Silent Chaos

איפה כדאי להתחיל?
בטח בכותרת. אני עדיין משאיר אותה ריקה, אולי רעיון או איזו מוזה תגיע מתישהו בהמשך, בינתיים - אין לי מושג איך לקרוא לקטע הזה.

אני אחרי תקופה ארוכה של מעמסה, או בלשון הסטודנטים - תקופת מבחנים.

ניגשתי לכולם, באחד הצלחתי די טוב, אפילו להפתעתי. באחר - נכשלתי. שניים נוספים הלכו די טוב, אבל עדיין אין תשובות. אני מנסה להשאר עם ארשת הפנים הפסימית-ריאליסטית שאני מקפיד שתהיה לי ולא ממש מצליח. הרגשתי שהלך לי טוב. השאלה הגדולה היא האם כתבתי מספיק? האם נימקתי הכל? האם כל התשובות נכונות?

זאת הייתה תקופה לא קלה, מעמסה. בזמן הסמסטר הרגשתי שאני באמת עובד קשה, מנסה לשמור על הראש מעל המים, לימודים פלוס עבודה פלוס לנשום קצת בין לבין. ואז הגיעה תקופת המבחנים וגימדה את זה. שכחתי כבר מה זה ללמוד למבחן, ובאמת הימים הראשונים, בהם אין לו"ז, שעה שבה צריך לקום או שעון מעורר שמצלצל ב6 כי השיעור מתחיל ב8 ואני צריך להיות מאופס ומוכן בכיתה. מצד שני, יש לנו קבוצה קבועה של חברים שלומדים יחד וזה הכניס לי די הרבה סדר לכאוס הזה. המון חופש הוא פוטנציאל להתפרק, ולהתפרק זה אזור שאני לא מכיר טוב מידי. אז כן, היו ימים של 'ניסיון ללמוד לבד', שהיה בעיקר בסיס לניסיונות בתחום הבישול, בהיה בפייסבוק מלווה בקיר של רגשות אשם והשלמה של צפייה בסדרות וסרטים. אבל עם כל זאת, למדתי. ולמדתי קשה.

המבחן שבו נכשלתי הוא כלכלה, יש משהו שהמוח האנליטי שלי, כך לפחות אני מרגיש, לא יכול לאמץ והוא התמודדות עם סיפור. בעוד שבספר, אין בעיה לקרוא פסקה לא להבין ובכל זאת להמשיך, בתרגילים שניתנים שם דווקא קשה מאוד לוותר על פרט בתוך אוסף המילים הזה, עם מושגים כמו "סובסידיה", "תמורה", "ביקוש", "בנקים" וכהנה וכהנה. בנוסף, גם המבחן, שבנוי מ20 שאלות אמריקאיות שלעתים רבות גם מאוד מטעות, לא תורם. אני באמת חושב שזה לא פייר, אני יודע את החומר, מבין אותו בצורתו המתמטית - יכול להסביר למה כל גרף נראה איך שהוא נראה ושינויים משפיעים בדרך שלהם. אבל דווקא במבחן האמריקאי, אתה צריך להבין הרבה יותר, צריך לנתח את הסיפור, לעבד את המילים ולתרגם את השפה הזו לשפה שאותה אני מבין. השאלות האמריקאיות גם לא מעניקות חסד למי ש'מבין'. לא מספיק שאתה יודע שלושה רבעי חומר, כיוון שהתשובות בנויות כך שאתה צריך לדעת 100%, לתת תשובה מלאה, חצי תשובה היא פשוט תשובה לא נכונה.

יום ראשון היה המבחן האחרון, לפחות בסדרת מועדי הא', מאז, אני ב"חופש" עד השבוע הבא, אבל אני מוצא את עצמי מבלה באזור ה11 שעות בעבודה. במקור רציתי ללכת לטייל, שבוע כזה הוא פוטנציאל נהדר לכמה ימים בטבע, בניתוק מגע עם המציאות, Going Offline במובנים רבים. אך מזג האוויר, לשם שינוי, החליט לתקוע מקל בגלגלים והחליט להיות מעונן וגשום כל השבוע. כל התוכניות הלכו לפח. אז לפחות הלכתי לעבודה.

