RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 It's Too Bad, But That's Me...
ושוב... כמו כמעט בכל שבת... אני רוצה לכתוב ויש לי מה לומר... רק אין זמן או כוח ממש לבטא את עצמי וממש לכתוב מה שאני רוצה..
כך או כך... עדכונים מסויימים...
השבוע נגמר לי הקורס... ההכשרה הבסיסית שלי... הטירונות...
אחד המפקדים הבכירים, איזה סא"ל או משהו, אמר בתחילת הקורס שהטירונות הזאת היא כמו חממה, דואגים לנו לאוכל, הכל מתוכנן, הכל ידוע (למפקדים)... רק עכשיו אני מגלה כמה הוא צדק..
יש בי פחד היסטרי לגבי עזיבת הקורס והטירונות, מצד אחד שמחה אדירה שכל זה נגמר ומצד שני כל כך הרבה פחד של חוסר ידיעה מה יהיה איתי עכשיו? עם מי אני אהיה? איך יראה היום שלי? איפה אני יוצב? מי יהיה המפקד שלי?
בפני עומדות כרגע שתי דילמות רציניות, בסוף הקורס, אנו צריכים לרשום 3 חברים טובים ו3 סוללות (מתוך 5) שבהם אנו רוצים להיות מוצבים, ובנוסף, על מה אנו מעדיפים שיהיה הדגש - חברים או סוללות שבהם יתחשבו... אצלי התשובה כבר ברורה חברים...
השאלה החדשה היא מי החברים שיהיו ואיפה נהיה....
אני די סגור על המקומות, אבל לא על החברים.
כמו שכתבתי, אני מתחיל את השבוע האחרון בקורס, שבירת הדיסטאנס נמצאת בשיאה... יש המון צחוקים מהמפקדים ויש לי המון המון המון סיפורים... ממש כואב לי לחשוב שעוד שבועיים וחצי בערך, כל המשפחה הקטנה שגדלה, כל האוהל, כל המחלקה שלנו תשבר לחתיכות ותופרד, אחרי 4 חודשים של חיים ביחד, של בכי משותף, של עצבים והנהגה, של המון המון המון ביחד, נופרד ללבד מיותם שכזה.
עוד שבועיים מתחילה אצלי רגילה של שבוע (ראשון עד ראשון) ויש לי תוכניות מעל הראש... ירושלים, כפר הרי"ף, עזריאלי, ת"א, טיולים, צילומים, לישון, לנגן, לכתוב, לערוך את כל התמונות שכבר צולמו ולא נגעתי בהם... אני חושב כבר עכשיו שבדיעבד אני אסתכל על הרגילה הזאת ואגיד שזה היה בזבוז... ואולי לא...
אני מקנא ויש במי לקנא וזאת זכותי לקנא.
אנשים שונים גורמים לי להרגיש דברים שונים, משום מה, מהרבה אנשים קרובים אני מקבל יחס של חשוב... אבל פחות מ... אני מתגעגע לימים הרחוקים שבהם באמת הרגשתי שאני החבר הטוב ביותר של מישהו, שבאמת היה מישהו שאפשר היה לדבר איתו בלי לחשוב על צביעות או איזו הרגשה של ניצול, בין אם היא ממנו או ממני.
אני מתרחק, מקבל את הדיסטאנס מאנשים שאני מת שישבר.
אבל מצד שני, אולי דברים נועדו להשתנות.
משהו שאמרה מישהי אתמול במוסד "אתה עדיין מסתובב עם הלוזרים האלה?" אני לא אגיד מי ומה. אבל זה גרם לי לחשוב, על עצמי ועל החברים הלוזרים שלי.
זה לא פוסט דכאוני או צומי, למרות שיכול להשתמע ממנו הדבר הזה...
זה פוסט שבא להגיד אני עושה הרבה חושבים.
כבר כואב לי הראש
(הכותרת היא מהשיר Nobody's Wife של Anouk שנטחן אתמול במוסד... נטחן, אבל בכלזאת שיר סבבה)
| |
 מצב הרוח ישתפר מחר...
