Silent Chaos

יום העצמאות מקרטע ודי מגעיל...
סה"כ, היום התחיל סבבה, אצלנו בבסיס, כל הזמן צריך להיות מישהו מהסוללה שסוגר, הפעם זה היה צריך להיות מישהו מהפלגה שלי (אחד משבעה), עשינו הגרלה ויצא שזה לא אני.,.. יצאנו הביתה ב 5 וחצי, הגעתי די מוקדם... המחשב התחיל לעבוד.

הלכתי לביצפר, כמו בעוד הרבה בתי ספר, יש מן מסורת להגיע ביום הזכרון, לראות חברים לכיתה, להגיד שלום לחברים שעדיין לומדים וסתם אנשים מהביצפר...
ראיתי המון אנשים מוכרים, גם שכבה מעלי, כאלה שכבר השתחררו או שנשאר להם כמות חודשים בודדת, חברים לכיתה - הרוב ג'ובניקים לגמרי - יומיות בקרייה לפחות., וגם חלק שכבה מתחתי, בפז"מ שלי... זה לא היה כזה נורא...
ראיתי שם בחורה אחת, שלמדה שנה מעלי, ואנחנו מכירים, למדה מחשבים ועכשיו היא משהו במודיעין בתחום הזה והיא סיפרה לי כך - "באים לפני איזה חצי שנה ואומרים לי - 'מכירה איזה גיא שלמד איתך באותה השכבה?' ואני אומרת לו 'לא'... -'אולי שכבה מתחת'...'-כן... מכירה, אחלה איש... חכם והכל'... 'אז הוא אמור להיות אצלנו...' ממש היה לך תפקיד והיית אמור לעבוד תחתי... אבל בסוף כנראה שלא הצליחו למשוך אותך'....
אם לומר את האמת, זה משהו שפשוט מהדהד לי בראש ומבאס כל הזמן מהתחלה... העובדה שכמעט הייתי שם, מרחק נגיעה, ממש, רק למתוח את היד וזה שלך... מה שרצית... אבל לא. ממתי משהו צריך לעבוד אצלי בחיים? ממתי אני יכול לשלוח ידיים ולדעת שמשהו יצליח?

בערב, די התפלגנו להרבה חבורות מצומצמות, יש לי הרבה ביקורת לאנשים בסביבה שלי, אנשים מהחבר'ה שלי, על נאמנות אחד לשני וההבדלים בין יחסים בין אחד לשני, כלומר, 'אם X לא בא, אז גם אני לא  בא', 'אבל על Y לא אכפת לי לוותר'...
הכי כואב שאני מנסה איכשהו לרמוז לאנשים שאני מרגיש שלא אכפת להם אחד מהשני, ובפרט ממני והרבה פעמים אני שומע 'מה אתה רוצה שאני אגיד לך? ככה זה...(לי יש זמן) ואני ג'ובניק ואתה קרבי עם יציאות לא משהו... אין מה לעשות'.
אלה חברים?
איפה התמימות של פעם?

בינתיים גם בצבא יש המון טאקלים עם אנשים מהסוללה... הופך להיות לא נעים בכלל להיות שם... לא יודע... נראה כאילו כל החיים שלי קורסים איכשהו כך...

ישבתי היום, במדורה שאיתה חגגנו את חג העצמאות של המדינה והסתכלתי אל תוך האש, ממליץ לכולם... משהו כל כך עמוק, מתעתע ומושך, חם ומעניין...

בינתיים הנה תמונה שלי נראה כמו איזה לוחם פלאנגה עם שרשיר שמצאנו באחת המכולות, זמנים טובים יותר



אני פאקינג צריך דיאטה!!!

קודם כל, רציתי לפרסם פה פורטרט שצילמתי אי שם בדצמבר באחד מימי שישי (הבודדים) שביקרתי בנחלת בנימין בת"א, פורטרט שמלא אנשים שראו ממש אהבו, אז החלטתי לשתף גם פה (יופיע בתחתית הפוסט)

אז מה קורה איתי?
פגשתי אתמול מישהי שלא ראיתי מעולם, אבל הכרתי... מסובך שכזה.. לא ברור... רק לשבת ולדבר, פנים מול פנים, ולא בטלפון, בלי לדמיין עשרות אפשרויות לאיך הפנים של אותו הקול נראות. היה בזה משהו רע, משהו דומה למה שכל עיבוד קולנועי עושה לספר, הורס את הדימיון, אם הרחוב שדמיינת נראה סוען ורחב וכהה, בסרט הוא יופיע בתור רחוב צדדי אפור ומשעמם, ולא תוכל יותר לדמיין יותר את אותו הרחוב הסוען כפי שהוא היה...
אך מצד שני, זה הרגיש כל כך נוח להכנס, לדבר, להביע דעה, להקשיב, לראות ולשמוע בו זמנית.  עשה טוב על הלב.