שכחתי כבר מה זה לעבוד 10 שעות ביום, פעם זה היה עניין של שגרה ואנשים סביבי שהרימו גבה כשאמרתי שאני חוזר מהעבודה ואני רוצה לעשות משהו, "אתה לא עייף?", "אתה עובד מהבוקר, איך עדיין יש לך כוח?", ומאז תחילת הלימודים, כשהתרגלתי לעבודה של 5 שעות ביום, הימים האלה נהוו ארוכים מאוד, ובהם אני באמת חוזר הביתה עם רצון עז לעשות משהו, לחיות, אבל עם כוח שאזל. לפחות אני מקבל תגמול על העבודה הקשה.

בעבודה בכלל, המון שינויים ארגוניים, בעקבות זה, המון אנשים עוזבים, המון אנשים ששותפים להרבה חוויות שלי בחברה. הדעה שלי בכלל בנושא עבודת הייטק היא לא פשוטה. אני נזכר בימים של אורסוס, כשהיינו חברה קטנה לפני שקנו אותנו הענק הזה. אז הגיליוטינה הייתה מאוד קרובה והיה באמת חשש שאם לא נעשה את האקסטרה מאמץ, בשבוע של אחרי כבר יגמר הכסף ופשוט נסגור את הבסטה. הצד השני של אותו המטבע הוא הקשר שלי לתוצאה, אני ועוד מספר לא מועט של אנשים יוצאי אותה חברה קטנה, לפחות בעיני, רואים במוצר שלנו את ה"בייבי" שלנו. היינו שותפים להחלטות, לבעיות גדולות שקרו בו ולפתרונות יצירתיים שאין כמוהם.

ואילו עכשיו, בחברה גדולה, כשיש תקציב ואנשים וזמן וכסף וישיבות אינסוף, לאנשים פשוט לא אכפת. אנשים מביטים לשעון, כאילו היה סטופר, ומחכים לסיים את 9 השעות שלהם ולעוף הביתה. מחר יהיה כסף. אף אחד לא יפטר אותם או יסגור את החברה . אין מה לדאוג. ומצד שני, גם אין סיבה להשקיע, אין סיבה להגדיל ראש ולנסות לבוא עם רעיונות חדשים ופתרונות. זה מאוד מפריע לי, למען האמת. אני מצפה מאנשים שעובדים קשה, שירגישו את החיבור הזה. ובנוסף, אני נשאר זן נכחד של אנשים שהשעות שהם עובדים הם כאין וכאפס, חשוב לי לתת ולהשקיע, חשוב לי לשפר תהליכים ולבנות מוצר טוב.

נפלה עלי מוזת כתיבה כזאת, אולי בגלל מזג האוויר האפרורי והגשום, מין תחושה ציורית פואטית שכזו, ופתאום נזכרתי שלא כתבתי כבר מלא זמן.

יש בחיי היום אולי מישהו קרוב אחד, מישהי, למען האמת - היא עם חבר שלוש שנים, כך שאפילו אם הייתי רוצה לקדם את זה לאנשהו, לא פייר כלפיה וכלפי החבר שלה. כך או אחרת, היא גם סטודנטית - מה שאומר - מעט זמן ומעט פעמים להפגש ולדבר. וחוץ ממנה - אני ממשיך להרגיש די לבד. איכשהו, אולי זאת האינטנסיביות של האוניברסיטה, אולי זאת הגישה שלי ואולי אלה החברים שלי מסביב שראו אותי באמת, איך שאני, ולא באמת אהבו מה שהם רואים. כך או אחרת, לא חסרים ימים שהטלפון לא מצלצל והמיילים מלאים בדילים יומיים ובספאם ושומדבר אחר.

