RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 just a perfect day
אני שונא את עצמי. יותר נכון, שונא את העובדה שאני מסוגל לחיות עם הגישה, הרעיון שרע לי, אך כך צריך לחיות.
איכשהו, כל דבר שאני תולה בו איזושהי תקווה בחיי האישיים, די מתרסק... ממה להתחיל? התפקיד החדש, חשבתי על משהו שיתעסק בפיתוח הדרכה, בעבודה אינטנסיבית, אבל מה שאני מגלה זה שהתפקיד המונפץ הזה כולל בתוכו... סיכומי ישיבות, סינג'ורים כאלה ואחרים של הרס"ר ושל כל מי שלא יהיה. אין צורך לדבר על המצאות עבודה מעניינת.
בבית, עם כל העניין של אמא שלי והסרט המטורף שלה שבן אחד שלא סובל דתיים ובן שחזר בתשובה יכולים להרכיב משפחה שלמה ומאושרת.
חוץ מזה, רגילה... כמעט מבוזבזת, נחתי והכל, אבל מה באמת עשיתי בה? די כלום... די הרבה כלום למען האמת...
יש את ההיא, שאני איתה כרגע באמצע של שיחה לתוך הלילה... היא, שהפכה אותי לידיד כל כך קרוב, שהביאה אותי לנקודה שאני כל כך שונא להיות בה, הידיד. מספרת לי ש'אני בקטע on וoff עם מישהו", והיום היא יצאה, להפתעתה, דייט ומוכרחה לספר לי על כמה היא נהנתה שם...
מכירים את זה שפשוט מרגישים כל כך קור בפנים? קור של ריק... של משהו שחסר...
יכל להיות גרוע יותר, בטוח, אבל, זה שיכל להיות גרוע יותר, לא הופך את המצב הקיים לגרוע פחות...
אני לא פוסל את זה שהכל בראש וברגע שאני אתחיל לראות דברים באיזהשהו אופן קוסמי או משהו אז אני אהיה מאושר.
אולי.
אבל כרגע, יש לי השקפת עולם,שחלק ממנה גם שומר עליה, ואומר, תלך עם מה שמרגיש לך נכון, ואיכשהו, זה מביא אותי למצב שרע לי, שאני לבד, שאני לא מצליח כמעט בכלום שאני מנסה...
והחלק היותר מצחיק, שחלק מאותה השקפת עולם דבילית, אומרת, שאני צודק באיך שאני חושב, ושכל שאר העולם דפוק.
אני מוחק בערך 10 שורות על כל אחת שאני כן מחליט לרשום... אררררר
שונא את זה!
שונא
You Just Keep Hanging On...
You Just Keep Hanging On...
(Lou Reed - Perfect Day)
| |
When I Was Younger, So Much Younger Than Today
מפעם לפעם אני עוצר וחושב על זה ומגלה כמה השיר הנפלא הזה של הביטלס, הקצבי והרוקנרולי, מחביא בתוכו כאב ועומק כל כך גודל, שיכול לספר לי על כל תרופה בחיי.
חגגתי אתמול (בפועל זה כבר שלשום), יום הולדת 22, ולומר לכם שקרה משהו מדהים בשנה האחרונה, אז לא.
אני באמת מרגיש שהחיים שלי בבית, לא בצבא - שם באמת רואים התקדמות, עומדים מלכת, למרות שבשנה האחרונה היו כל מיני תהפוכות וריבים וכסאחים ובעיות עם המון אנשים, אני עדיין ממשיך להרגיש כאילו, טוב... בסוף השבוע שבו אני חוזר הביתה, אני עדיין באותו מצב, אני מתקשר לאותם אנשים והם מתקשרים אלי, הדברים עליהם מדברים ביציאות הם א ותם הדברים וההרגשה - אותה הרגשה.
