Silent Chaos

החלק הראשון של הפוסט, הוא מין פוסט שרציתי לפרסם לפני שבועיים, בפעם האחרונה שהייתי בבית לפני סוף השבוע הזה
השני יהיה עדכונים יחסית עדכניים על המצב בחיים

אז ככה, אני כבר בן 20, שיניתי קידומת, מרגיש אחרת? אני לא חושב, מרגיש אולי קצת שונה, אולי, אבל ממש לא בטוח.
לא יצאתי לחגוג, אין לי את החשק הזה.
בעצם, יש לי, אבל זה חשק קצת מוזר, אין לי מושג איך אני רוצה לחגוג, אין לי מושג איך לעשות ככה שאני באמת יהנה ולא סתם אבוא ואגיד 'זה היה נחמד'.
סתם תקופה.

התחלתי טירונות, אחרי שבועיים של עבודות ניקיון ועבודות רס"ר חסרות טעם ומעש בביסנ"מ 883, התחלנו טירונות, השבוע הראשון  הוא שבוע טרום, כך נקרא השבוע בו כל המתגייסים החדשים לומדים על זמנים ועל איך לעמוד בהם, לומדים איך להעיף הקשב למפקד, איך להסתדר בשלשות ומכירים את הבסיס קצת יותר מקרוב.
אני, וכל החברים מ'כוח חלוץ', שכבר היינו שבועיים בתוך החולות בנגב, כבר ידענו הכל, כך שזה היה די שבוע חסר טעם אבל בו בזמן שבוע של טחינות, כי למרות שאנחנו ידענו איך דברים עובדים שם, כל שאר האנשים לא, כך שנאלצנו לרוץ הרבה בגללם.
בערב יום רביעי קיבלנו, להפתעת כולם, 7 שעות שינה, בניגוד ל6 שבד"כ משהו יקרה הלילה, כך נשבו הרוחות במאהל שלנו.
לקראת השעה  4 בבוקר, כולם הוערו על ידי פיצוצים, זיקוקים, פצצות תאורה והרבה צעקות של המפקדים 'לקום, לקום!!!'
קמנו כולנו למה שנראה כמו מלחמה קטנה שמתנהלת באמצע הבסיס, קולות ירי, פיצוצים ועוד.
עד מהרה התברר שזהו הטקס המסורתי של חלוקת האנשים לקורסים (ברקן, יהלום והוק ע"ע פוסט קודם).
הסלקציה נתבצעה כך - כל מחלקה (כל אחת מהשלוש) נעמדה בשלשות כחלק מצלע בח' ענקית
ואז התחילה הקראת השמות, 3 מחלקות של  ברקן, שבהן נפלו רוב חברי הטובים לעבודות הרס"ר, התבאסתי לאללה, ממש שמעתי את השם שלי בכל פעם ששם נשמע...
אבל להפתעתי הגדולה, התקבלתי ליהלום, המקום שאליו רציתי ל הגיע ולא האמנתי שאני אצליח, מכיוון שתראו - איש גדול, 1.96 מטר, מה ישתלם לצבא שהוא ישב באיזה קבינה ויפקח על טילים ולא ירוץ עם טיל על הגב?
מסתבר שטעיתי

חזרתי הביתה באותו סופ"ש עם המון מצברוח טוב, גם יומולדת, גם מתנה שהפתיעה לטובה, כיף.
ניסיתי לראת כמה שיותר אנשים באותו היום, לא ממש הצליח, אבל היה די נחמד.
בשבת נסענו עם חברי משפחה לעשות פיקניק באיזה יער, זה ממש החזיר אותי כמה שנים טובות אחורה, כזה היה ממש נוהל שבת שכזה - לנסוע ולעשות איזה מדורה עם על-האש שכזה. היה באמת נחמד.

בין השבועות האלה, היה השבוע הראשון בו סגרתי שבת, ומסתבר שזה לא כזה נורא, בעיקר כשאתה עם האנשים הנכונים, לקראת ארוחת הערב ביום שישי, קיבלנו משימה לכתוב שירים ולשיר מול המסלולים האחרים, כתבנו כל מיני שירים מוזרים ולא מקוריים אבל שרנו אותם יותר חזק מכולם כך שניצחנו בתחרות הדפוקה הזאת שהייתה ואנשים מאוד התלהבו.
בכלל, השבועיים האלה היו בעיקר בעיקר גיבוש, אנשים התחילו להבין את הדינמיקה העדינה של איך הדברים עובדים.
בשבת ההורים באו לבקר, הביאו מלא בשר ועל האש, את הכלב, הגיטרה, מצלמה. היה נחמד לצאת מהמסגרת הבסיסית ולכמה שעות לשבת ולדבר איתם.
אמרתי שאני מרגיש אין לי יותר מידי מזל, אני מרגיש שאני נמצא במקום שהוא הרוע במיעוטו, אבל לא טוב, זאת אומרת, בכלל, החיים שלי כולם הם סוג של... 'היה יכול להיות יותר גרוע.. אבל לא טוב...', בערך לגבי כל דבר בחיים בפרט לגבי הצבא, אני די רואה שממש כל אחד מסתדר ומוצא את התפקיד שמתאים לו ואותו הוא רצה, לא תאמינו כמה ג'ובניקים שלא היו אמורים להיות ג'ובניקים נהיו, וזה מבאס לאללה!