בדיוק התחלתי לעבור על תמונות נבחרות מהטיול ולערוך אותן. אני מתגעגע. כל יום היה משהו חדש. כל יום היה עולם ומלואו, אנשים חדשים להכיר, מקומות חדשים ויפים, תרבות חדשה ונופים ושקיעה וים וטבע. אני מסתכל על התמונות משם, כשכל תמונה היא גלויה, ואולי למתבונן מהצד אלה סתם תמונות יפות או אפילו סתם תמונות, בשבילי הם נצר לזיכרון מהנה וחיוך גדול. אך עם זאת, גם געגוע ענקי לתקופה יפה הרבה יותר.

בתקווה שלא יעבור כל כך הרבה זמן עד הפוסט הבא, ושתהיה סיבה טובה הרבה יותר לכתוב.

עד לפעם הבאה... 

קשה לי לכתוב עכשיו.
קשה לבוא ולהרגיש בטוח במקום הזה, שהוא הרבה יותר אישי מאשר ציבורי, עם גישה לאנשים בריאים לתגובות.
קשה לסמוך במקום הנורא הזה בו כנראה שלא אמצא מסתור כמו שחשבתי, כל דעותיי - הרבה פחות מרלוונטיות אלא דווקא משמשות כנשק להתריס.

אחרי פרסום שני הפוסטים הקודמים, נגלה לי שאחי קיבל לידיו את הפוסטים הקודמים. המידע כמובן הגיע גם להוריי.
שלא תחשבו, זה לא קל למצוא את הבלוג הזה, לקשר ביני לבינו (אמנם להפך זה דווקא יותר קל), אבל מנסיון שלי ונסיון של חבר אחר, זה לא פשוט בכלל ודורש חפירה רצינית בגוגל וחברים.

כששמעתי על כך, הרגשתי פגוע, מחולל, לא ממעיט בערך המילים הבאות - מרגיש כאילו תקפו אותי, חדרו לפרטיות שלי והחריבו אותה מבפנים.

באיזהשהו מקום הבאתי את זה על עצמי, אני מפרסם בבלוג הזה כבר כמעט 8 שנים. מקום שהוא כמו יומן עבורי, בו אני לפעמים מכריח את עצמי לכתוב, כדי לסכם עבורי את מה שהולך בחיי, או מה שרע. להבין אולי, דרך התגובות של הקוראים איך להתמודד או לקבל חיזוק על מעשה נכון או כתף תומכת.

וכאן בא אדם, חרדי, שאני לא יודע במדוייק מי הוא, ומשתמש במידע הזה נגדי.

התגובה הראשונה שלי הייתה לסגור את  הבלוג. מהר מאוד החלטתי להפוך אותו לסגור. ההרגשה היא שבאותו הרגע אני עובר את השלבים הרגילים - כעס, כאב, הדחקה, תגובה לא פרופורציונאלית. והנה אני כותב לכם שוב. במקום בו כתבתי, כשהיום אני במקום מסויים של השלמה.

אמנם אני יודע שאני צריך להזהר בלשוני, לעדן יותר, מי יודע מי קורא את זה והכל, אבל בסופו של יום - אלה החוויות שלי, אלה החיים שלי וזה אני שבוחר לשתף את העולם בהם. כל הדוסים שחושבים שאני לא מספיק בסדר בשבילם או שהולך לדרדר את אחי לחיי מופקרות וטומאה, טועים ובענק, פשוט כי לא אכפת לי ממנו. לא ממנו ולא מכם. להפך, אני סולד מכם - טפילים אוכלי חינם, "צדיקים שמלאכתם נעשית ביידי אחרים", בעיקר כזו של בטחון או מיסים, עבודה ציבורית או אפילו חופש הביטוי.
עם כל הסאגה התקשורתית שקמה היום בנושאים הרגילים - "חוק טל", הטבות הדיור ה'חדשות' - ששוב, עולם כמנהגו נוהג, מתעדפות משפחות חרדיות הרבה מעל אלה שמאפשרים לה לסבסד אותם באמצעות המיסים, ההסתה ששוב ושוב מתקיימת בשכונות החרדיות בהן המשטרה מסרבת להכנס, ואפילו ערים שמתחרדות - חוקים מוניציפאליים שמשתנים תוך שלילת זכויותיהם הבסיסיות של אנשים בנוגע לחופש שלהם, חופש הדת, חופש הביטוי ואפילו הזכות לחיות בבטחון.

