הוא לא ידע שובע, מקומות חדשים, צריך לכבוש, לסמן טריטוריה, אני זוכר איך לכל המשפחה היה נמאס לטייל איתו והיינו משחררים אותו, הוא היה נעלם עד הרגע שכבר ממש דאגנו, ואז, כבר ידע בדיוק לאן לחזור, איזו דירה ואיזו קומה.
אני זוכר איך הוא היה כל כך רגיש לתחושות, ידע בדיוק למי לפנות ולגשת בנחמה כשהוא היה מבואס, וידע איך לנבוח ולצעוק כשאני ואחי או הוריי היינו רבים, ידע בדיוק את מקומו. אני זוכר שתי סיטואציות ממותו של סבא, הסבא היחיד שהכרתי, את הכניסה לבית, המנורה שגרמה להכל להראות כל כך צהוב ואת המראה שם, ואת אמא נכנסת וקוראת לאבא, "משהו לא בסדר עם אבא (שלה), צריך לנסוע מהר לבית החולים", זה זכרון אחד, והזכרון השני הוא הדיכאון של לאקי, משהו שהתבטא מצד אחד בחוסר שלווה כשהוא הלך בין חדרים, מחפש רק איפה לשכב ולנוח ובשאר הזמן, העצב. מוזר להגיד את זה, אבל ידעתי לקרוא עליו את העצב שלו, את ההרגשה הפנימית שהוא באמת הרגיש על בשרו - מהו אובדן, מהו קושי.
עברנו דירה. המשכנו לשחרר אותו ולהפתעתינו הגדולה, למרות ששתי הדירות הן במרחק של 10 דק' הליכה, הוא ידע בדיוק לאן לחזור.
אני נזכר ברגעים שהוא היה נעלם, והיינו מתפללים שאלו היו הפקחים שתפסו אותו ושמו אותו בכלבייה.
אני נזכר בטיולים הארוכים איתו, אותו ניתוק מהבית, אותה הרגשה של זמן לעצמך, רק עם מישהו נוסף.
אני נזכר באיך שאהבתי לתת לו ללקק לי את הפצעים, אבא היה אומר שיש משהו ברוק שלו שמרגיע פצע מדמם, ואני חושב דווקא שכחלק מהמשפחה, כחלק מהשבט, מהלהקה, היה לו כל כך חשוב להיות שם, להיות לא התלוי אלא העוזר, לא המובל, אלא חלק מכולם.
אני נזכר איך הוא היה אוהב שאני מגרד לו את הבטן, ואיך זה היה מצחיק שהוא התעצבן כשנשפתי לו באוזן, האוזן הקופצת.
אני נזכר בטיולים, שהיה המוביל בכל מסלול, מאתגר כמה שיהיה, וגם המאסף, פותח שטח חדש ומוודא שכולם מגיעים.
אני נזכר בחוש השישי שלו, שידע שהמשפחה נוסעת לאנשהו, גם כשאי אפשר היה לקחת אותו איתנו, פתאום הוא היה נעמד ליד הדלת ולא זז.
אני נזכר בימים שהיה אסור עלי להשאר עד שעה מאוחרת בלילה כשההורים היו אינם, והדרך שלי לזהות שהם מגיעים ולעוט למיטה היה הוא, דרך השמיעה שלו או איזה חוש אחר, הוא תמיד ידע מתי הם שם ומתי לא.
זה לא היה פשוט. הזמן האחרון. במובן מסויים, אני והוא מאוד התרחקנו, גם כי לא היה לי זמן וכוח לצאת איתו ולטייל איתו, וגם כי הוא הזדקן, כבר לא היה אותו שד טזמאני מטורף שאני זכרתי. חבל לי. חבל היה לי לראות אותו כל כך זקן, לאט לאט מפסיק לשמוע, לאט לאט מפסיק לרוץ, לאט לאט כבר לא יכול לעמוד על הרגליים. כבר לא מגיב לסביבה

אני חושב על מחר, על היום שבו אני נכנס לבית שמריח טוב, ולא מריח מסריח של כלב, שכבר לא מסוגל לשלוט על מתי הוא משתין, על הבוקר שבו סבתא קמה ולא מתי שהיא רוצה, בשביל לטייל עם הכלב, מטלה די גדולה לאישה בת 86. אני חושב כבר על הרגע בו אני רק אחפש תירוץ ללכת החוצה, לטיול קטן, לחשוב - על שיר, על האהבה, על העתיד, על מה עשיתי לא נכון, על מה אני עוד אעשה כי ככה זה אני.  ומה יקרה עוד? נקח עוד חתול או כלב? נקח עוד איזה בעל חיים שגם ימות בסוף? נחייה בפחד סביב זה שהוא ימות בסוף ובאמת ככה נוותר על החבר לחיים הזה?
אני חושב על מחר ומתבאס.

