Silent Chaos

כל הסוף שבוע האחרון, בעצם, כל התקופה האחרונה, אני מחכה שיקרה משהו.
קורים דברים, שלא תבינו לא נכון, דברים קורים, אבל הם פשוט לא משנים כמעט כלום.

קשה לי להסביר את זה, אבל באמת, אני מחכה שיהיה משהו, עדיף מישהו, שיגרום לי לרצות לעשות משהו, אפילו לצלם כבר אין לי חשק. אני יושב עם גיטרה ביד, חושב על זה שיש לי בערך עוד 13 שעות עד שאני חוזר לעוד שבוע של צבא וכל מיני שיטים כאלה, שאחריהם יבוא עוד סופשבוע מבוזבז, לכאורה. אז כן, בסוף שבוע האחרון עשיתי יחסית הרבה, על האש, פעמיים הלכנו לאכול עם חברים מהצבא, יצאנו לפאב, שיחה ארוכה ארוכה עם ידידה  [שאני באמת לא זוכר מתי דיברתי במשך כל כך הרבה זמן עם מישהי בטלפון], היום קצת ריב עם ההורים, לפני זה ארוחת צהריים באיזה מקום פה באזור.

על הנייר, עשיתי דברים, אין ספק, אבל ההרגשה שלי היא שפשוט כלום לא היה והסופשבוע הזה עבר  כאילו לא קרה כלום.
למרות שאולי הרוח של מה שכתבתי יכולה לנשוב לכיוון של 'אתה צריך חברה',  זאת לא הכוונה. כלומר, אני יודע שאני צריך, אני גם מאוד רוצה, אבל... משהו בי דפוק. כאילו, אתמול ידידה אמרה לי 'אתה בפאב, לך תתחיל עם איזה בחורה, ההיא שיושבת על הבאר' (היא אמרה את זה לפני שיצאנו בכלל), אז הייתי בפאב, ראיתי כמה בנות על הבאר, אבל... לא יודע...  זה לא... לא זה... אם אפשר לומר, 'אתה מהאנשים שצריכים להכיר בנות במסגרת', אמרה כשדיברנו אחרי שחזרתי, צודקת.
אז לא, לא לשם אני חותר, אני לא מתכוון לחברה שתשנה לי את החיים, לאט לאט איבדתי תקווה שזה יקרה, כאילו, אם יקרה אז סבבה, אם לא, אז... טוב, זה די מה שאני צופה שיהיה, אז זה לא בא לי בהפתעה. אבל אני מדבר על משהו אחר, איזו תשוקה לעשות משהו, משהו עם מישהו, אפילו עם זה מטומטם כמו לשבת בספסל בחוץ ולדבר.

אני חושב שחברים שלי משעממים אותי, במובן מסויים.
יש לי קטע כזה שאני שם לב, שאחרי זמן מסויים, אנשים מדברים איתי כשהם צריכים ממני משהו, בתיכון זה היה דברים למחשב - דיסקים, סרטים, חלקים, תיקונים. התקופה האחרונה זה יותר בקטע של 'גיא, אתה נוסע ל...., אני יכולה להצטרף' - אחרי איזה חודשיים שלא התקשרת, זה הדבר הטוב שיש לך להגיד? אני שונא להתחשבן, אבל בחייאת, תהיו אנשים, תתקשרו להגיד 'מה קורה?', 'מזמן לא דיברנו'... לא 'תתן לי את זה ואת זה ואת זה.'.

בצבא, גמרתי כנראה לצמיתות מחיי הסוללה ועברתי במשך השבוע וחצי האחרונים קורס הדרכה בסיסי. הודיעו לי שאני מיועד להגיע למגמת טירונים - לעבור עם טירונים את המסע הזה שאורך 3 וחצי חודשים, מהיותם אזרחים, ילדים, למצב שבו הם מצדיקים את ההכשרה שניתנה להם והתואר 'לוחמים' - מסעות, פק"לים, מד"סים, הדרכות מקצועיות על פטריוט ועוד ועוד. זה קשה, זה מעט מאוד לישון, מצד שני, זה לצאת כמעט כל שבוע הביתה. אז יהיה קשה.אבל אני [כרגיל] לא ממש מרוצה. רציתי להגיע למגמת מפקדים, איפה שמכשירים מפקדים, אנשים יותר מוכוונים, פחות שבוזים, מה שדורש פחות דיסטנס ויותר מקצועיות ופחות הצגות. אבל בסדר, זה יהיה אתגר. גם דרך להסתכל על זה.

חלק מהלימוד של הטריקים זה להתרסק. כל מי שלומד, מתרסק.
אני לא אומרת לך לא ללמוד, רק תדע שאתה תתרסק.
כל מי שלומד מתרסק.

אני רוצה לעדכן, לכתוב מה חדש אצלי, לבחון מה השתנה מהפעם הקודמת, איזה דבר מעניין יש לי לכתוב עליו.
כלום!