אז כן, אם אותו אחד שהחליט לעשות 'מחקר' עלי, וכמובן לרוץ עם התוצאות בראש מורם וגאה - "תראה מה מצאתי?", "תראו לאיזה משפחה הבנאדם שייך". הדבר היחיד שיש לי לאמר עליו הוא זה - תסתכל על עצמך. כמה נמוך אתה מוכן לרדת? כמה צהוב ושפל אתה שאתה צריך לבדוק בפרוטרוט מיהו האח החילוני הזה שהכלה מתחתנת עם אחיו. כמה רע הוא? מה הוא חושב עליך?

לא, אלה הדעות שלי, ואין לאף אחד שום סיבה להשתמש בהם מולי. אולי רצית שאני אשב ואתבייש, או לפגוע באחי (שוב, כאמור, לא אכפת לי), רצית שאני אסגור את הבלוג או אפחד לכתוב כאן דברים. אז לא, הוכחת בדיוק ההפך. שלא רק שאתה וסביבתך טפילים שחיים כמו עלוקות, כמו גידול סרטני בציבור דמוקרטי עובד קשה, מנצלים וזורקים כל מה שאפשר, אתה גם נחש, ערמומי וארסי, שלא מפחד להרוס את חייו של אדם אחר, שמחפש אחר לכלוך ומידע צהוב ורגיש, רק כדי להראות - 'הנה, זה הוא האיש'.
אני מקווה שאתה צודק, ובסוף חייך תעמוד מול אותו אל שיבחן את מה שעשית. אני מקווה שעוד בחייך אותו אל יחליט להעניש אותך ולהקשות עליך, כי אף אחד אחר לא יתן לך עונש. לא עשית משהו לא חוקי, לא שזה היה משנה משהו. עשית משהו לא מוסרי. תהנה מחייך.

השבוע הוא השבוע האחרון לסמסטר, סמסטר ראשון, כבר היו שיעורים וקורסים שהסתיימו ב - 'וזה כל החומר שצריך לדעת במסגרת הקורס הזה. להתראות', דברי המרצה שלאחר דברים אלה, קם והלך.

כבר היו הרצאות שהסתיימו במחיאות כפיים סוערות וחיוכים ובדיחות מצד המרצה או המתרגל.

כבר היו כל מיני רגעים של 'החומר הזה לא יהיה במבחן' או 'לקראת המבחן חשוב מאוד לעבור על הנושא הזה והזה...'.

קשה להאמין שעברו כבר בדיוק שלושה חודשים מאז, מצחיק לראות איך חיי השתנו.

השמנתי. זה ההרגשה שלי. בעיקר בגלל הסטטיות שלי. לא זז, רק יושב ולומד וקורא ופותר תרגילים ומסביר ועובד (קצת), ויושב עוד קצת.

שנה ראשונה, זה קשה לכולנו, אני מניח, חשבתי שלי יש עוד איזהשהו יתרון בגלל העבר שלי בעתודה. אך כנראה שכמו כולם, כמו אפקט סם המוני פסיכולוגי, גם אני נכנס לתקופת המבחנים בלחץ וגישה שלילית ודואגת. אני מנסה ללמוד כבר, לתכנן נכון את סדר הלמידה, להשאר באוניברסיטה וללמוד. האם זה משתלם? את זה נדע עוד מעט.