אני זוכר כמה זמן כבר אני חושב לעצמי איך יראה היום הזה בו נצטרך להרדים אותו, או אולי לא, אולי הוא ימות בשינה, אולי הוא פשוט יפול תוך כדי טיול סטנדרטי של הבוקר או הערב ופשוט לא יקום. איך אני אגיב אז? אני אבכה? פעימות הלב ייגברו? יאטו? ליבי יחסיר פעימה? תהיה הרגשה מעיקה כזאת? כזאת שפשוט גורמת לי לקחת גיטרה ולנגן בלוז עצוב עצוב, שלא עושה אף אחד מאושר?

אני לא זוכר איך התמודדתי עם מותו של סבא, הייתי אז טיפה אחרי יומולדת 12 שלי, ואני חושב, למרות שאני זוכר הרבה דברים פחות טובים עליו, רק טובות, רק זכרונות שממלאים אותי באושר רגעי כזה, רגעי נוסטלגייה קטנים. הקמיצה החצוייה שהוא הוריד לעצמו בטעות, כובע הבארט שלו, השיניים התותבות
אני חושב שהתמודדתי עם המוות שלו די טוב, אם אפשר להגיד ככה
אבל עכשיו, אני מרגיש ריק. מרגיש כאילו כל אותה התכוננות, סוג של גמילה מהחיים בחסד עליון, רק קשה לי יותר ויותר
החיים ממשיכים, אני בטוח.

אני לא יודע איך להרגיש
איבדתי חבר
איבדתי אח
איבדתי חבר ללהקה
איבדתי מורה
איבדתי חיית מחמד שנדמה היה ששלטה בי ובכל המשפחה הרבה יותר טוב ממה ששלטנו בו

חלמתי על זה שהכלב שלי, לאקי, מת וחלום אחר שאני מגיע לעשות מילואים וגם ותארי שם איתי ויש לו יומולדת

