טובאז השעה 5 לפנות בוקר, אני עדיין ער (ואפילו די עירני), אחרי קיפול ונקיון של מסיבת בריכה די מטורפת אצל חבר מהצבא.
מצחיק, אחרי שסיימנו, והחברים שנשארו לנקות נשארו, יצא לנו לדבר על חברים, בדידות, אנשים שאנחנו מכירים, רושם שאנחנו משאירים,
קשה לי לדמיין אנשים בוגרים, בנים, שאיתם אני יכול לדבר בכזאת פתיחות על הנושאים האלה.
דיברנו על כמה שאותי הכסאח עם החברים מבית שיחרר לכיוון של חברים חדשים, דיברנו על הרושם שאחד משאיר, ועל מה זה בעצם להיות חברים.
מפתיע, ובעצם, אולי לא, שמתוך 30-40 אנשים שהיו הערב, האנשים שעזרו לסדר בסוף, הם אותם 4 שמרכיבים (יחד עם עוד שניים) את הפלגה שלנו, החברים הכי טובים.
אותו חבר שאירח את כל האקט, סיפר באחד מרגעי השיכרון שלו כמה רע הוא מרגיש שהוא יושב עם החברים שלו מהבית ולא עם החברים האמיתיים שלו - אנחנו. מוזר לי לחשוב על זה ככה, אבל זה נכון, זה אמיתי, חבר אמת, ידיד נפש.
הקבוצה המסכנה הזאת, שהתגבשה במשך הרגעים הכי קשים בסוללה, דרך השמירות והשטח, מנות הקרב והציוד, הנשקים הארוכים והמיתות המתקפלות שאפילו לא היו נפתחות לגמרי ככה שישנו בהם בצורה של וי.
אותם 6 אנשים, שעבר כל כך הרבה זמן מאז שרק הכרנו, והופ, אנחנו אותם אלה שפעם דיברנו עליהם בכזו השתאות - "מכירים את אלה שנשארים חברים גם אחרי הצבא, שבאמת נהיים חברים לחיים" - הופ, מצמוץ קצר, והנה - זה אנחנו.
אני עדיין מאוד מתקשה להאמין שאני כותב את מה שאני כותב במשפט האחרון, סוג של קורא אותו שוב ושוב ומוודא שזאת האמת, וכן, זאת האמת.
בסוף השבוע שעבר, נסענו 5 מאיתנו לצפון, ארגון של אולי שעתיים-שלוש והתוצאה - טיול מדהים, מחבר כל כך, אנשים שמעבר לפגישות ועל-האשים למיניהם לא נפגשו למשך הרבה זמן כבר שנתיים פלוס, פתאום יומיים האחד בתחת של השני ונהנים מכל רגע.
מצחיק להגיד, אבל הארגון הזה, ההחלטות המהירות, האחריות, היוזמה הביאו לתוצאות כל כך נדירות.
את הערב של אותו יום שישי, בילינו בשכיבה על המיטות שלנו, בבית ספר שדה שניר, נזכרים באותם רגעים מצחיקים ומרגשים, מופלאים שחווינו בטירונות ובעיקר בסוללה.
אני שוב בודק את מה שאני קורא - 4 חודשים בקושי, של שירות משותף ויש לך חברים לחיים. אני לא מאמין לעצמי...
יש לי ידידה שעוברת מצב נפשי קשה, אף פעם לא ראיתי מישהי אשכרה יושבת מולי וממלמלת "אני מרגישה הרבה יותר בסדר, הרבה יותר בסדר, הרבה יותר בסדר, הרבה יותר בסדר, הרבה יותר בסדר, הרבה יותר בסדר...." וכך הלאה.
מפחיד אותי לראות אותה ככה נעלמת, שוקעת, מתקשה לתקשר.
היא יושבת באותו, מתחילה לדבר ופשוט מפסיקה, ושותקת לכמה דק' ארוכות עם מבט נעול. אני מעביר את היד מול הפנים וכלום, היא איננה.
לא האמנתי שיש דברים כאלה, בעיקר לא לאנשים צעירים, בעיקר לא לאנשים סביבים.
אני לא מאחל את זה לאף אחד.
יש בי משהו שאומר שיהיה בסדר, אבל בסך הכל, אני מרגיש לגבי זה די לא משהו...
סוף השבוע הזה עבר טוב, התחיל בכסאח עם ההורים, שזה החלק הרע, ומשם השתפר, דרך היום, הערב. מי יודע מה צופה מחר....
שתהיה לכולנו שנה מופלאה, מלאה במטרות ובהישגים, מלאה בהתקדמות ובשיפור ושגשוג ואהבה ותשוקה ויצירה. שנה שנזכר ונגיד עליה - וואלה, תש"ע (וואט דה פאק?!@#$) הייתה אחלה של שנה.
ועכשיו לרגע של רצינות, תורידו לי את המשקפיים הורודות מהעיניים.
ביננו - שתהיה שנה בסדר, שנשמע חדשות רעות רק עד כמה שנוכל לסבול, שהחדשות הטובות יהיו טובות לפחות קצת יותר מאלה שקיבלנו עכשיו.
שיהיה בסדר...
שנה טובה
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