בדיוק היום, בדרך לאוטובוס, דיברתי עם חבר כמה שנינו מופתעים מהעולם החברתי שקיים אצלנו, מיקרוקוסמוס של אנשים, תל אביבניקים וצפונים-דרומים (יחסית). רוסים, ישראלים, מזרחים, אשכזנים. בנים, בנות. חברים מהצבא, חברים מהבית, אנשים זרים. וכולנו התחברנו למין קבוצה של אנשים, מי קרוב יותר ומי רחוק, אך די מאוחדים ומאוגדים, כך - באוניברסיטת תל אביב. הפתעה גדולה לכולנו. אוניברסיטה ששמה על דיגלה את המנטרה החברתית לסטודנטים של - 'סיימת ללמוד? לך הביתה או לעבודה או לשנקין, כי שם מגניב'. מצחיק. לא הייתי בשנקין כבר כמה שנים טובות.

סופי השבוע האחרונים היו קצת פחות מעניינים, אני לא מוצא את עצמי חברתית סביבי. איכשהו, בסוף השבוע האחרון וזה שלפניו, ביום שישי נשארתי בבית. לא מרצון, יותר מידי, אלא דווקא מהכרח. לא היו אנשים שרצו לצאת. יש שיאשימו את מזג האויר הקר שדורש פוך (ולראות סרט מחובקים עם מישהי). יש שיגידו שזה כל הסביבה שלי, שהרבה מהם התחילו ללמוד (הרבה פעמים גם רחוק) ועסוקים או לא בבית. יש שיגידו שזה דוקא אני, שעם כל הזמן הנשרף על עבודה ולימודים, כמעט ואין לי זמן - באמצע השבוע - להרים טלפון לאנשים, לתחזק איזו מערכת יחסים סבירה איתם.

הכל נכון. ובכל זאת, במקום מסויים. אני מרגיש עם כל זה לא בסדר. דווקא בתור קורבן של סיטואציה שהבאתי אותה על עצמי - בידוד שכזה מכולם יחד.

דווקא במזג אוויר שכזה, קריר ואפרורי, אני לא יכול להפסיק לדמיין על איך זה להיות עכשיו במיטה, מחובק עם מישהי ורואה סרט. לא מישהי שנראית כך או כך, אלא דווקא מישהי שמורגשת באופן מאוד מסויים. מישהי שמרגישה אלי גם כך. להתעורר בבוקר לצד מישהי, לכבות את השעון המעורר ולהמשיך לישון עוד קצת. יחד.

תתעורר גבר. לא יקרה בזמן הקרוב.

בהצלחה לכולנו. 

רגעים לא פשוטים עוברים עלי בימים האלה. תקופה לא נהדרת, רחוק מזה.

סיפרתי כאן על הדילמה של היציאה מהבית - לאן? האם בכלל? והנה קיבלתי רמז מצלצל לשאלה הזאת,

השבוע קרו שלל ארועים ודברים שיצרו מציאות זמנית שעונה בדיוק על השאלה והדילמה הזאת שיש לי.

אז קודם כל, הסגל הזוטר באוניברסיטה שובת, לכאורה - יום חג לסטודנטים, ברוח התיכון, עם כל שביתה שבאה לטובה, זה גרר אצלי שלושה ימים (החל מיום שלישי) של חופש, שנמשך לפחות עד יום שני הבא. מצד אחד זה כיף, ומצד שני אחרי חודשיים של אינטנסיביות ועבודה מאוד מאוד קשה, זה לא פשוט להרפות ולנוח. היום תקפה אותי תחושה מוזרה של חוסר אונים ו'אתה לא בסדר', איך זה יכול להיות שאני לא לומד? יש כל כך הרבה חומר וכל כך הרבה מה לעשות ואני אפילו לא מנסה לעשות משהו איתו.

