החלטתי לסכם בערך את החיים שלי, כפי שהם נכון לעכשיו לפי כמה קטגוריות:
לשיפוטכם:
כסף:
בתור המפתח לחיים מבוגרים, הכסף הוא המימ ד והכלי להשגת דברים, בין אם זה תשלום שכר דירה, או תשלום לאתרי פורנו.
בכל מקרה, בהיבט הזה, אחרי שנים של משכורת שנעה בין 708.1 ש"ח בחודש (רב"ט) ל 710.0 ש"ח בחודש (סמ"ר) שווה להתקדם בדרגות הא...
בכל מקרה, התחלתי לעבוד, משרת הייטק - בודק תוכנה בחב' אורסוס שעבדתי בה ממש לפני שהתגייסתי ועוד קצת לפני ועוד לפני ועוד. בכל מקרה, קיבלו אותי שם בלי ראיון, כנראה שהשארתי שם רושם טוב על הבוס הקודם, שהוא עדיין הבוס הנוכחי. לפני שהתקבלתי לשם ניגשתי לעוד ראיונות עבודה, הגעתי לרמת החי"ל, ראש הפאקינג עין (כן, זה הגיוני לסיים ראיון ב12:40 ולהגיע לת"א ב16:30...), בכל מקרה, המסקנה היחידה שלי מכל הסיפור היא שכל המקומות דורשים הרבה, כשבפועל אפשר ללמוד את העבודה ממש ממש מהר.
למקום החדש, לוקח לי להגיע שעה וחצי לכיוון, אני נזכר באותם ימים שבהם קיבלתי טרמפ מהבית ע"י חבר של אבא, זה חסך לי המון המון המון זמן.
בכלל, הגעתי למסקנה שניצלו אותי כשהייתי ילד, שכר מינימום וקריעת תחת... זה הייטק זה?
בכל מקרה, אני שם, כבר חודש שלם, קיבלתי כבר משכורת יפה, פלוס מענק, נהנה מהחבר'ה והם באמת חבר'ה ומהעבודה, סוף סוף משהו לאתגר קצת את מה שיש בין האוזניים
מה שמצחיק שאחרי בערך שבועיים הודיעו שנמכרנו לחברה גדולה בשם נייס - נוסעי כביש 4 בטח יכירו את החבר'ה מהלוגו על הבניין.
בכל מקרה, כנראה שעוד פחות מחודש נעבור לרעננה, נרוויח 1000 שקל יותר בחודש ויהיה יותר שמייח.
משפחה:
אז לכל מי שלא יודע, אח שלי הוא דוס, טוב, לא חרד או חרדי או חרד לשלומי, אבל דתי מאמין וביצע תפנית די חדה בכיוון הזה, אני לא חושב שזה קרה בפתאומיות, או מה התהליך שעבר עליו בשנה האחרונה, אני יודע מה התוצאה, והיא התמכרות טוטאלית לסם הזה שנקרא יהדות - זה הדבר היחיד שהוא מוכן לשמוע ברדיו, הדבר היחיד שיכול בכלל לראות בעיניו, להריח, לשמוע, להרגיש.
בעיני, זו התמכרות, כמו קוקאין או גראס או כל מסב אושר סינטתי אחר.
רואים זאת בהתנהגות שלו, בתגובות שלו לשיחות, בעיקר לכאלה שלא מסכימות איתו והולכות ראש בראש, במקום לנסות להסביר את הבסיס - ההסברים לגבי נכונות הדברים מסתכמים ב'זה ככה, כי זה ככה'.
אני תומך בגישה כזו - אין לי שום בעיה איתך, גם לא שום בעיה עם צורת חיים כזאת או אחרת, עד שזה גורם לי לעשות דברים שאני לא מאמין בהם - במקרה הנוכחי - לסגור את האור במקרר בשבתות בהם הוא נמצא בבית, לשמוע תפילות בארוחות שישי, לא לנגן בצהרי שבת או בערך בכל שבת כי... "הוא ישן...", אני יכול לכבד, אני יכול להסתכל מרחוק ולהגיד שזה בסדר ויחייה איך שהוא רוצה, אבל מצד שני, כשזה מגיע לרמה שזה נכנס אלי הביתה, כן. יש לי בעיה עם זה.