בין שאר הדברים שהיו, שאין לי ממש כוח או רעיונות על איך לספר את ההתרשמות שלי עליהם היו מדס"ים, מבחן ברו"ר, שיעור קרב מגע, כמה מסעות (אולי אני אכתוב על זה כמה מילים באיזה פוסט הבא או משהו), ריצות, פק"לים ועוד ועוד.
בגדול - אני לא נהנה שם, אבל האנשים די סבבה, זאת הנק' אור היחידה שאני די מוצא שם, כיף להיות איתם, אפילו שקשה, יש את הצחוקים, זה מעט אבל גם זה משהו.

בשבוע הבא, אני צפוי להיות חנת"ר - חניך תורן, זה שאחראי על העברת ה'פקודות' בין הסגל לחיילים - כלומר, אחראי על לעמוד בזמנים, אחראי על העבודה שתעשה, אחראי על סדר, אחראי על מיקום כל אחד מהאנשים. אני לא אוהב את האחריות הזאת.
ביום שישי התחלתי עם התפקיד הזה וכבר רואים כמה אני אידאליסט לגבי עבודה, אני ממש לא מסוגל לראות אנשים עומדים ומסתכלים בזמן שאנשים אחרים עובדים וקורעים את עצמם, וזה ממש מביא לי את הסעיף! החלק שהכי מבאס זה שאין דרך לגרום לאנשים כאלה להתחיל לעבוד פתאום, כי הם פשוט זורקים זין על הכל ועל כולם ולא יעשו כלום, יעשו 2 דק' את עצמם עובדים וזהו...

נקווה שהשבוע הבא יעבור מהר.

מה גם שאני אמור לסגור 3 שבועות בבסיס (החל משבוע הבא) אחריהם עוד 3 שבועות מה שאומר - המון המון המון זמן לא בבית, וזה באסה רצינית, אבל אין מה לעשות, נושכים את השפה וממשיכים הלאה.
המשפט האחרון - הוא מה שהמפקדים אומרים לגבי קושי פיסי, אם קשה לרוץ או לעשות פק"לים או משהו כזה, נושכים וממשיכים לעשות, אבל אני לא יכול, אני בכושר על הפנים, אפילו את ה20 שכיבות שמיכה אני גומר בקושי :\
יהיה טוב.

עברה לי המחשבה בראש לגבי חברה או כל קשר רומנטי, ואני שוב מתבאס מכל הרעיון שאם בכלל תהיה כזאת מתישהו, היא תצטרך להסתפק בלראות אותי לכל הפחות פעם בשבועיים - וזה מצב בלתי אפשרי, בעיקר להתחלת קשר.
אז הנה עוד ביאוס בערימת הבאסה הגדולה שלי, אבל אין מה לעשות, החיים ממשיכים. יש קצת אור בקצה המהנהרה אבל מנסים לדמיין שהוא לא הרכבת שמתקרבת, לפעמים זה עובד.

שיהיו לכם 3 שבועות מהנים וטובים.

עבר עלי שבוע מיותר ואפילו קצת מהנה
נתחיל קצת קודם,
התפנתי לנ"מ, נגד מטוסים, למרות שבפועל, אין שום 'נגד מטוסים' בנ"מ, רק ובעיקר נגד טילים וטילי כתף.
הבעיה הגדולה היא שאני גדול, ודי בכושר ולרוץ ולעשות כאילו שכואב לי, אני לא ממש יודע איך, כיוון שאני בחור גדול, אני אוכל לסחוב טילים, אני גם עם פרופיל קרבי כך שלוחם אני אמור להיות.
הטירונות ולפני שבוע הטרום טירונות מתחילים שבוע הבא, באותו השבוע יקבעו לאן אני יופנה, ומה יהיה אופי השירות שלי.
יש המון המון אנשים שרוצים להגיע לפטריוט ולהוק, כך שהסיכויים שלי להתקבל אפילו נמוכים יותר.
אני כבר מתכונן לשמוע את המשפט 'אתה הולך לסטינגרים', ולהתאכזב (יותר).