עם זאת, השביתה הזאת הגיעה בזמן טוב, אני באמת חושב שהגוף שלי מאותת לי, בדרכו שלו, תשישות מסויימת. עליתי במשקל - זה בטוח, לא הסתכלתי על המשקל המדוייק, אבל הכרס גדלה, ולמרות ארוחות הצהריים הלכאורה בריאות (חזה עוף וסלט), אני מוצא את עצמי לא פעם רעב ופשוט מחפש משהו לנשנש, בעיקר מתוקים - ולא מסוגל לעמוד בפני סופגניה או גלידה בחינם. בכלל, סאגת ארועי יום ההולדת ששרידיה נמשכים עד עכשיו בהחלט קידמה אותי קדימה במשקל. בנוסף, הגוף מאותת לי על סף - באופן מסויים - מיום ראשון, התחלתי לחלות, זו מין שפעת חולפת שכזו, אבל בפועל זה ליחה, כאבי גרון, ראש והמון קינוחי אף. יום שלישי, היה יום של מנוחה, פשוט שכבתי במיטה, בסלון ולא עשיתי דבר, רבצתי. הרגשה כיפית בהחלט. הימים שלאחר מכן, אתמול והיום נראו בהחלט טוב יותר. בריאותית. פחות ופחות.

ההורים טסו באמצע השבוע לטורינו, איטליה, לחופשת סקי השנתית שלהם, מלווים בציוד ובתוכנית מדוייקת של איזה סקי פאס לנצל באיזה יום. והנה נשארנו אני וסבתא (זה המקום לבדיחת 'נכון לרוסים תמיד יש סבתא בסלון?'), אז כן, היא גרה איתנו, אני מניח משיקולי חיסכון שקבעו ההורים שלי וסבתא שלא יכלה להגיד לא (כמו שהיא לא יכולה להגיד לא לכל דבר אחר כשמדובר בבת שלה). והנה, אנחנו גרים באותה דירה, קשה לאמר שיחד, כמו שותפים לדירה או משהו כזה כי המצב שונה, היא בשלה ואני בשלי, מעט מאוד אינטרקציה. ובעיקר בימים כאלה של חופש (היום ואתמול הייתי רוב היום בבית, מלבד 6 שעות בעבודה, הייתי כל היום לבד בבית), ומה אני אגיד? משעמם!

זה מוביל אותי לנק' השלישית בפוסט הזה והוא הבדידות, כמו רוח שמתגברת מעצמה או גירוד שלא מפסיק ומכריח אותך לגרד עמוק יותר ויותר, להכאיב לעצמך עמוק יותר ויותר, כך הבדידות הזו עבורי. אני לא יודע מתי זה התחיל, באיזו נקודה והאם בכלל זו הייתה נקודה אחת. אבל אני אגיד ככה, אני בודד, אפילו מאוד, וזה אחד הדברים שמדאיגים אותי בלעבור לגור לבד, ביומיום, בסופי השבוע, בבקרים, בערבים, ל-ב-ד.

היום רציתי לצאת, מאוד אפילו, טלפון לשתי ידידות שבאמת רציתי לראות - האחת בדרכה מירושלים וכבר הרוגה מעייפות והשנייה תקועה בבית עם בייביסיטר לאחיה הקטן. כן, גם את זה עושים בגיל 23. ואני מוצא את עצמי, בחמישי השלישי או הרביעי כבר, יושב לבד בבית, מול הטלויזיה או המחשב, נובר בסרט חדש או ישן, תוכנית כזו או אחרת או אולי איזה משחק או מוציא את הגיטרה לנגן. לבד. ועל הדרך מנשנש... 

אני חושב לעצמי איך ומתי זה התחיל, ומה בכלל חסר? אני חושב שלקשר האחרון היה הרבה מה לתרום בעניין, קודם כל, היא הייתה ידידה הרבה לפני שהתחלנו לצאת, מה שאומר - הרבה חברים משותפים. אני מניח שהיא חברותית יותר החוצה והרבה יותר social, חברתית. וכך נוצר המצב שכשהיינו יחד, יצא לא מעט לצאת עם חברים, הרבה פעמים משותפים, אך כאלה שלה יש חיבור משמעותית יותר חזק איתם. והנה, נפרדנו, ואמנם יצא לי לדבר עם כמה מהם ושמעתי לא מעט על הרצון לא לתפוס צד ושהם עדיין חברים שלי, אך המציאות סותרת את הרעיון, כמעט אף אחד לא מתקשר. או שאני לא מרגיש צורך להתקשר אליהם.

