אני מתנצל.
מתנצל בפני כל מי שרק יכול להקשיב ולשמוע.
מתנצל על העלמות.
בחודש שעבר הבלוג חגג 5 שנים להווסדו ואני לא הייתי כאן.
5 שנים לא באים ברגל.
מזלטוב, כזה קטן, מתנצל.
רציתי לכתוב, אני נשבע, ויש לי המון מה להגיד ולהשמיע ולומר ולהביע.
רק שאיכשהו זה נעלם אי שם בתוך הזמן שאני לא מוצא, לעצמי, למנוחה פנימית, לשינוי, לפיתוח, ואולי זה מתאר בדיוק את המצב שלי פה.
אני חושב שאני יותר מידי מתוכנת להרגלים. אני מתרגל, מתמכר לאותם מעשים קטנים וחסרי משמעות ופשר שגם אני אפילו לא מבין למה אני עושה אותם,
בין אם זה הבילוי המאוחר במוצ"ש (ראו ערך השעה הנוכחית - של תחילת כתיבת הבלוג, בהנחה שאני קם מחר לא מאוחר מ6:00), שקיעה בתוך יגון האלכוהול ולבסוף גם הרווקות
מה שמצחיק אותי בכל הסיפור הזה, שאני אשכרה רגיל להיות רווק, רגיל בצורה כזאת שגם שאני יודע שזה רק פוגע בי, גם כשרע לי וכל מה שעובר לי בראש הוא 'למה לזאת יש חבר? יכולנו להיות זוג כל כך נפלא!', ולמרות כל זה, אני לא עושה עם זה כלום.
נוסיף רגע אלמנט מיקרו-פילוסופי לכל הסיפור.
אני מאמין, ששינוי נוצר מצורך, וצורך נוצר מבעיה או משהו כזה.
כלומר, נגיד, אני מחליט שצריך לעשות שינוי ולהעלות את המע"מ ל20%, זה נוצר מצורך - שאומר שיש מחסור למדינה בכסף... שמבוססת על בעיה - המדינה מבזבזת המון כסף על תעשייות הנשק והחשמל, לדוגמה
כך גם העולם עובד, וכך אנו כאנשים משתנים. יש בעיה, בעיה יוצרת צורך, וצורך יוצר שינוי.
אך כאן נכנסת השאלה הגודלה - איך קורה שלא קורה שינוי, למרות שיש בעיה - כמו אצלי, אני שונא את חיי הרווקות הממש מעפנים שלי, ניחא אם היו אקטים פיסיים עם בנות מזדמנות או משהו כזה, שהיה מנחם ולו בקצת את הבדידות הזוגית שיש לי, אבל לא. כלום, אני לא יכול להזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהתנשקתי, אני נותן לזה אולי 3 שנים אחורה. אולי יותר.
3 שנים
שנים!
ואני שואל את עצמי - מה דפוק פה? לא זיינת כל כך הרבה זמן, ואתה לא מוכן להשתנות, לא מוכן להוריד את הרגל מהגז או בעצם מהברקס ולשחרר ולתת לדברים לזרום.
והתשובה שהכי הגיונית, מכל האמונה הזאת, היא שהבעיה אינה מפריעה לי כל כך, וזה משגע אותי. שובר את הלב אפילו. איך העדר קשר במשך כל כך הרבה זמן, העדר מגע, רגש - לא גורם לבטן להתהפך, לריאות להתפוצץ וללב להתאבן?
אני מתחיל את המחזור האחרון שלי בצה"ל בעוד כשבועיים, בינתיים אני מסיים, אפשר לומר בהצלחה יתרה, את המחזור הנוכחי.
לא פשוט להשתלט על 4 קורסים בצבא, בעיקר עם קצינים שכמות ההדעות שיקבלו ובאיזה הזדמנויות - מעסיקה אותם יותר מאשר החינוך והערכים שמקבלים החיילים שלהם.
טירונים, חיילים בחיתוליהם, מתעסקים בלזכור איך להעיף הקשב כמו שצריך לקצין כזה או אחר.
הדימוי הטוב ביותר שנתתי לזה, הוא המחשבה שיורדת מהראש לעבוד מהכתפיים.
חוויתי לפני כמה שבועות חוויה מאוד משמעותית, לימדתי בבית ספר.
בקצרה - אמא ביקשה שאחליף אותה שם, ונעניתי בהסכמה יתרה.
שעתיים שלמות ביליתי עם זעטוטים בני 14, כיתה ח' והרווחתי את לחמי.
מה שמאוד מצחיק בכל הסיפור הזה היה שילדים בכיתה ח', הם כמו תינוקות בני יומם וכמו כל אחד מאיתנו בעצם - צריכים תעסוקה.
בשיעור - התלמידים יושבים מול מחשב ולפי הוראה שלי משחקים בכל העולה על רוחם... אתם צודקים, 'לימדתי' נשמע גדול מאוד, 'השגחתי' מתאים פה יותר.
בכל אופן, באמצע השיעור, הרשת נופלת ומתנתקת ובדיוק כעבור דקה - ילדים מתחילים להרביץ (בנים לבנות וחזרה), לקלל, לצאת מהכיתה ולא להענות לדרישות שלי שיחזרו.
אמרתי שם למנהל, כשאמרתי לו שאני הולך בסוף השעתיים הללו - אין לכם כוח התרעה, אתם כל כך תלויים בהורים, בזכויות של התלמידים, ביכולת ההתלוננות שלהם, שאין לכם שום עמדת כוח על התלמידים, שום יראת כבוד. שוב מעמד.
אני לא רוצה שישתמע מהדבירים שאני בעד חזרת הלקאות הסרגלים לבתי הספר, אבל התלמידים צריכים ללמוד מה זאת משמעת, מה זה חינוך, מה אלה ערכים.
למורה כיום, אין שום כוח מול תלמידו, התלמיד חזק, בד"כ חכם ובעיקר - בעל זכויות רבות כל כך שלמורה אין שום יכולת להתמודד עם "לא רוצה" כזה או אחר.
אני לא יודע מה צריכה להיות הדרך, אני יודע מה צריכה להיות התוצאה.
נפלה עלי מוזה בזמן האחרון, מוזה לא מנוצלת, משהו כמו 3-4 רעיונות לשירים, והבעיה עם כל זה היא שאני לא מנצל את זה לטובת הנושאו, סתם רושם את הקונספט, לפעמים זאת רק מילה או משפט, לפעמים זה מבנה תחבירים או איזה קשקוש ותולה על הקיר בתקווה שאני אמצא לזה את הזמן. הרגשה שמשהו פה מבוזבז...
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