אני מתגעגע לימים שבאמת הרגשתי שיש לי חבר קרוב, חבר... לא ידידה או חבר'ה או משהו, אלא ממש חבר, כזה שהיציאות שלי זה איתו וfuck the world... אני מסתכל סביבי ורואה בלא מעט מקומות חברים קרובים, כאלה שיכולים פשוט לצאת, לא משנה לאן, העיקר שיהיו יחד. אני נזכר בימים שהרגשתי כך. חבל שכל זה אלה הם מחשבות של עבר ולא הווה. יד הגורל לא נותנת לנו לבחור את גורלינו, ואולי לטובה.

לא יכול לעדכן יותר מידי, אולי כי אין ממש מה לעדכן.



לגבי הפורטרט הזה, יש בו משהו שפשוט גורם לי לחייך, משהו שמושך את העין...
יש באותה אישה משהו מאוד מסתורי, מצד אחד, היא לא מתביישת בקמטיה, הם שם, מראים את כל מה שעבר עליה, החיים הבאמת לא פשוטים. ומצד שני, רואים את החיוך המתוק שעל פניה, כאילו אמונה שיהיה טוב, אם לא עכשיו אז לכל היותר מחר.
אני באמת אוהב את הצילום הזה

דיסטנס - המרחק בין מפקד לפקוד, בין חייל למפקדו, בעיקר בשלב הטירונות, למרות שיכול לחזור בשלבים מאוחרים יותר של השירות הצבאי.

זאת ההגדרה שאני הייתי נותן לכך לפני הגיוס, אבל הנה, אני אחרי 5 חודשים בצבא, מגלה דיסטנס מסוג אחר, הדיסטנס ביני ובין החברים שלי.
זה לא מתחיל ולא נגמר במעשים, זה הרבה מעבר, זו מין הרגשה של התרחקות וניתוק מרוב החברים שלי מהבית.
יכול להיות שזה כי אני נמצא כל כך רחוק, כמילות השיר "רחוק מהבית, רחוק מהלב", אבל למה, אם כך זה כל כך מפריע לי? אולי זה כי אני קרבי וכל השאר לא, ואפילו כנשפגשים, אין ממש מי שרוצה לשמוע על חוויות שלי מהלינה בשטח, מהמטווחים, מהאנשים.

אני חוזר במחשבות לקיץ, לטיול עם ההורים בסלובניה, שבוע פלוס שנראה כמו נצח, פשוט חוויתי, עם ניתוק מוחלט, למעט ארוע אחד, מהחיים בארץ. בלי דאגות, בלי געגוע, בלי כאב. אני זוכר בחיוך צורם את הכיף שבנסיעה באוטו חם כשבחוץ יורד גשם כבד ורוק רך מתנגן ברקע. זוכר את ההתרגשות של כיבוש איזו פסגה של הר ומבט על כל הדרך שעליתי.

אולי, כמו שכבר אמרת לי, כדאי לי פשוט להפסיק לצפות מאנשים שיהיה להם באמת אכפת, שאני אקבל טלפונים מאנשים ונשמע שהם מתקשרים כדי לבדוק מה נשמע ואיפה אני ואיך הולך, משהו שיעשה לי כל כך הרבה טוב על הלב. שאנשים יגידו לי "מזמן לא נפגשנו... בא לך לשבת על איזה כוס קפה ונתעדכן?"
ספונטניות שכזאת, שעליה אני כועס כל כך על אנשים ובעיקר על עצמי.

אני רואה איפה שאני נמצע שרשרת של טעויות, מעשים שהיו צריכים להעשות, דברים שהיו צריכים להאמר.

אני הוא האחראי היחיד למצבי הרע

ומשום מה, אני ממשיך להיות מאוכזב מכל כך הרבה זרים שאני קורא להם חברים.
פשוט תשכך מזה, אתה לא כמוהם, בהרבה יותר מאשר המקום בו הם נמצאים, מאופן השירות הצבאי שלהם או מהיחס שלהם אחד כלפי השני ובפרט אליך.
משהו בי מחפש נחמה, או פתרון שאיתו אהיה שלם ולא סתם רצון להאשים או לנטוש. מחפש ולא מוצא.

איבדתי תקווה לגבי כל קשר רומנטי חדש, עם כל אחת.
אני צריך זמן לבנות איזושהי מערכת יחסים, אני צרים לראות עולם, עזבו עולם, לצאת לפגוש בנות, להכיר, להתחיל ואני אפילו לא יודע איפה ההתחלה של ה'להתחיל' הזה.
כבר עברה איזו שנה מאז שהתנשקתי בפעם האחרונה, פשוט עצוב לחשוב על זה מהצד. עצוב.