הסוללה שלי עברה לדימונה. מה שהופך את הנסיעה לפחות נוחה. וסך הכל, אתר די מעפן וקשה. אבל יש לנו שם 3 חודשים.
אגב, ממש בזמן הכתיבה, עלתה לי בראש השאלה, מה ההפך מ'רק'... כמו ב'רק 3 חודשים'... אז מה ההפך?

אני אמור לצאת לקורס ז"מ בקרוב. ז"מ - זיהוי מטוסים - מסתכלים על תמונות בגדלים שונים ובוידאו על מטוסים ופשוט מזהים כל אחד מהם, סוג, ארץ מוצא, עמית/אוייב, תפקיד וכו'... סה"כ לא להיט, אבל לפחות לא זמן איכות בסוללה.

היחסים שלי עם המפקד שלי די מעפנים, הוא מתגלה, כמה מפתיע, כאידיוט, כבנאדם, הוא בחור חכם והכל, פשוט יש לו חרא של אישיות.
אני אמור להיות יד ימינו, פשוט כך, שנינו אמורים לפקד יחד על פלגה. וזה מתנהל בצורה ממש גרועה. מקווה שהוא יודע ליישם לקחים.

הלכתי לצלם אתמול בפארק הירקון בת"א. מקום יפה. מפתיעה כמות האנשים שיש שם בשישי בערב. רצים, נוסעים על אופניים, חותרים. המון!

אני יודע שאני צריך להשתנות, אני לא יודע איפה להתחיל.
להתחיל. שם זה הבעיה שלי, עם אלף ואחת המשמעויות שזה מקבל.
עד שאני לא אתחיל, שום דבר לא יקרה.
ואולי כבר התחלתי?
מתי אני צריך להתחיל להרגיש את זה?

הייתי אתמול שוב בהופעת מחווה לביטלס.
פשוט גאונים.

נקווה לטוב.
ומי יודע, אולי, ככה במקרה, בטעות, יקרה משהו שלא מזיק יותר מידי.

הנה צילום מהירקון שאהבתי.

(השם של הפוסט הוא ציטוט מהשיר Hey Jude של הביטלס....  נה נה נה נהנהנהנה נהנהנהנ היי ג'וד!)

מכירים את זה שאתם זוכרים הרגשה, נניח, ההרגשה של נגיעה במשהו חם, כוויה, אז זוכרים את ההרגשה...אז שכחתי. באמת באמת שחכתי, את ההרגשה של נשיקה, מגע שפתיים, עדינות, רכות, כיף, אני יודע איך זה צריך להרגיש, יודע איך זה נראה. אני רואה בראש סרט, ולא הרגשה. וזה ממש מעצבן אותי. מה יהיה????

אני חוזר אחרי שבועיים בצבא, קצת לחוצים, למרות שהמשמרות שלי לא היו שואה גרעינית, אני שונא לעשות משמרות לילה, למרות שישנים נניח 7 שעות בלילה, כשיש לך 3 שעות משמרת בין לבין, פשוט לא ישנים טוב וביום של אחרי פשוט אי אפשר לתפקד... כל זה טוב ויפה כשזה קורה פעם ב... אבל יום-יום... קשה.

בנוסף, אני על תקן מש"ק. שרשרת הפיקוד בסוללות היא כזאת - הגף הלוחם מתחלק לשתי פלגות לוחמות בהם יש 'לוחמים' ו'מיירטים', שזה מקביל לאנשי צוות וראשי צוות במסגרות אחרות. בנוסף, לכל פלגה יש מפקד פלגה (מפ"ל) ולאותו מפ"ל יש עוזר - מש"ק. זה אני. המש"ק.
עכשיו, כחלק מהסגל הפיקודי של הסוללה, יש לי סמכות על החיילים, כלומר גם על הלוחמים וגם על המיירטים. אלא שמה, רוב המיירטים, באים מהמחזורים אוג' 05 עד אוג' 06, ואני הכי צעיר מבינהם (נוב' 06) ואותו קצין (שהוא אגב מנוב' 05), מצפה שאני אשלוט ואגיד לאנשים שעוד רגע משתחררים ולא זורקים זין על כלום מה לעשות...
איך זה נראה לכם?
אז אני מכסה עליהם פה... והם אפילו לא שמים על זה. 'אל תהיה משת"פ' או 'אל תהיה צעיר'... 'הם רוצים משהו? שיעשו אותו בעצמם!'. אני אל בא לגונן על הקצינים אצלנו, אבל אפשר לפחות להבין שיש להם עבודה ואחריות בדיוק כמו לך, והם לא זורקים עליך סתם עבודות כי לא בזין שלהם לעשות אותם ואתה לא קצין, אלא כי זה דברים שכן נחוצים.
מה יהיה איתם?
מה יהיה איתי?

חשבתי על משהו, לעשות את 'אלי אלי', בגרסא אינסטרומנטלית. נראה לי ממש מגניב.
אני לא אפתח פה לגבי הערב, ובכלל לגבי היום, כי נראה שזה הולך להתפקשש לאללה גם בלי...
שיהיה יום טוב