אז תמצא חברים חדשים, התת מודע - אלטר אגו שלי אומר לי, אז אני מנסה, ומנסה למצוא חברים חדשים מבין אלה שיותר ישנים, לחזק קשרים, להמיק. אבל שוב, ההרגשה היא אותה הרגשה ואני שונא את זה.
אני לא יכול להגיד שחגגתי, בין ה"חגיגות" הייתה ארוחה כפי יכולתך בפאפאגאיו, מופע בלוז-רוק בחסות הארלי דיווידסון בזאפה הרצליה ואפילו ארוחת ערב חגיגית, אבל דווקא בזה משהו שונה, בשנתיים האחרונות חגגתי יום הולדת בעל האש באיזה פארק פה באזור... משהו שממש אופייני לי, אם תשאלו אותי, מין חורשת יער נידחת, הרגשה של טבע קרוב לעיר, על האש, בשר, בירות, שמח... משום מה השבוע אין לי ממש רצון לעשות את זה, או לחגוג בכל דרך שהיא...
קיבלתי תפקיד חדש, מפקדת חדשה, משרד חדש... הרבה חדש בצבא... אני ממש לא יודע איך זה הולך להראות, אולי קשה, אולי כיף.
חיילת שלי, שמאוד נקשרתי אליה, התקשרה אלי היום, אני לא יודע כמה נכון זה להחזיק קשר עם חיילת שקטנה ממך ב3 שנים, עם חבר ובכלל בסוללה. אני רוצה מאוד, אבל לא בטוח שצריך... התקשרה, אמרה שהיא מתגעגעת, ומקנאה וסיפרה חוויות, באמת הרגיש לי טוב להיות המפקד שלה... מפקד שהוא גם חבר...
אני באמת אתגעגע לזה, למרות שבתחילת המחזור הייתי הכי נגד חיילים, וגישה של... עוד פעם חיילים והתעסקות בקקי וכואב לי פה וכואב לי שם... משום מה, בסוף המחזור, על אף החרא והקקי שהתעסקתי בו והעבודה הקשה... אני מתגעג לחיילים, לשיחות שכל כך שנאתי לעשות...
אני עכשיו אחרי 2 ליטר בירה, (ללא תחתית), ועדיין איכשהו מצליח לשפוך את הלב... אולי זה מה שזה דורש... אולי.
בינתיים, כל השבוע אני ברגילה, לא שיש לי דברים חשובים לעשות... אז אני מרגיש שזה די מתבזבז, אבל לפחות אני נח וישן טוב...
Help, I need somebody,
Help, not just anybody,
Help, you know I need someone, help.
When I was younger, so much younger than today,
I never needed anybody's help in any way.
But now these days are gone, I'm not so self assured,
Now I find I've changed my mind and opened up the doors.
Help me if you can, I'm feeling down
And I do appreciate you being round.
Help me, get my feet back on the ground,
Won't you please, please help me?
And now my life has changed in oh so many ways,
My independence seems to vanish in the haze.
But every now and then I feel so insecure,
I know that I just need you like I've never done before.
Help me if you can, I'm feeling down
And I do appreciate you being round.
Help me, get my feet back on the ground,
Won't you please, please help me.
When I was younger, so much younger than today,
I never needed anybody's help in any way.
But now these days are gone, I'm not so self assured,
Now I find I've changed my mind and opened up the doors.
Help me if you can, I'm feeling down
And I do appreciate you being round.
Help me, get my feet back on the ground,
Won't you please, please help me, help me, help me, oh.
| |
טרי מהשקית
אין לי ממש מה לכתוב, אבל יש דחף לכתוב... אז אני פשוט מתחיל לכתוב, בלי ממש לתכנן, רק מה שיש ועובר בראש.
בזמן האחרון יוצא לי המון לייעץ לחברים, יש בזה משהו די דפוק, לפחות בעיני; אני, שבוא נגיד, החיים לא האירו לו יותר מידי, או להבדיל, שהוא לא עושה יותר מידי כדי להאיר לעצמו את החיים. בא ומספר לכל הבא איך נכון לחיות, ולמה לא להתבאס מזה שפתאום נהיה מעפן, וזה שלהעניש וללמד זה שני דברים שונים.