כך או כך, הבסיס ביסנ"מ בית הספר לנ"מ, יש שם הרבה חול ואוהלים, ושם אני אעשה טירונות, אך כדי לעשות את הטירונות צריך שהמקום יהיה מסודר ומאורגן כדי שאנשים יוכלו להשתמש בו, לכן יש אותנו, 'כוח חלוץ', זה נקרא.
בשבוע וחצי האחרונים, מה שעשינו היה לנקות, לסדר, לשטוף, לארגן ולהוציא - כל השבוע עמלנו על כל מיני נקיונות, זריקת דברים לפח, סידור ושטיפה של מכולות, סידור של אוהלים ומתיחת חבלים, ניקוש עשבים ועוד ועוד.
לקראת סוף השבוע, ממש ראינו שאין להם מה לעשות איתנו, אז קיבלנו כל מיני משימות מטומטמות כגון - שטיפה עם ספונג'ה את המכולה מבפנים (רצפת עץ), בסדר, ניחא, עשינו את זה. 'סיימתם?' אמר המפקד, 'טוב, עכשיו תעלו למעלה ותעשו ספונג'ה על הגג של המכולה...' :\
עוד מקרה מטומטם שהיה שם הוא זה - במאהל בנות היו מיתות פתוחות - 'תקפלו אותן לערמה אחת, יש לכם לזה 5 דק', ובזריזות כל המיתות קופלו ואנחנו זזנו למשימה הבאה, ביום למחרת - 'אתם רואים את הערמת מיטות האלה במאהל הבנות, תפתחו אותן'.... טוב... :|

יש שם אחלה חבר'ה, פליטי קורס טיס ועוד, ומאידך, הרבה רוסים בטלנים, כמה מזרחיים-דתיים שכאלה, שאני לא הכי מסתדר איתם.
אבל בגדול - מצאתי כמה אנשים טובים, חבל ששבוע הבא יפרידו את כולנו.

אני רק חושב על העתיד והיציאות הגרועות, בשלושה שבועות האחרונים יצאתי כל שבוע הביתה ואני מאוד מתקשה לחיות כך, איך יראו יציאות של פעם בשבועיים ופעם בשלושה? :|

אני מלא בהמון כעס, המון כאב, המון דאגות ואכזבות
קשה לי להסביר למה או איך, אבל ככה זה
כל כך הרבה קור וניכור שכזה, שאני פשוטו כמשמעו לא יכול לישון.
הלכתי לישון אמש ב3 וחצי, וקמתי היום ב7.40 או משהו בסגנון, כשאני שוכב לישון, בלי מצב של עייפות טוטאלית, המחשבות מתחילות לרוץ, השאלות נפתחות ומסרבות להסגר, והפחדים עולים על פני השטח.
אני כמובן מדבר על ענייני הצבא, אני רואה את כל הסובבים אותי, את כל החברים, את כל האנשים שהכרתי באוניברסיטה, האנשים שהכרתי בבקו"ם, האנשים שאיתי עכשיו בביסנ"מ, מסתדרים.
כשאני אומר מסתדרים, אני מתכוון לאנשים שלא רוצים להגיע לקרבי, שמצליחים לעשות את זה, ואני מדבר על כל הסובבים אותי, כ-ו-ל-ם!!!!.
כולם מצליחים למצוא בעיות, כולם מצליחים להוריד פרופיל, כולם מצליחים להמציא שטויות ת"ש, כולם מצליחים אפילו בלי מאמץ להגיע למצב שהם יגיעו לתפקיד ג'ובניקי או תפקיד שמעורב בו מחשבים.
אני שומע שוב ושוב מהרבה אנשים על כמה טוב שאני בקרבי ולא צריך להתבאס מזה, אבל אני מתבאס.
אני שומע מכל כך הרבה אנשים על כמה הם היו רוצים לתרום יותר למדינה, על כמה הם היו רוצים תפקיד עם קצת ביצים ואקשן
ובכל זאת, הם במשרד, ואני עוד לפני טירונות קרבית.

