Silent Chaos

משום מה קל הרבה יותר לכתוב פה אחרי כוס וויסקי וכמה בירות...

אני שונא את ההרגשה הזאת שלא עוזבת אותי... ההרגשה של החוסר מסוגלות, חוסר יכולת.
מצד אחד, אני מסתכל על הסביבה שלי, רואה שרוב האנשים, נמצאים באיזושהי מערכת יחסים, בינם לבין עצמם או לבין חברים אחרים שלהם.
ומה הפתרון? להתחיל, לא במובן של להתחיל עם מישהי, אלא להתחיל לעשות משהו בנידון

ואני מפחד... בעצם, אני לא יודע אם זה פחד. תחושת חוסר מסוגלות, תחושת יכולת ששואפת ל-0...

יום שישי הזה, איכשהו עומד בסימן ביטול.

ההופעה שכל כך רציתי ללכת אליה עם ידידה, בוטלה כיוון שלידידה יש דייט וכמובן שדייט קודם לכל דבר אחר...

הרעיון לנסוע למקום חדש, רחוק, לא מוכר, בוטל, כי  די הבריזו (יאמר להגנה שביקשו סליחה) ולאף אחד חוץ ממני לא היה כוח.

וכשהלכתי לראות עוד ידידה שלי, היא הייתה עסוקה בלהתחיל עם מישהו (והוא איתה) כך שזה די שיעמם...

אז חזרתי הביתה.

אני לא יודע מה המטרה של מה שרשמתי, אבל לפרוק אני לא מצליח. אני עם גיטרה מתחת לבית-שחי, מנגן את העצב שלי החוצה, ולאט לאט מבין, כמה נורא זה... התרגלתי למצב הזה שאני נמצא בו, בעוד אנשים מספרים לי כמה נורא זה שהם כמה חודשים בלי סקס, אני שובר את הראש ומתחיל לחשוב כמה זמן אני בלי סקס, בלי נשיקה אמיתית, בלי איזשהו רגש שקשור למישהי, ומיד קופצים מספרים ושנים וזמנים ותאריכים ואני שוב מחדש מעלה את ההרגשה שזה המון זמן.

ולאט לאט....

לאט...

אני התרגלתי.

אני יודע שטוב יותר לא יהיה

ותהרגו אותי, כל האופטימים שבינכם, כל האנשים שמאמינים שאם רק נאמין ונשנה גישה פתאום משהו יצוץ ויופיע והיה מדהים

אז לא

אני מצטער

והלוואי והייתי אומר משהו אחר, אבל אתם טועים. טועים ובענק.

לא יהיה טוב, לא יבוא שום נסיך על סוס לבן ושום נסיכה על מגדל פעמונים לא תופיע.

התרגלתי

אני רוצה את השינוי הזה

אני מניח שהוויסקי עוזר קצת..

לפרוק

אבל זה לא מקל עלי

בכלל לא.

לילה טוב

(חחח, אני באמת מתפלא שכתבתי פה דברים בלי טעויות כתיב)

אני לא יודע מה גורם לזה, גרם לזה..
משהו הוציא לי את הרוח מהמפרשים.
זה לא שבימים רגילים אני שיא האושר והשמחה, פשוט כבר אין זין לכלום, אין מצברוח.
חבר שלי, שבדרך אגב אני אגיד שאני מאוד מעריך, אחד מהחבר'ה של הסוללה, ובאמת כל הכבוד לנו שאנחנו מחזיקים למרות כל המרחק והעיסוקים והבסיסים השונים והאזרחות של האנשים, לשמור על קשר כזה חזק ביננו, לא רק אני והוא, אלא כל החבורה הזאת, 6 אנשים שבאמת עשו לי את השירות, ויש לנו רק 8 חודשים משותפים יחד והם נראים כמו זמן שעבר לפני עידנים.
אז הוא אומר לי שכשנפגשנו לפני כשבוע, בעל האש בחנוכת בית לאחד החברים, נראיתי שבוז ועייף וכועס ועצבני ופגוע, אלה דברים שלא מצפים לשמוע מחברים, בעיקר כאלה על איזה שלונג בין הרגליים. היית מצפה מהם לשמוע 'מה קורה אחי?' 'כמה כמה נגמר?' וכאלה...
אבל הוא צודק, כמה קלישאתי שזה רק יהיה, מת בי משהו, משהו בי חולה מאוד מבפנים.

כבר איזה חודש וחצי לא כתבתי פה, לא כי אין מה, אלא כי אני לא יודע איך להגיד את זה, ואני עדיין לא יודע. עם הזמן שעובר הפצע לא מחלים, הכאב לא פוסק וכל נסיון להפוך אותו לשגרה כושל... לא, אני טועה... יש כאלה שמצליחים, רק שהשינויים הבאים בו הופכים כואבים יותר ויותר.

אני עדיין לא הצלחתי להחליט האם מה שאני עושה בצבא הוא משהו חשוב,
ברוח שטות, חברים הכינו לי מין כזה תעודת הערכה על היותי 'הכלבלב של המגמה', לירוקים שבינינו, מגמה, מבחינתינו, זה סוג של גדוד... בראשו עומד סא"ל וכו'.
מה שאני עושה, מצד אחד מאוד חשוב - עובר על תיקי היסוד עלפיהם עוברות הטירונויות, נותן את דעתי, משנה, מתקף, חוקר, בונה.
ומצד שני, אני נמצא בדיונים רק למטרות תחקור ותיעוד, כך שבסופו של יום דיונים ארוך - משהו כמו מ8 בבוקר עד 10 בלילה של דיונים נונסטופ אני יוצא עם מחברת מלאה בסיכומי דיונים שאני עוד צריך להקליד בהקדם.
בנוסף, אני כנראה הכי טוב במחשבים באזור ואני עוזר לכולם ובהכל... מצגות, אתרים, חומרה, תוכנה, הכל.

ידידה טובה שלי אמרה לי 'אתה חייב להפסיק להגיד כן לכולם, להפסיק להיות הנייס גאי', ואני כל כך רוצה, וכל כך מנסה, ואולי אפילו מצליח ברגעים בודדים.
אבל משהו בי דפוק, משהו בי לא עובד טוב, אני צודק ולא חכם, חי לפי עקרונות מטומטמים של עולם שעבר וחלף בו אנשים טובים מצליחים ורעים נענשים.
ולמרות שאני כותב את זה בידיעה מוחלטת, אני לא מצליח להחדיר את זה לתוכי, כי זה סוג של שובר את הבסיס של כל עולם העקרונות שלי.

קשה לי

אני לא אשקר

קשה לי מאוד