Silent Chaos

לכל אחד יש ימים כאלה...
ימים של אומללות, שבהם מרגישים גרוע,
וזועפים,
ובודדים,
והרוסים מעייפות.
ימים שבהם מרגישים קטנים וחסרי ערך,
וכל דבר נראה מחוץ להישג יד.
אין כוח להרים את הראש,
אי-אפשר אפילו להתחיל לזוז.
בימים כאלה אתה עלול לפעמים לחוש פחד לא הגיוני, ולחשוש שכולם מנסים לתפוס אותך.
אתה מרגיש תסכול וחרדה,
מה שעלול להביא להתקף של כסיסת ציפורניים
שכהרף עין יכול להפוך להתקף של זלילת עוגת שוקולד תלת-שכבתית!
בימים מעוננים שכאלה, מרגישים כאילו צפים בים של עצב.
הדמעות עלולות לפרוץ בכל רגע, ואפילו לא יודעים למה.
בסופו של דבר נדמה לך שהחיים חולפים ללא תכלית.
לא ברור לך כמה זמן עוד תוכל להחזיק מעמד,
ומתחשק לך לצעוק, "אולי תהרגו אותי וזהו?!"
לא צריך הרבה כדי לשקוע במרה שחורה.
לפעמים מספיק שאתה מתעורר בבוקר ומרגיש או נראה לא הכי טוב,
אתה מוצא קמטים חדשים,
מתברר לך שעלית במשקל,
או שאתה מגלה פצעון ענקי על האף.
ביום כזה אתה עלול להגיע לפגישה ולשכוח את שמו של זה שבאת לפגוש.
או למצוא בעיתון תצלום מביך שלך.
הדכדוך יכול ליפול עליך בגלל פרידה, גירושים או פיטורים,
או בעקבות תקלה מבישה לעיני כל.
כשמכריחים אותך לעשות משהו מביך במיוחד,
או סתם כי השיער לא מסתדר לך.
אולי העבודה היא קוץ בתחת,
או שלוחצים עליך להכנס לנעליים של מישהו אחר.
הבוס מציק לך,
וכולם במשרד מעצבנים אותך.
אולי יש לך כאב ראש נוראי,
או פריצת דיסק,
ריח רע מהפה,
חור בשן,
גאזים,
שפתיים יבשות,
או ציפורן חודרנית מכאיבה.
לא משנה מה הסיבה, ברור לך שמישהו שם למעלה לא אוהב אותך.
אוי, מה לעשות, מה לעשוווות?
כמו רוב האנשים, אתה יכול להתחבא מאחורי האמונה הקלושה שהכל יסתדר מעצמו.
אבל אז, במשך שארית חייך, תציץ מעבר לכתף בציפייה שמשהו ישתבש שוב.
ותוך כדי כך תצמיח עור עבה ותהפך לאדם ציני
או שתתנהג כמו קורבן עלוב וממורמר.
בסוף תיכנס לדיכאון עמוק כל-כך, שכל מה שתוכל לעשות זה לרבוץ ולהתפלל שהאדמה תבלע אותך.
או גרוע מזה, להתמכר לשירים של בילי ג'ואל.
זה טירוף, משום שיש לנו רק ילדוּת אחת
והזֶקנה קופצת עלינו בלי שנרגיש.
מי יודע איזה דברים נפלאים מצפים ממש מעבר לפינה?
אחרי הכל, העולם מלא תגליות מופלאות,
דברים שכרגע קשה לך אפילו לדמיין.
ריחות משמחים ומענגים
ומטעמים שאפשר לחלוק עם אחרים.
יש סיכוי שתתעשר פתאום
או שתהפוך לכוכב-על ענקי (באחד הימים).
נשמע טוב, לא?
אבל רגע, זה עוד לא הכל!
יש עמידות ידיים
ומשחקי כדור
ויוגה
וקריוקי
וריקוד בוהמי פראי ומטורף.
אבל עוֹלָה על כולם - הרומנטיקה.
שפירושה מבטים חולמניים ממושכים,
מלמולים מתוקים באוזן,
חיבוקים,
נישוקים,
עוד נישוקים,
ואפילו עוד נישוקים,
נשיכות אהבה קלילות פה ושם,
ואז, כן, הכל הולך.
אז איך מוציאים את אותה תחושת אושר שדומה ל"החלקה לאמבט קצף חם"?
בקלות.
ראשית, צריך להפסיק להתחמק מכל אותם עניינים מציקים. הגיע הזמן להיאבק בהם בשיניים ובציפורניים.
ועכשיו, לצאת מהלחץ. לנשום כמה נשימות עמוקות (לנשום דרך האף ולנשוף דרך הפה). לנסות לעשות מדיטציה.
או לצאת לטייל כדי לנקות את הראש.
עליך להשלים עם העובדה שתצטרך לאזור אומץ ולהרפות מכל מה שמוּכּר ובטוח.
נסה לראות דברים מזווית אחרת.
אולי האשמה היא בעצם בך. במקרה כזה, כדאי לגלות גדלות-נפש ולהתנצל (אף פעם לא מאוחר מדי).
אם מישהו אחר שגה, קום ותגיד בלי בושה, "זה לא בסדר, ואני לא מסכים לזה!" מותר להפגין תקיפות.
(אבל זה לא לעניין להרים את האף.)
ביטחון עצמי חשוב מאוד,
אבל אל תאבד את היכולת לצחוק על עצמך.
(זה הרבה יותר קל בחברת אנשים חיוביים.)
תחייה כל יום כאילו הוא יומך האחרון, משום שיום אחד כך יהיה.
אל תחשוש לעמוד מול אתגרים ולנעוץ בהם שיניים.
כדאי לקחת סיכונים,
ובלי היסוס - לרוץ קדימה!
אחרי הכל, זה טעם החיים, נכון?

זה פחות או יותר כל הספר 'יש גם ימים כאלה... - רעיונות לשיפור מצב-הרוח' מאת בראדלי טרבור גריב, פחות הצילומים שהופכים את כל העניין לקסום.
המעודד הסוג-של רשמי שלי.

הכוסות הורמו
'למה נשתה?', נשאלה השאלה
'להתחלות חדשות וחברים ישנים' אמרתי
הכוסות התחילו להתנגש אלה באלה.
אני כל הזמן חוזר לאותה ברכה, איחול, תקווה וחושב לעצמי - לא, לא 'להתחלות חדשות וחברים ישנים' אלא 'לחברי אמת והרפתקאות מרגשות'.

אז זה המצב שלי, כל מי שמתעניין, טיפים ורעיונות איך לצאת מהברוך יתקבלו בשמחה, מקווה לטוב, שבת שלום ולילה טוב.