לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Silent Chaos


...Everybody's looking for somebody's arms to fall into


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2012    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

Just to know you're alive


אני בבית.
שבוע רגיל, אך נראה כמו נצח.
זה תפקיד חדש, מסגרת חדשה, מחזור חדש וקשה, מלא חגים, כפול שניים קורסים, כפול חצי כוח אדם, כפול אלף עבודה, כפול מיליון כאב ראש.

היום, בעודי מנסה לנגן קצת, אני שומע מין אבן נופלת במרפסת. אבן קטנה כזו.
אני ממשיך לנגן ועוד אחת נופלת, אני יוצא ומסתכל, ורואה שאלה מסטיקים עגולים כאלה, שבורים.
אני ממש לא מבין מה הולך וממשיך לנגן.
מנגן ושוב שומע נפילה כזו, יוצא החוצה, מסתכל סביב ורואה תריס נסגר.
כאן כבר הבנתי את הקטע ובזמן שאני מנגן אני מסתכל בתריס בודד נפתח ונסגר.
מסתבר שאלה היו ילדים שכנראה רצו תשומת לב או סתם לא אהבו מה ששמעו והחליטו לזרוק עלי דברים.

זה התחיל במסטיקים אבל המשיך במספריים וספריי ושעון ומשחת שיניים.

למרות שבראשי עבר הרעיון המבוגר והאחראי של לצעוק עליהם "מה נראה לכם שאתם עושים? איפה אמא שלכם?"

המשכתי לנגן, פה ושם לקחתי כזה מסטיק וזרקתי עליהם חזרה.

זו התנהגות ילדותית. אני יודע, אבל בכל זאת, זה גרם לאיזו הרגשת התרגשות, חיים חדשים שכאלה.

אולי זה משהו בילדות שלי, אבל אני באמת מאמין שילדים עושים דברים הרבה יותר... טבעיים. אינטואיטיביים.

נכתב על ידי , 4/4/2009 02:54   בקטגוריות הסיפור שלי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בשדה ירוק, על גבעה תלולה


היום קרה משהו שממש הפיל אותי מהרגליים.
בזמן שאני מסתובב בקניון השרון בנתניה, שבהחלט היו לו ימים יפים יותר, אני מקבל טלפון, על המסך מופיעה תמונתו ושמו של חבר מהצבא - יודן, שאני איתו צמוד צמוד עוד מאז הטירונות שלנו, לפני שנתיים וחצי.
נוצרה ביננו איזו שפה משותפת, שנינו בערך באותו הגיל, מבוגרים מכל שאר הילדים שעשו איתנו את הטירונות, וזה אולי אחד הדברים שקישר ביננו לראשונה.
מעבר לזה, עלינו לאותה סוללה וכו'.
לפני איזה חודש חגגנו את הפרידה של החברים מהסוללה מיודן, שטח עם חבר שלו לקנדה ומשם למקסיקו, קובה ומרכז אמריקה

- "מה קורה?"
-"מצוין, מה אתך?"

-"אחלה, איפה אתה?"

-"אני? בקניון בעיר, קונה מתנות למשתחררים."

-"וואלה... אני במקסיקו"

"מקסיקו?" אני שואל בתדהמה.
"כן, מקסיקו."

ומפה, דיברנו איזה חצי שעה, שבטח עלתה לו הון תועפות על חוויות, על הקומוניסטיות של קובה וכמה שאני אתחבר לזה בגלל מקורות אתניים כאלה ואחרים.
כשניתקתי, נפל אצלי האסימון של מה קרה פה.
במרחק של חצי יבשת, אדם, שאני מכיר לכל היותר שנתיים וחצי, מוכן לשרוף חצי שעה מזמן החופשה שלו, הניתוק שלו מכולם ומהכל במדינה הקטנה הזו, מוכן להשקיע המון כסף, רק בלדבר, בלשתף, לבהקשיב, בלהשמע.
זה לא פשוט, אבל הרגשה ששימחה אותי מאוד.

 

 

אתמול יצאתי טמבל. ואני מצטער על זה. באמת

 

 

 

בשדה ירוק, על גבעה תלולה,

אהבת חיי ליפול עוד עלולה.

נכתב על ידי , 20/3/2009 18:51   בקטגוריות הסיפור שלי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של SerenityDies ב-20/3/2009 19:03
 



להתעורר אחר הצהריים


אני מופתע לאללה.

הלכתי לישון אתמול בערך חצי שעה אחרי כתיבת הפוסט, שזה יוצא איזה 4... (עדיין לא הסתכלתי על השעה),

וקמתי עכשיו. 15.40.

גאד דמיט.

אני לא חושב שהייתי כזה עייף... אבל בכלזאת, גאד דמיט,

וגם מזגאוויר יפה בחוץ,  מזל שיצאתי לצלם אתמול ולא היום, אחרת הייתי קצת נרטב.

נכתב על ידי , 14/3/2009 15:42   בקטגוריות הסיפור שלי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ג'ימן ב-14/3/2009 16:37
 



  
דפים:  
Avatarכינוי: 

בן: 38

Skype:  GuyKhmel 




13,392
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לג'ימן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ג'ימן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)