הבעיה היותר גדולה נוצרת מחיכוך עם ההורים, אני שונא את הנייטרליות שלהם, והניסיון לרצות את כולם. שונא, אבל מבין. אבל הדבר שאני הכי שונא בגישה שלהם, היא החשיבה שכל המשפחה צריכה להתגמש לקראת אחי ולא להפך. והם מצפים מעצמם ומשליכים עלי גם את העובדה של 'מה זה כבר משנה לך?', 'אתה יכול להתגמש, הוא לא'.
אני לא מסכים ואני כועס, אני כועס על האפליה שהולכת בבית, שהלכה לדעתי תמיד, לטובתו, עם כל התסביכי נחיתות האלה שיש לי, כנראה, לפי מה שאתם קוראים, אני חושב שמאז ומעולם הורי, ובראשם אימי, כיוון שאבי סוג של לא יודע לדבר, ניטרלי ועומד מאחורי אנשים 'חזקים', ולעומתו אימי - מפגינה את כוחה על כולם ובתור מורה, מנסה לנצח ולפקד על הבית, כל מה שקורה הוא בשליטתה ובהסכמתה. בכל מקרה, אחי, לדעתי הוא תמיד היה ותמיד יהיה הילד המועדף, הילד שלו מוותרים, לו מרשים כשלי לא הרשו, ממנו מצפים לפחות ומתלהבים יותר בעוד ממני רק דורשים ודורשים. עצוב, זה נשמע כמו צריך של מתבגר בן 16, אבל אני פאקינג בן 23 ועדיין חושב כך.
אני מאמין בשיוויוניות, כחלק מה'חיה ותן לחיות' הזה, אם אתה גר בבית, תאמין במה שאתה רוצה, רק תעזור ותעבוד כמו כולם. כנראה ששוב, אני צריך לוותר ולי זה לא משנה ועל פי כן, אני גם אעבוד יותר, כי העבודה קיימת ולא נעלמת.
בנוסף, גם היחס של אימי לסבתי הוא משהו שגורם לי לסלוד ממנה נחרצות, סבתי גרה איתנו, כיאה לרוסים טובים.
היא חגגה רק לפני כשבועיים יום הולדת 88, ועף על פי שעברה את הגיל הממוצע לנשים בארץ ובכל מקום אמי, בתור בעלת הבית הקשוחה דורשת ממנה לעבוד כאילו לא עברו עליה חיים שלמים ואף יותר.
למרות שסבתי שילמה לאימי ועזרה לה לקנות חלק נכבד מהבית בו אנו גרים היום, אסור לה לצאת מחדרה אחרי השעה 20:00, היא נדרשת לנקות אחרי כל בישול שלה, נדרשת לטייל עם הכלב כל בוקר, אסור על סבתי לראות טלוייזיה בכל מקום אחר שהוא לא חדרה, סבתי אף הפסיקה לאכול במטבח ועברה לאכול בצנעה בחדרה.
ההורים שלי, איכשהו בטוחים שעוד נהיה משפחה מאושרת ומצויינת, והבית תמיד יהיה פתוח ונגיש לכל מי שרק רוצה, האמת היא, כך לפחות משקפי השחורות רואות אותה, רואות את המציאות כמשפחה לא מתפקדת, אני לא ארצה שילדיי יבקרו בבית הורי ולו בגלל הטרור אותו אמא שלי משליטה על המיני קוסמוס הקטן שלה, עם אחי, לא החלפתי מילה ברת משמעות, מלבד "תעביר את הקטשופ" וכו', כבר קרוב ל4 שנים, ופשוט כנראה שכבר לא אכפת לי. "הוא אח שלך!" יזדעזעו כנראה רבים מכם, ותגובתי בנושא תהיה "נו ו..?"
הדבר שהכי מטריד אותי, קשור כנראה לעובדה שאני קשת, לפחות כך שמעתי כל חיי.
אני לא יכול להיות 'חכם', אני חייב להיות 'צודק'.
ולצערי הרב סבתי, לצורך העניין, והיחס שהיא מקבלת מאימי פשוט לא צודק, לא הוגן ואפילו פוגע.
