Silent Chaos

אני לא אוהב לכתוב על פוליטיקה, לא אוהב ממש לדבר על זה, לא אוהב להתווכח או לחשוב על זה יותר מידי.

 יש לי את הדעה שלי וזהו, אם אנשים לא מסכימים איתי - חבל, אני לא צריך להוכיח את עצמי לאף אחד.

אבל, ארועי אתמול - החזרת השבויים, החזרת המחבלים והגופות ללבנון, פשוט גרמה לי לאיזושהי תחושה רעה כזאת, אני מרגיש צורך חזק לכתוב על זה. לא יודע למה, אבל איכשהו הייתה תחושה שמשהו טוב יקרה בסוף אותו היום. שיהיה טוב.

משום מה, אני לפחות חושב שלאנשים היום יש איזו תחושת אופוריה, הפי אנד כזה, כאילו שהכל יהיה בסדר וכולם יחיו בשלום ובסבבה, ממש כמו בסרטים. אז אנשים יגידו שידעו ששני החטופים כבר מתים, ידענו, אבל אני לא חושב שאף אחד ממש הפנים את זה. 

העיתונות הלבנונית הודיעה בעצמה משהו על חייל אחד מת והשני שלא ידוע מצבו. אז למה ציפיתם?

למה בכלל ציפיתם מהיום הזה?

רבאק, זה היה כל כך צפוי, ועם זאת, כל כך קשה, אפילו למי שראה בדיוק מה הולך לקרות. אז נתנו את קלף המיקוח, שישב אצלנו בחוסר מעש במשך 30 שנה ועוד 4 אנשים חיים, ועוד 199 גופות. וקיבלנו בתמורה 2.

מתמטיקה פשוטה נותנת שעבור כל גופה של חייל שלנו - נצטרך לתת 99.5 גופות + 2.5 מחבלים. יחס נהדר.

 אבל משהו ביום הזה כן עורר בי משהו, אני חושב שביום הזה, אולי יותר מאשר כל יום אחר בתקופה האחרונה, הרגשתי את עם ישראל ביחד, צופים באותם התמונות, שומעים את אותם הדיווחים, חושבים, מתווכחים והכל סביב הארוע הזה.

יש מעט מאוד ארועים שיכולים, לדעתי להביא כזו תגובה, מרביתם רעים - פיגועים, אסונות וכדומה.

ביום שכזה, משום מה, אני מרגיש שכחייל בצבא ההגנה למדינה שלנו, יש לי גב מסויים, אני יודע שלא ישכחו אותי ולמרות שאולי רוב הציבור לא יחשוב שזה שווה, כנראה שיעשו ויתורים כואבים בשבילי. יש הרגשה שכל המלחמה האחרונה, שבה גם אני איבדתי מישהו מאוד קרוב אלי, הייתה לחינם.

אני לא חושב כך. בואו נקווה שיקרו רק דברים טובים עכשיו.

איתי חוץ מזה - בגדול - הכל בסדר סיימתי את המחזור הראשון שלי.

מוזר, אבל לא הרגשתי ממש כשהוא נגמר, אני יותר מידי במחשבות קדימה, מה יקרה עכשיו, מי יהיה בסגל במחזור הבא, מה לעשות ברגילה.

דווקא אחרי השבירת דיסטנס והכל, חיילים באו אלי ואמרו כמה הייתי טוב, כאילו, דברים טובים שעשיתי כשאחרים עשו פחות ודאגו פחות והשקיעו פחות.

גורם לי להרגיש טוב.

בדרך גם סיימתי את הריתוק שהיה לי, משהו כמו 25 יום בבסיס. כיף גדול.

עכשיו רגילה, קניתי משקפי שמש היום, הגדלתי איזה 6 צילומים שאני אתלה בבית. למדתי איך לעשות טיפול 50 אלף לגיטרה, היום אני בסינמה סיטי באולם VIP, צילמתי, ניגנתי, בזבזתי. רגילה כמו שהיא צריכה להיות

 אני לא חושב שאני המפקד האידאלי, אני עושה עבודה לא רעה בכלל, אבל יש ים של דברים איפה כדאי להשתפר...

מה שמצחיק, שיש לנו סוציומטרי אמצע - מין מבחן כזה שבו שואלים על כל מפקד ומפקד, כמה רוצה להיות איתו בצוות, איך הוא מבחינה ערכית, איך הוא בדמות המפקד והכל.

אני קיבלתי ציונים ממש טובים - למשל, קיבלתי ציון של 5.2 או משהו כזה ב'אני רוצה להיות חייל של המפקד גיא' (בסולם של 1-7)... שזה מפתיע למפק"צים (מפקדי צוותים) במחזור הראשון שלהם.

עוד 3 שבועות מסיימים מחזור, אני כבר מחכה לחופש של אחרי ותחילת מחזור הבא.

למרות שבו, כנראה, אני אצטרך להיות הדוגמה למפק"צים הצעירים יותר, ות'כלס, אני ממש לא חושב שאני זה מישהו לקחת ממנו דוגמה...

מה שני מרגישה כלפי? אני בספק שיש משהו רומנטי, אני לא מרגיש את זה בא ממנה. מה שכן, היא נפרדה מחבר שלה ונמצאת בתקופה די בודדה בחיים, אני בכלל בתקופה בודדה שנמשכת בריב שלי עם כולם...