אני כועס על עצמי בעיקר, על התמימות, על הפסימיות הנצחית לצד תקוות השווא הנכזבות בכל פעם מחדש.
אני עדיין מאמין בתוך תוכי שאיכשהו יהיה בסדר, ואני אגיע לאן שאני רוצה, ושוב ושוב ושוב ושוב נכשל ומתאכזב,
עדיין מאמין שמישהו יקשיב לי, שיש לי מה שאנשים רוצים, שאנשים רואים בי יותר מאשר פרופיל ומטר 96, ושוב ואני טועה
אבל ממשיך להאמין.

אני פשוט כועס על עצמי, כועס וכואב, על מיליון ואחת דברים, כשהגדול בינהם זה שאני לא מנסה מספיק
לא ניסיתי מספיק באוניברסיטה - למרות שהרגשתי שאני נותן את כולי
לא ניסיתי מספיק בראיונות למודיעין שהיו לי לא מכבר - למרות שהרגשתי שהלך אפילו טוב
לא ניסיתי מספיק לשלוח קורות חיים לאנשים שיכלו לארגן דברים - אבל עשיתי מה שחשבתי שנכון
לא ניסיתי מספיק להוריד פרופיל, להמציא בעיות דמיוניות שיראו אמינות - אבל אני אל טוב בלשקר
לא ניסיתי מספיק להחזיק מעמד במעצר, כך שאולי הייתי מגיע לאנשהו יותר טוב - אבל זה היה קשה מנשוא ולא הגיוני

רק אתמול הסתכלתי על קורות החיים שלי, ומסתבר שהת.ז. שלי שם בכלל לא נכונה, טעות של ספרה, קל להאשים את כל המצב שלי באותה ספרה, אבל אני יודע שזה בכלל לא נכון.

ביום ראשון התקשרה אחת מקצינות המיון למודיעין - 'אנחנו מאוד מעוניינים... אבל... אה... יש לך פרופיל קרבי... אין הרבה שאני יכולה לעשות... שיהיה בהצלחה בהמשך...'
ובנוסף, אני שומע על אנשים בלי שום חוש טכני, בלי שום אהבה, הבנה, היגיון בתחום המחשבים מגיעים לתפקידי פיתוח שאני רק יכול לחלום עליהם.

למה זה מגיע לי?

תקוות נועדו לטיפשים
ואני לא שונה מכל השאר
אני שוב עושה את אותה הטעות הטפשית
סובל ממנה כל כך
קלפי המיקוח האחרונים כבר פגו להם
ואני וגורלי נשארנו ערומים, כביום הוולדנו
מחכים למשהו שישתנה, שיפרח
אך דבר לא קורה.
נשארנו שנינו, לבדינו בקן,
כשאף גוזל לא בא לבקר אפילו
לא יודעים מדוע ולאן
מחכים לכיוון, לרעיון
אך שום נפש ושום דמות לא באה
ונותרנו שנינו
גופי וגורלי
לבד

היום הראשון
(יום ראשון)
הגענתי לבסיס בשעה 8 בבוקר, ראיתי כמה פרצופים מוכרים מיום ה'חזרה לשירות' שלי (חמישי שעבר), שלום שלום - דיבורים, צחוקים.
ישבנו וחיכינו וישבנו וחיכינו ועוד קצת ועוד קצת.
אחרי משהו כמו 3 שעות, קמנו למסדר, עמדו 3 דק' וישבנו שוב.
בשעה 1, לקחו אותנו לאכול צהריים, ראיתי את בשה. אכלנו.
חזרנו לשבת, בשעה 5 שחררו אותנו הביתה.

היום השני
(יום שלישי)
הגענו לבסיס בשעה 8 בבוקר שוב, הפעם, לשם שינוי, הודיעו על עבודה שצריכה להעשות, חולקנו לצוותים וכל צוות הלך לעשות את עבודות הרס"ר שלו,
אני הגעתי למעצר, 'תנקה תאים, תנקה שירותים ואחרי זה נראה מה יהיה', אני חייב לומר, היה כל כך טוב לעשות משהו במקום לשבת כל היום כמו ביום הקודם...
השירותים במעצר דווקא נורא נחמדים. כמו שאמרתי לאחד החברים שם - 'הייתי נכנס לכלא רק בגלל השירותים'.
אחרכך, הקצין הממונה, החליט שאנחנו צריכים לסדר את הגינה שם. הגינה היא לא דבר כזה נורא, אך כשהופכים אותו ומוציאים את כל העשבים והאבנים הקטנות, זה נהיה מאוד מגעיל. בעיקר כשאתה יודע שיש באותו ערב גשם ושכל הגינה תהרס שוב.
עשינו את עבודתנו, עם ארוחת צהריים באמצע, ושוחררנו לביתנו באזור 4 וחצי.