אני יודע שסבתי זקנה ולא מוכנה להמרות את פיה של אימי אפילו בפיפס קטן, אבל כואב לי, מפריע לי וממש מגעיל לי המצב הזה בבית.
חברים:
אני חושב שמה שמחזיק אנשים בחיים זה האנשים סביבם, בסופו של דבר, עם כל הכסף שבעולם, עם כל ההנאות והזמן והיכולת, לא תוכל להנות מרוב הדברים לבד.
אני מסתכל סביב ואני רואה המון חברים, בהמון מעגלים שונים, מאותם חברים בתיכון, ששורדים כקבוצה עד היום הזה, חברי הקרובים ביותר מהצבא, שאיתם שרדתי טירונות ועלינו יחד לסוללה, שלושת חברי המדריכים מההדרכה בביסנ"מ, החבר'ה של השכבה מעלי שפתאום התחילו לעניין אותי כל כך, לאתגר, למשוך. אופיר וחבריו, שלמרות שהיינו יחד רק שנתיים ביסודי, נוצר ביננו קשר שאי אפשר כנראה לנתק, ואנחנו מוצאים זה בזה עניין כל פעם מחדש. ההיא מרחוק, הבת של החברים של ההורים, הנשיקה הראשונה, האקסית - שמכעבור 6 שנים, פתאום כל כך חשובה לי, אורטל, ועוד הרבה.
העניין הוא כזה, שאין לי שום 'חבר' טוב, שום 'ידידה' שהיא מספיק קרובה, אני לא יכול לאפיין את הנושא, או שאני הרחקתי את כולם, או שאני אף פעם לא הייתי כזה, אבל עם כל כמוד האנשים הנכבדת הזאת, שאני לא חושב שהייתה מביישת אנשים שחושבים את עצמם חברותיים, אני מרגיש מאוד מבודד, בלי שום חבר שיעבור את אותה החומה שאני לכאורה יוצר, וירצה להמשיך הלאה. עם כל אלה, נוח לי להפגש פעם בשבועיים, פעם בחודש, להתעדכן, להנות ביחד, לעשן את אותה הנרגילה, אבל רק פעם בשבועיים או לכל היותר פעם בשבוע. פשוט לא קורה אחרת...
זה חסר לי, אני חושב על המתנה האולטימטיבית לגיל הזה, 23, ואני מגלה שאני רוצה להיות יותר כמו סביבתי, שיהיה לי חבר טוב, אחד, לא יותר, כזה שאפשר לחלוק איתו סודות, כזה שברור שהוא לא ישקר לך או יתעדף יציאה עם מישהו אחר אף על פי שקבע איתך. אחד כזה שלא ישקר בטלפון כשהוא יוצא עם מישהו על עסקיהם, כמו למשל חיפוש מסגרת דיגיטלית.
זו אולי המתנה שאני רוצה לקבל ליום ההולדת.
אהבה:
אני חוזר בי מהתשובה האחרונה.
אני אובד עצות, אך עדיין לא מיואש מספיק כדי לכבוש את יצרי ולהפסיק להתכנס בתוכי.
"אתה מחפש? אז תעשה עם זה משהו", אומר לי משהו בתוכי, "תפסיק לפחד מה'לא' הזה...".
אני לא מפחד, או שאולי כן, או שאולי מעדיף ללכת בדרכים אחרות במקום להכנס לקרב ראש בראש עם אותה הדחייה.
הרי מי תרצה בחור גבוה, שטני, הייטקיסט?
מוזר, כשאני מסתכל במראה אני מסוגל לראות דווקא את המשקפיים שיושבות כל כך רע, את החצ'קונים שממשיכים לצאת, את הכרס, השיניים, הדיבור הפגום, הבושה. והיא מנצחת.
אני מנסה לחשוב מה יהיה בשנה הבאה,
אני מעריך שאני אהיה יותר סגור על מה בכלל אני רוצה, מה אני מקווה להשיג ומה אני יכול.
יכול להיות שאני אהיה באמצע לימודים לתואר ראשון, יכול להיות שאני אהיה בדרך לניו זילנד או למשהו מטורף באלסקה, אם אני רק אמצא את האנשים הנכונים.
אני לא יודע אם הרבה פה ישתנה... מקווה שכן.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