אני מלא כעס על אמא שלי, דבר שכבר נהפך למין שגרה שכזו,
אני מבין בערך מה עובר אצלה בראש, ילדות פשוטה, פשוטה מידי, כשהכל הגיע לה בקלות, אמא שהרשתה לה הכל, להתנהג איך שהיא רוצה, לדרוש מה שהיא רוצה, בנוסף, חוסר האסרטיביות של סבתא שלי הרצון לפנק ולתת כמה שיותר של בעלה...
הדרך מכאן להוראה הייתה פשוטה, הדרך המהירה ביותר להפוך ל'בוס' של אנשים, לנהל, לקבוע, להגדיר, לשלוט, לדעת טוב יותר מכולם ולהגיד לכולם מה לעשות, לחיות במין עולם בארבי אמיתי, Your Wish Is My Command.
כנראה שזה היה עניין של מה בכך לקחת את זה הביתה, בעל שלא נמצא בבית אלא רק בעבודה ובנוסף שני ילדים שרק מחפשים ללמוד ולהקשיב ולהבין, "הם צריכים גבולות נוקשים", וכנראה שקיבלנו כאלה, אך זה לא מפסיק, זו מין התמכרות קלה לכוח זמין וזול, תן להם קורת גג, חשמל, טלויזיה והם שלך, שלך לכל מה שתרצה.
וכך מגיע מצב שאני מתפקח לכל הדבר הזה בסביבות גיל הנעורים, והתירוץ הקל מאוד של אמי הוא משבר גיל העשרה, כל כך פשוט, לא צריך אפילו לחשוב אם יש פה אמת או צדק מסויים בדבריי, 'הוא לא יודע על מה הוא מדבר, הוא מתבגר'...
אבי כמובן, לא היה בתמונה, ובמערכת היחסים הכל כך פשוטה הזאת הוא היה קורבת ברירת המחדל, בכל מריבה, ויכוח ואי הסכמה מיד האשם האוטומטי מצד אימי הוא אבא, 'איך לא אמרת לו כלום?', 'מתי כבר תפסיק לעמוד בצד ולשתוק?', כשאני דווקא רואה את אבי מפנים את מה שאני אומר, מנסה להסביר בטיעונים לוגיים את מה שלדעתו נכון. טיעונים לוגיים והקשבה.
דבר נוסף שגורם לי פשוט לצחוק על כל המוסד הזה שנקרא אמא שלי הוא ההושוואה בין היחס שלי אליה והיחס שלה ושל סבתא.
כולנו גרים באותו הבית, ולצורך העניין, אין לי זכות להרים קול על אמא שלי כי... 'ככה לא מדברים עם אמא', אבי תמיד אומר לי. 'לכזה קול אני זכיתי??' צועקת עלי אימי בחזרה 'אל תדבר אלי בטון הזה!!!' מתהדהד באוזניי המשפט החלול... מתי בפעם האחרונה אמרתי לה 'אל תדברי אלי ככה?', 'תפתחי את האוזניים ותתחילי להקשיב'.
ולעומת הסירוס הווירבאלי הזה, אני מסתכל איך אמי מתייחסת לאימה בת ה86, בתור חלק מהבית, על סבתא לנקות, לבשל, לשתוף, לא להרעיש כדי חס וחלילה לא להפריע למנוחת אימי, לא לדבר בטלפון ארוכות כי... 'יש דברים חשובים יותר שאני צרכה לדבר עליהם', לא לארח, לטייל עם הכלב מוקדם בבוקר, מידי בוקר.
לא פעם ולא פעמיים זה מגיע לצעקות, שהרי ברור שזה מותר וכך דווקא כן מדברים לאמא, בעיקר כשהיא מבוגרת, דווקא אז מותר להשפיל ולצעוק ולהכאיב.
אחד הדברים שהכי מפריעים לי, מזל קשת צדקני שכמוני, הוא העובדה שסבתא שלי כבר קיבלה את זה ונמנעת מכל הרמת קול וגבה וריב, אוכלת את כל החרא של אמא שלי ולא מעיזה להגיד מילה. תלחמי! אני אומר לה, היא טועה, 'אני יודעת', היא עונה לי 'אבל אני לא רוצה להכנס למריבות'.
אולי היית צריכה להכנס למריבות האלה מוקדם יותר, סבתא, אולי היית באמת צריכה לחנך את הבת שלך כך שמשהו היה יוצא ממנה מלבד חולת שליטה מטורפת.

הדבר שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה היה דווקא אימרה שלה, 'צריך לשבת ולדבר' שאמרה לי, בעקבות החלטתה שצריך אוטו חדש, כמובן שהיא לא תעשה כלום חוץ מאשר לקבוע קביעה נחרצת שכזו וזה יהיה אבי שיהפוך עולמות ויבדוק מה סטטוס השוק. אנחנו מתיישבים 'לדבר' והיא מתחילה לשפוך את הג'ורה שלה על מעשיי וחוסר אחריותי וכמה אני לא יכול לעמוד אפילו במטלות הבית.
אם יש מישהו שאני שונא, זה את האנשים שאומרים דבר אחד ואפילו מאמינים בו ועושים דבר אחר לגמרי...

לסיכום של כל הסיפור הזה, אני חושב שלא רק היא אשמה, צריך מסגרת לתת להתנהגות שכזאת לפרוח -  הורים מפנקים ומרשים, היעדר מסגרת ברורה וחוקים בבית, משפחה שכפופה ונותנת למצב כזה ליצור, בעל מופנם ושקט, controlable שכזה.

אני לא אוהב את אמא שלי, תהרגו אותי, אבל זה ככה. אני לא מכבד אותה בעיקר כי ההווה והעבר הוכיחו לי כבר אחרת, שאין על מה לדבר, אין על מי לסמוך וחבל להתחיל לצפות.
היתרון היחיד שאני מקבל מכל הסיפור הוא באמת דוגמה שלילית, מין הבנה שכזו של מה צריך להיות ואיך לחנך את הילדים שלי נכון יותר