עוד דבר שאני מתגעגע אליו הוא הזוגיות, כשהיינו יחד, היינו כל הזמן יחד, כמעט כל ערב, בפרט בסופשים, לפעמים זה היה חונק. כמוה, כל הקשר היה מאוד קיצוני, בדינמיקה שלו, מאוד אינטנסיבי. אני מניח שזה אחד הדברים שבאמת ניתק אותי מהרבה אנשים, תקופה של 3 חודשים שבהם אני כמעט ולא זמין ולא שומר על קשר, לא כי אני לא רוצה, אלא כי באמת קשה למצוא זמן שיתאים, קשה למצוא זמן לחשוב על אותם אנשים, ומבחינתם - הנה, אני עם מישהי ואני כבר אבוד, לא מעניין, חטוף כמעט וכבר לא שווה להתעקש ולמצוא זמן להפגש. 

גם לזוגיות אני מתגעגע, בימים כאלה של קור בחוץ כמו בפנים, אני מתגעגע למגע בעיקר, לליטוף, לחיבוק, ללהתעורר יחד, להרדם יחד, לראות סרט מחובקים, ההליכה המחובקת בחוץ או אפילו היציאה לשתות כוס שוקו חם יחד. אני מאוד פתי בנושאים האלה ובאמת נצמד לקלישאות התמימות וקצת ילדותיות האלה, אבל זה הכיף שלי בזוגיות.

עוברת לי ברגעים אלה בראש המחשבה של 'האם בכלל התגברת עליה?'. זו שאלה קשה, אבל צריך לשאול אותה. אני אכתוב מה שאני חושב, בין אם יש עובדות שמאששות את התזה ובין אם לא. אני אגיד ככה, אני מתגעגע לאני שנמצא בזוגיות, לאני השמח והאוהב, לאני המתאמץ במקום שבו אני מרגיש מאוד לא בנוח, לעשות לה הכי טוב שיש ולתת לה את ההרגשה הכי חמה של אפשר, בידיעה שהיא נותנת לי את זה. לא היא ספציפית, וזה חלק מהעניין, אלא כל מישהי שאליה אני מרגיש משהו. אני לא מתגעגע אליה ספציפית, משהו שם לא עבד ולא משנה כמה ניסינו, זה פשוט לא הצליח לעבוד. אני דווקא כן מתגעגע לבחורה מהצד השני של האני האוהב, מתגעגע לדמות, כמעט פיקטיבית שמצליחה להחזיר לי אהבה ולי עצמי שמסוגל לקבל אותה בלי טיפת ציניות או סרקזם עליה. 

אני מניח שזה בלוז של חורף, או מין כמיהה כזאת לגוף חם ואוהב שמחבק אותך, לא בכוח אלא ברוך. עם כל זאת, לא טוב לי, ואני לא יודע איך לשפר את זה. מזמן לא ישבתי ככה עם הנייד במרפסת עם כוס וויסקי. קר מידי, אני אומר לעצמי. אבל הנה אני מוצא את עצמי יושב ומתקתק, כמעט שעה שלמה וחושב ופשוט פולט את זה בכתב, בלי יותר מידי סינון, יכול להיות שזה לא נכון, שאני צריך לעצור רגע ולהעביר את המחשבות האלה דרך מסנן היגיון מסויים שיבוא ויגיד - 'לא אחי, זה לא הגיוני, אתה בכלל לא מרגיש את זה', אבל במקום הזה, בבלוג הזה שאני מוצא את עצמי יושב וכותב בו המון החודש (4 פוסטים כבר, לעומת חודשים שהייתי מכריח את עצמי לעדכן פוסט בחודש), זו סוג של תרפיה בשבילי, סוג של שיתוף, שיחה עם חבר שנועדה לגרום לי לפרוק. הנה, אני פורק. אבל זה עדיין שם.