Silent Chaos

נגמר הסמסטר, נגמרה - עוד מעט, שנה ראשונה של לימודים, ארוכה, עייפה, מעייפת, קשה, חדשה, מאתגרת, (לא כל כך) מעניינת, קשה, טובה. אך מוקדם עוד לאמר עליה קדיש, אמנם רק בחמישי האחרון היה השיעור האחרון, שנגמר, כמעט כמו הרגל, במחיאות כפיים למתרגל.

במובן הזה, אני דווקא מתכוון להרגל במובן השלילי של המילה, מפני שגם אני, מחאתי כפיים להרבה אנשים שפשוט לא הגיע להם, שלא לימדו כמו שצריך, שלא עבדו או לא לימדו, אנשים חסרי כל כישור הדרכתי שיש, בין אם זה בדרך שבה הם מדברים (מי אמר מבטא כבד ולא קיבל?) ובין אם זה מרצים שטועים ומטעים כיתה שלמה, דרך מתרגלים שלא מעלים שיעורי בית או מדברים לעצמם.

במקום מסויים, שכחנו שבסופו של יום, גם באוניברסיטה, אנחנו צרכנים, וככאלה - יש לנו מקום לדרוש דברים בתמורה לכסף שאנחנו משלמים עבור התענוג.

מוזר לי, שדווקא אוניברסיטה, מקום שמרכזו הוא ידע, הקניית ידע ורכישת ידע, כל כך הרבה מוחות קודחים במקום אחד, עפרונות מחודדים בצבע צהוב עוברים פעמיים על מושגים חשובים כדי להדגיש, מרקרים גולשים על גלים של נייר לבן. דווקא מקום כזה מוכן להתפשר כל כך על האיכות שאותה הוא מקנה לתלמידיו, הקונים הפוטנציאלים, אלה שבעתיד ייצטרפו לשורותיו כמרצים ומתרגלים, או לחילופין לאלה שיקחו מה שילמדו ויתחילו ליישם בשטח.

אני עומד בפני ארבעה מבחנים של ארבעה קורסים, שלושה שבועות של עבודה עיקשת והתעקשות על להבין חומר שאני לא מצליח להבין.

אנחנו לומדים 4-5 חברים, בבית של מישהו, ובכל התקופה הזאת מלווה אותי תחושה של 'אני לא יודע!', בעיקר כשלצידי יושבים מוחות חדים שפותרים כל תרגיל בזריזות וייעילות, עולים על טריקים ופולטים נוסחאות כאילו היו המנון המדינה. ואני יושב, בוחן את שתי השורות הראשונות שרשמתי, האותיות מסתכלות עלי כמעט בהאשמה של - איך אתה לא יודע איך להתקדם? זה הרי כל כך טריוויאלי... בסוף אני נשבר ושואל את השניים שלצידי - 'פתרת כבר?', ומקבל לרוב את אותה תשובה מעמידה במקום - 'כן, זה קל'. מצד שני, הם מוסיפים לאחר מכן תשובה מחבקת של חברים, דואגת, אכפתית - 'תרגע חֳמֵל, זה פשוט. אתה יודע את זה'. אני מנסה שוב ולבסוף נשבר, מקבל תשובה שנכנסת ויוצאת כאילו הייתה נשימה של אחרי ריצה, וממשיכים הלאה, הם בשלהם ואני מנסה לעמוד בקצב.

אני מתפלל שיקרה משהו, משהו חדש, מרגש, מפתיע, משמח, כמו שלג בשרב - ביטוי שחשבתי עליו באחת הנסיעות שלי לקבוצת הלימוד הקבועה, בתקווה שיהפוך לשיר ביום אחד. אני מתפלל שיקרה משהו בצד החברתי, כיוון שנשארתי די לבד, עם ידידה או שתיים, שעוד מוכנות לדבר איתי ולצאת מדי פעם, עם כמה חברים - שמתקשרים בעיקר כשחסר משהו ולי במקרה יש אותו (אמרתי שחשוב להיות מחסן ציוד?) או סתם צריכים ממני איזה משהו.

בקרוב מגיע הקיץ, אני חושב שאני אהיה בעבודה רוב הזמן, מת לטוס לטייל איפשהו, מת ללכת, לראות עולם, לצלם, אבל אין באמת עם מי, פעם זה לא עצר אותי. אבל היום - קצת יותר. פלוס הזמן והעבודה. 

הולך לישון לא שמח, אלא ממש להפך, להתעורר לעוד יום שבסופו אסמן איקס ביומן ואתקדם להבא אחריו, בלי לעשות כלום, בלי לחיות באמת, בלי לחייך.