בניגוד לכותרת הלא אופיינית, אני דווקא די בסדר
רואים כבר את סוף הקורס, למרות שעולות המון שאלות של תחילת סדיר... איפה אני אשובץ? עם מי? לפחות החלק הקשה של הטירונות כבר עבר..
אני מתחיל להתרגל לאורח החיים הלא אופייני הזה, לא אופייני בשבילי, לפחות... תמיד אומר לכולם... 'לכל חרא מתרגלים''... וזה המצב...
אני עדיין מחכה ליום שבו אני אפסיק לקנא מכל הלב בג'ובניקים... אם יבוא יום כזה...
כך או כך... אני צריך לעדכן יותר את הבלוג... יש לי הרבה מה לכתוב... וגם זמן יש... אז למה לא יוצא פוסט?
| |
ממשיכים הלאה
חמשו"ש ראשון מזה המון זמן בבית
ושוב, בשבת בערב, אני בשביזות שכזו, על שתי שבתות שאני לא אראה בהם בית
ושוב, המחשבות בראש לא פוסקות, הקנאה בלב לא דואכת והבאסה לא שוכחת
אני שוב מנסה להעריך כמה רע יהיה בעתיד
כשהגעתי בערב חמישי הביתה, באמת הרגשתי כמו אורח, שבא ללון איזה יומיים באיזה אכסניה, את הארוחות מכינים לו, את המיטה מציעים, הכל מוכן, הכל יושב יפה במקום ובכל זאת, זה לא הבית
אם זה המצב לאחר שבוע שלא הייתי בבית, מה יקרה בזמן השירות, שבו אני אחזור קבוע, פעם בשבועיים?
אני לא חושב שזה אפשרי להתנתק מהמצב הנפשי הזה, לחיות כאילו הכל סבבה והכל טוב.
אני לא חושב שאני יכול.
דיברתי עם כל מיני אנשים בסופ"ש הארוך הזה, "הצבא משנה אנשים", "חוויה", "פתאום הכל שונה", "קשה... אבל זה מה יש", "שונא את זה", "לפחות לא גולני", "למה לא מודיעין?", "לא פייר" ועוד ועוד שברי משפטים שעלו מפי שבעצם מסכמים את איך שאני מרגיש סוג של בלבול מעורב בקנאה עם שילוב של יגון וחוסר אונים שכזה
ואולי מתוך כל זה, בתוך כל זה, אני מחפש דרך להביע את עצמי, לסדר קצת את הבעיות, את השגעונות האלה בראש... אני לא יודע בדיוק איך, אבל אני מת לקחת את הגיטרה או את המצלמה ולעשות משהו... ליצור... לקחתי את הגיטרה, לקחתי את המצלמה ושום תוצאות שמשביעות את רצוני עדיין לא קיימות...
הרבה מאוד אנשים אומרים דברים כמו 'זה לא גולני'... 'זה לא כזה גרוע'... ועוד... יש לי להגיד דבר אחד על זה... העובדה שזה לא הדבר הכי גרוע שיש, ואפילו לא סתם גרוע, לא הופכת אותו לדבר טוב ואפילו לא לדבר סביר.
הצבא באמת אמור לשנות את סדר החיים שלך, את סדר היום שלך, אבל צריכה להיות לך טיפה מוטיבציה להיות איפה שאתה... כסוג של דרישה... לא שחסר אנשים שרוצים להיות ג'ובניקים אבל גם יש המון שרוצים להיות קרביים ולא מתאפשר להם, מעצבן, כך או כך.
אני, כמו שכתבתי קודם, עומד לסגור 21 ממחר, כלומר שתי שבתות... מבאס אפילו לדמיין את זה. פשוט מבאס...
ממשיכים הלאה.
| |
דפים:
|  כינוי:
בן: 38 Skype:
GuyKhmel  |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