אני חושב שאני צריך לנתח את עצמי. אולי אני צריך איזה מישהו שפשוט יתן לי את הפתרון ש'צריך' לעשות... פשוט ככה... אני יודע מה לא טוב בי, מה אני עושה לא נכון, מה יכל להיות פי 10 יותר טוב, איך אנשים רגילים עושים את זה, מה שכל כך פשוט לאחרים ומסובך אצלי, ועדיין, אחרי כל התהליך הארוך הזה, אני עדיין לא יודע מה לעשות, לא ברמה האידיאולוגית, כאילו, איך נכון לחיות את החיים... אלא ממש... מה לעשות... איך להגיב למצבים.
אני מתקרב עוד מעט לגיל 22, מרחק של שבועיים משם, ומגרד את ה-5 שנים בלי שום קשר שאני יכול לתת לו משמעות עמוקה. וכמעט 3 שנים של בלי קשר בכלל.
אמרה לי מישהי, לפחות איך שאני זוכר שהיא ניסחה את זה (שכנראה היה שונה לגמרי כי יש לי זכרון של דג...) - "גיא, אתה לא מאמין כמה השתנית, כמה התבגרת. אני ממש שמחה".
מוזר, התבגרתי, גדלתי, והשיט שהיה לפני שנתיים עדיין פה, כמובן...
התעוררתי לעולם חדש, עולם בלי חבר'ה, איכשהו, בשקט בשקט, או שאולי לא, כל המבנה היציב, הקניון הגדול הזה, מלא החנויות והפעילויות, שפתוח 24 שעות, שאתה יכול להסתכל בו ולא לחשוש לרגע שיהיה סגור, התמוטט, ממש כמו מגדל קלפים.
פתאום יש איזה מיליון אנשים שאני רואה שעולים לאוטובוס ולא אומרים לי שלום, לא מתייחסים בשיט, ואני רק מחכה לשלום שלהם, ואין כזה.
והדבר שהכי מעצבן אותי בנוגע לעניין הזה, שאני אומר לעצמי כל הזמן שככה זה העולם.
משהו אצלי מחזיר אותי לכיתה ח', אני ועוד שני חברים שלי - מולי ופבל, היינו אז בלתי נפרדים, פשוט החברים הכי טובים, כל היום מסתובבים יחד, מתנחלים אחד אצל השני, חורשים את העולם על הרולר, ועלינו ככה לכיתה י' והופ, כמו עוד גל שנוצר מפגיעה של אבן שמשפריצה לכל כיוון, העולם התהפך, הקערה נהפכה על פיה והגעתי למקום שאני לא מכיר, שבו אותם חברים, אותו בניין כוח שכל כך החזיק אותי, כבר לא שם, ואני נופל.
בימים אלה, אני בשבוע השני של קורס שנקרא קורס הדרכה מתקדם, מין קורס שמדבר על איך אנחנו כמפקדים/מדריכים (בעיקר בצבא), מעריכים דברים, איך עושים חניכה אחד לשני, איך מוצאים פער ואיך הופכים כמות פערים לתופעות ומטלפים בהם. חפירות, היתרון היחיד זה שאנחנו כל יום (עייפים לאללה) חוזרים הביתה.
לא מזמן 'חגגתי' את יום השנה לשחרור שלי, כיוון שיום השנה לגיוס בעייתי לאללה, אני לא מאמין שנשארה עוד פחות משנה.
יש איזה מישהי, לא שיש לי סיכוי איתה, וזה מה שהכי מעצבן אותי בסיפור הזה, שהיא ב און אנד אוף עם מישהו, אני והמזל שלי, לפחות יש מישהי לחשוב, לדמיין, לפנטז, מה יכל לקרות בעולם טוב יותר.
| |
דפים:
|  כינוי:
בן: 38 Skype:
GuyKhmel  |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