מדורה זה אחד הרגעים המיוחדים האלה.
אתה יושב שם על כר של חול,
רוח קרירה מקיפה אותך,
אין אף אחד חוץ מהחברים שלך סביבך, אתה והאש
הקולות של העץ מתנפץ תחת האש
הלהבות המהבהבות, כמו בולעות את מבטך בהן,

מספרות סיפורים בלי סוף, לשקוע ולשכוח,
גיטרה, שירים שקטים,
רגיעה, שקט,
האש נחלשת, עוד קרש נזרק למדורה - כמו מין כדור לחיזוק,

ונראה כאילו זה בעיקר הכניס מטען של סיפורים חדשים שהאש יכולה לספר לך.

אתה מקשיב לצלילים, הפצפוצים האלה, מתוך הקרשים, של חללי האויר המתמלאים באש,

הדרך בה המדורה מחזירה לחיכה את הקרש החדש שנכנס פנימה, כאילו חזר הביתה,

מין חיבוק כזה, שמקיף אותו - לאט לאט עד שהוא אחד עם המדורה.

העשן, משנה כיוונו כל הזמן, כמו רוצה לגעת בכל אחד ואחת ולאמר - אני כאן, תודה. 

זה מין קטע שכתבתי סתם כך לידידה לפני ל"ג בעומר, על למה זה חג חשוב או משהו כזה.

בסוף - בגלל הלימודים ובעיקר בגלל חוזר הזרימה של החברים מסביב, לא עשיתי מדורה בכלל, מה שבאמת מעציב אותי. 

כמו שכתבתי קודם - עבורי מדורה היא ארוע מיוחד, משהו קדמוני כזה, מין חיבור לטבע ולדברים הפשוטים.

שבועות חל בשבוע הבא, עבורי החג הזה מחזיר אותי תמיד לקיבוץ - בניגוד לעירוניים, אנשי הקיבוצים והכפרים מזהים את שבועות פחות כחג הגבינות והיין אלא יותר כחג התבואה - לראות את תוצרת המשק באותה שנה - זה כולל מן הסתם לבוש לבן, אך בנוסף - מין מצעד כזה של ערימות קש, וטרקטורים זה אחרי זה, וילדים יושבים ומחזיקים סלים מלאי כל טוב, גבינות, לחמים ועוד.

הטרקטורים האלה בדרך כלל עושים איזה מפגן ראווה שכזה - כמו מצעד צבאי קטן.

אני מתגעגע.

ושוב אכזבה בתחום הרומנטי, אבל איך שידידה אמרה היום - לפחות ניסית.

מעצבן לראות אנשים מסביב מסתדרים, בצורה שנראית, לי לפחות, כל כך קלה וטבעית, כשלי לא הולך כלום. לפחות ניסיתי

יום הזכרון היה היום ואתמול היה ערב יום הזכרון. יום כזה, שכשמו כן הוא - יום של זכרון, לא זכרון אישי, זכרון קולקטיבי, יום כזה בו השירים ברדיו נעימים, ובין שיר לשיר אפשר לשמוע סיפור של חייל כזה או אחר, שמספר בנו, או אשתו, או חבריו, על כמה אהב את החיים, כמה נהנה לשבת ליד הנחל על בירות או כל כך התרגש כשנולד בנו הראשון. בתו תספר על האבא שלעולם לא הכירה, ואחיו הצעיר יספר על הדמות שכל כך השפיעה עליו ובין רגע נעלמה לה. 

היה לי דיון די מעניין עם ידידה, על המשמעות של זכרון קולקטיבי. מצד אחד, איך אפשר לגרום לאנשים, מכל השכבות וכל הסוגים לזכור. ומצד שני, עם כל הציניות שבדבר - כולם, באותו יום, 'זוכרים', קצת יותר. 

ומה בכלל הם זוכרים, אותו ציבור רחב? נכון להרגע - ישנם 22993 חללי צה"ל (ולא פחות חשוב, חללים של המשטרה, מכבי האש ופעולות האיבה, אנשים שיכלו להיות אתם או אני), יש אולי חצי מיליון אנשים שבאמת מכירים את אותם האנשים, שבשבילם הם לא סתם פרצוף בטלויזיה שכל כך קל להמנע ממנו. בשבילם הוא לא עוד שם. אז מה עם השאר? מה הם זוכרים? הם לא הכירו מישהו שנהרג, הם לא מכירים משפחה שהתרסקה בין רגע, לא מכירים איך הילד היה כל כך דומה לאחיו הגדול או המשפחה שנטבחה הייתה כל כך נעימה. מה הם זוכרים?

ובכל זאת, בהשמע הצפירה, כולם עומדים, בכבוד, בדומיה, בתחושה של הוקרת תודה לכל הנופלים והנרצחים.