אני באמת מרגיש סבבה כשאני מקבל טלפון שאומר 'גיא, מה אתה עושה? יאללה בוא אלי... נשב, נדבר...'

מזמן לא היה לי משהו כזה, תמיד אני הייתי צריך ליזום.

לא יודע... אני צריך ללמוד איך להתחיל. איך להתגבר על הפחד הזה... לא יודע אפילו איפה להתחיל....

אני דווקא מבקש מכולם שיכירו לי מישהי. זה הרבה יותר קל, לדעת שאני מחפש וגם היא מחפשת... ועדיין אף אחד לא עשה את זה...

היום זה היום הכי ארוך בשנה... ולי, זה היה סתם יום, אפילו יום רגיל יותר מהרגיל, מבוזבז.
צריך לעשות משהו עם החיים שלי.

משהו ממש חמוד ששמעתי היום

הצדק השתחרר, ההיגיון יצא על נפשי והיאוש חתם קבע
שיהיה שבוע טוב לכולנו

אה... גם הבלוג הגיע ל9 אלף ביקורים.... וואלה... הרבה!

יום הזכרון

בשבילי, ממש ממש לא יום של אבל, יום של זכרון, תקומה, רעות, אומץ, כאב.

אני מכיר לפחות חייל אחד שנהרג. במלחמה האחרונה, סשה בונימוביץ' ז"ל (אגב, היה בערב יום הזכרון סרט - מההפקה של עובדה, על הטנק שלו שנפגע, מומלץ מאוד), בן גילי, חבר, בן של חברים של ההורים. לא אבל יש לי בלב כשאני חושב על פניו, הערכה - על עוז, אומץ.

בשבילי, יום הזכרון, זה ה-יום שבו אני מרגיש גאווה ללכת במדים, בעיקר כשאני מגיע לבית הספר, לטקס. אני יודע שאני אומר שלא רציתי להתגייס - ואני עדיין חושב כך, לא בהיבט ההשתמטות שכל כך נפוץ אצלנו, אלא להפך. הייתי רוצה להגיע למצב שבו לא יהיה צורך בצבא ונוכל לחיות כמו כל המדינות היותר מתורבתות - בשלום. זה יום שבו רואים את כולם, מעט מהמשתחררים, מעט מאלה שמחכים לגיוס, מעט מהמורים שעדיין נשארו בבית הספר שאני זוכר והן זוכרות אותי ובעיקר הרבה מכרים, שכבה מעל, שכבה מתחת, מדים לבנים צחורים של חיל הים, בז' של חל האוויר, ירוק של הירוקים. יחידות קרביות, מודיעין, תקשוב, תותחנים, גולני, הנדסה, נח"ל, לוגיסיטקה. הכל ומכולם. וכולם באים ואומרים שלום ומה קורה ומה שלומך ואיך הצבא וכל הזין ומתי אתה משתחרר כבר?

אז ככה עבר יום הזכרון

ובערב, תוכניות אחרות לגמרי, שמחה, כיף, זיקוקים, אורות, אוכל, הופעות, מוזיקה.

ובשבילי זה שוב חזרה למציאות הכואבת.

התחלתי ליישם את רעיון החלפת החברים. לא ניתוק אלא הדחקה. אז מבחינתי עכשיו, לא להתקשר לאותם אלה שמלחתחילה לא מתקשרים אלי.

אז במקור רציתי ללכת לאיחוד של כוורת בהוד השרון - לא יודע כמה איחוד זה היה, אבל גידי גוב ודני סנדרסון יכול לעשות רק טוב. לא יודע למה לא הלכתי בסוף. עצלנות לא מוסברת... התירוצים שלי לעצמי הם - זה רחוק, אני לא יודע איך להגיע, אין לי עם מי ללכת. בקיצור, לא הלכתי בסוף.

החלטתי ללכת לפארק השלולית - מרחק קילומטר מהבית לבמה שם - הופיעה נינט, עידן יניב (כפרה על שניהם), עברי לידר, סינרגיה, משינה. בגדול, תכננתי להתחיל להסתובב ואז לראות את החבר'ה הקבועים, אלה שאני לא ממש סובל כבר.

אז התחלתי להסתובב, שניים שלושה חברים מהכיתה בביצפר, "איך בצבא?", "למה קבע?" וכו'.
אח"כ פגשתי חברים של חבר שלי, שהכרתי פעם דרכו, רק שמזמן לא ראיתי אותם. אז פשוט נשארתי איתם כל הערב.
לומר את האמת. ממש לא הפריע לי. אפילו היה נחמד, לשכוח מכולם, להכיר אנשים יחסית חדשים (חלקם חדשים לגמרי) ולהיות אני - משחורר וחופשי. בלי שום... הפרעות... או משהו.

הם לא יהיו האנשים החדשים שלי, בלי ספק, אבל זה כיף להשתחרר ככה. לפחות לערב אחד.

עוד משהו קטן, היום גיליתי שוב, איזה חברים טובים עשיתי בצבא. מצחיק שאלה החברים מהטירונות שהיו איתי בסוללה. פשוט לגזור ולשמור.
שיהיה סופש מהנה לכולם.