היום השלישי
(ימים רביעי חמישי)
כשהגענו לבסיס, חולקנו לקבוצות, לכל קבוצה (שנקראת מחלקה) הופקד איזה מפקד, לנו היה אחד בשם יובל, מהנח"ל.
ראינו באותו יום קצין מיון, הוא הודיע שלא עברתי את הראיון של מודיעין (היו עוד שניים מהפלוגה שלנו שהתראיינו באותו יום, מתוכם אחד כן עבר, ועם השני התחברתי מאוד).
ביאס לי את הצורה!
הקצין מיון ביקש (שוב) שאני אבחר 3 חילות לפי סדר עדיפות, בחרתי: נ"מ, נח"ל וגבעתי.
כך או כך, אני לא רוצה קרבי!!!!
בלילה, המחלקה התחלקה לאוהלים שבהם ישנו 8 אנשים.
היה מאוד מאוד קר!
ומי שמכיר אותי, יודע, גם בפולין, כשאיזה 5 מעלות בחוץ, אני מסתובב עם חולצה קצרה, אבל שם באמת קפאתי בלילה.
באותו לילה, אני חושב שבכיתי בפעם הראשונה מזה זמן רב,
אני חושב שאני יכול לתאר את 'איך זה קרה' כך: הרגשתי קור עמוק עמוק בפנים, כזה שגורם לך להרגיש כל כך לבד, לבד מאי פעם, קור שממש חודר מבעד למעטפת שלך, משדר את זה עמוק עמוק.
כאילו רוח קוטבית נושבת בעוצמה מלבך. לא יכול לשכוח את הקור הזה.
לא בכיתי בכל מיני קולות יבבה וכאלה, בכי מתחבא שכזה, העיניים דמעו, הרגשתי רע, הסתובבתי לכוון השני על המיטה הנפתחת שלי וכך 'בכיתי'...
היום למחרת, התחיל ב3 בבוקר, חבר מהאוהל מתעורר ואומר שהוא ראה מישהו נכנס וגונב לו את הפלאפון, הוא הפך פחות או יותר את כל האוהל בנסיון למצוא אותו אך לא מצא כלום.
לא יכלתי להרדם, ההשכמה הרשמית הייתה ב5, עד 5.30 האוהל היה צריך להיות מקופל ודברינו מסודרים ואנחנו על מדים.
התחלתי בכל התהליך באזור 4 וחצי, משהו כזה.
אני חושב שהיינו האוהל היחיד שהיה מוכן בזמן.

בהמשך אותו יום ראיתי רופא, ניסיתי ככל שניתן להוריד פרופיל, סיפרתי לרופא שהגב שלי כואב והברכיים כואבות והראש כואב, הוא 'קנה' רק את הראש, למרות שההפך בדיוק הוא האמת, הגב והברכיים באמת כואבות לי, הראש - לא ממש...
קבע איזו בדיקה רפואית ליום ראשון... נקווה לטוב.

אלה הדברים היותר מעניינים שהיו בשבוע הזה...

כמו שכתבתי, בראיון, שהיה ביום שני וזרם פשוט נפלא, למרות שהיו כל מיני תשובות של 'לא יודע', הרגשתי כשיצאתי ממנו, שהם היו מרוצים. אוף!
בינתיים, קיבלתי טלפון של קצינת מיון של חיל תקשו"ב, ועוד בחור שיצא ממודיעין ביקש שאני אשלח קורות חיים.
אני אפנה לכולם, אבל נראה שהתקוות לא יתממשו, אלא אם משהו מלמעלה אוהב אותנו מאוד (בהמשך לפוסט הקודם)...
אני מקווה שיהיה פחות רע...

היום הייתי בתל אביב - סשן צילום, ושוב, אני מרגיש המון פספוס, כשאני רואה בשנית את התמונות. יש כמה 'יציאות' טובות, אבל רוב התמונות חסרות פוקוס ומרוחות.
למה לעזעזל אני לא רואה את זה כשאני מצלם ומסתכל על התוצאה.

כל יום רביעי, השיר הזה התנגן לי בראש.
מפליא אותי בכל פעם מחדש, כמה גוונים ואמיתות יש בכמה מילים פשוטות.
כמה הוא מדבר על המצב שלי, שוב ושוב ושוב.
באמת הלהקה הטובה בכל הזמנים!

When I was younger, so much younger than today,
I never needed anybody's help in any way.
But now these days are gone, I'm not so self assured,
Now I find I've changed my mind and opened up the doors
And now my life has changed in oh so many ways,
My independence seems to vanish in the haze.
But every now and then I feel so insecure,
I know that I just need you like I've never done before.