אני אמנם לא מאמין גדול בטקסים, טקסטים שחוזרים על עצמם בווריאציות שונות, הקראת שירים שוב ושוב, זמרים שמשתנים, מדי פעם גם איזה אלמנה או בן שכול ואחריו, המנכ"ל\ הדיקן \ המנהל  במילים חמות על ההפסד הצורב שלנו, של כמה חשובים הם היו, של כמה מקום העבודה או הלימודים תומך בכל חיילים ומחזק את המשפחות, בכמה שמילואים זה חשוב. ואולי זה רק אני, אבל נדמה שלקהל, כבר נמאס להסתכל ולקבל משהו בטקסים האלה, אותם בעלי תפקידים, אותם קולות ודגשים, אותם שירים.

עם זאת, מהצד השני, לצפירה אי אפשר להשאר אדיש, בניגוד לטקסים, לפחות בעיני, הצפירה היא רגע ציבורי בו אתה לבד עם עצמך, לא תוכל לדבר עם אף אחד על זה, לא תוכל לשואל או להקשיב, להעלות דיון או להתאמץ בלהמנע מאחד כזה. זה רגע ציבורי בו כל אחד עומד לבד, מול האמת שלו, מול הזכרון שלו, ובמשך דקה או שתיים - זוכר, זוכר בשבילו, ולא בשביל אף אחד אחר.

סיימתי את הלימודים אתמול ב-6, הגעתי למרכז העיר ב7 וחצי, מרחק גדול מביתי, שהיה לוקח לי בערך חצי שעה. באותו הרגע, חשבתי כמה אירוני זה, שאני כל כך מתכנן איפה אני אהיה בזמן הצפירה, אני מאוד לא רוצה להיות במונית, איך בכלל מתנהגים כשיש צפירה בזמן שאתה במונית? יוצאים? נשארים? עומדים במונית עצמה? זה אירוני, לפחות עבורי פשוט כי בדרך כלל, הצפירה תופסת אותי ברגעים לא מתוכננים, בדרך לאנשהו, או בזמן שאני עובד או לומד, או איזה טקס בצבא שאני דואג שהחיילים שלי יסתדרו מהר בשלשות כדי לכבד את המעמד. ופה, אני ממש מתכנן טוב טוב איפה אהיה בזמן הצפירה, כמעט מתכנן על מה אחשוב, במה אזכר, למי אתן את הכבוד שאני יכול לתת. 

בסוף הספקתי להגיע הביתה. 

אני דווקא נמנה על אלה שהכירו חלל, לפני שאני ממשיך, פתאום קופצת לי לראש עוד איזו אירוניה לגבי המושג הזה 'חלל', 'חלל צה"ל'. הרי חלל כזה הוא אדם שנפל, נהרג, איננו עוד איתנו ובמקומו נפער בחיי אלה שמכירים אותו, משפחתו, החברים, חלל די גדול. אירוני משהו.

אז אני מכיר אדם אחד שנהרג, הוא בן של חברים של ההורים, בחור בגילי, ראיתי אותו כמה פעמים בודדות, סשה, למד בשכבה המקבילה - בבית ספר אחר, מסתבר שהיו לנו גם לא מעט חברים משותפים. אותו אני זוכר ביום הזה, אותו זוכר ועליו חושב. 

לא הכרתי אותו מספיק טוב, רק בפנים, הבן של... ולא הרבה מעבר, אבל היום עבורי הוא מין סמל, סמל להתבגרות ולרגע בו החיים נהיו רציניים. מרגע הידיעה על מותו, מחבר משפחה שלישי, בזמן שאני וההורים בטרק טיפוס על הר בסלובניה, עם השקט שנשאר בשעות של אחרי. ועד רגע ההבנה שזהו, אתה בשלב בחיים שאתה כבר לא ילד, אנשים בגילך מתים, הם לא 'אותם החיילים', המבוגרים והגדולים, אלה שהלכו לשחק במלחמה עם לבנון או עזה, יורים בנשק ונלחמים, ממש כמו בסרטים. זה יכול היה להיות אני.

עבורי היום, הוא כמו בבואה אפלה, של 'מה אם' שכזה, איפה הוא היה היום? מה יכול היה להשיג? איך יכל להשפיע על חיי כולנו? ומה היה, אם זה היה אני?

ראיתי את אביו כמה פעמים, היה מאוד לא נעים, המחשבה הייתה בדיוק שהוא זה שחושב בדיוק את המחשבות האלה, הנה - עומד מולי ילד בגילו של בני, עובד בחברת מחשבים, סיים צבא, עשה טיול, לומד, חי!, והבן שלי, ממנו נשארה רק אבן עם אלפי דמעות יבשות וזכרון הולך ומתפוגג.