Silent Chaos

בסוף, אחרי איןסוף בעיות וטעויות נסענו לכנרת, עם מעט דלק ומעט זמן ועוד פחות כוח, יצאנו לאגם הזה בצהרי יום חמישי,
הנסיעה הייתה בסדר, תמיד טוב שיש מוזיקה טובה, מצחיק להרגיש את האוויר משתנה כשנכנסים לפנים הארץ, האוויר יותר טעים,  יותר נינוח שכזה.
בהתחלה הגענו לחוף סוסיתא (שפספסנו את הירידה אליו בכמה מטרים), למרות שהגענו באזור 5, לא היה שוער והכניסה לחוף הייתה חסומה. NEXT, בלי הרבה לבטים, הגענו לחוף חלוקים, חוף שצמוד לחוף לבנון, שם לא היה לא שומר ולא שער, אז הכניסה חופשית. כשהגענו, היו שם לכל היותר 5 אוהלים ומעט אנשים, נכנסנו למים, יצאנו, התנגבנו וישבנו על החוף להכין אוכל, אכלנו קצת, נקניקיות, תירס, פיתות, אחרי איזה שעה-שעה וחצי הסתכלנו אחורה, אל כיוון הדשא, היו שם בערך פי 3 אוהלים ואיתם פי 3 אנשים.
הלילה ירד, הגיטרה יצאה מהנרתיק והתחלנו לשיר, לאלתר, לזרום...
בלילה הגיעה קבוצה של חיילות שחנו ליידינו ועזרנו להם להכין מין בונקר של שמיכות שיקיף אותם וימנע מכל אור וכל צליל להכנס, היה משעשע.
לא הצלחתי לישון, לידינו היו ערסים שפשוט כל הלילה דיברו, כל הלילה, וזה שיגע לי את הצורה - איך יותר טוב לנסוע, מטבריה או מצמח? וכל מיני שאלות כאלה... ארג!!! התכנון ליום השני היה לנסוע לנחל יהודיה ולעשות בו את המסלול הקצר, אבל... שני אנשים (מתוך שלושה) שכחו נעליים, ובחורה שלישית נכוותה בידיים מגחלים, כך שלדאבוני הרב, למרות שבשבילי זה היה השיא והכיף הגדול של הטיול, זה בוטל, נשארנו עוד כמה שעות בכנרת ואז נסענו הביתה.
הרגשה קצת מוזרה לנסוע כשאתה ממש ממש עייף, ממש לא ממליץ לאנשים לנסות, ובד"כ גם עדיף לשמור נהג אחר שיכול לנהוג איתך גם באוטו.

 

---

אני עכשיו קצת בויכוח עם ידידה, דיון, חוסר הסכמה.
היא, ידידה קרובה שעברה מהאזור, עם החבר שעדיין כאן. ההוא, בנאדם מאוד לא נעים, לפחות בעיני ומאוד קנאי, אפילו כשהיא מנסה לשמור על קשר עם אנשים מהאזור (שהם לא הוא), הוא נחרד ונתקף ברגשות קנאה, שעוברים אליה, היא מנתקת קשרים מאנשים ומחברים ואולי זה בעצם הדבר הנכון לעשות.
השאלה שאני ממשיך לשאול את עצמי היא זו, איך אני יכול לעזור למצבה העגום,
לומר לה להפרד ממנו? לומר לה כמה רע זה נראה לי מהצד, ובאופן כללי בתור ידיד שלה שדי מתנתק ביננו הקשר? ואולי היא כבר יודעת את זה ופשוט לא אכפת לה, וגם אם היא כן יודעת, למה היא לא עושה כלום? היא, לטענתה אוהבת אותו בכל ליבה, ואני מכבד זאת מאוד.
לנתק איתה קשר? לגרום לעצמי פשוט לא להיות מושפע מהבעיה שאליה היא נשאבת? אני לא כזה, לא יכול לוותר על עקרונות, אני רוצה לעזור, רוצה לתקן, בשבילי ובשבילה, לא יכול לעמוד מהצד.
ומה בעצם נשאר לעשות? די כלום, וגם זה רע בפני עצמו, להשאר ולא לעשות דבר זה רע כמו לפגוע.
בע.

פוסט ראשון לחודש ספטמבר

אני לא יודע למה, אבל אני רוצה לעדכן, רק שאין הרבה מה לכתוב.

נראה - אתמול היה לי את המבחן הראשון מתוך ארבעה, שיפורי הציונים של מועדי א' באוניברסיטה.
את השבועיים האחרונים ביליתי די בבית - הרבה למידה, למרות שהיה יותר טוב ממועד א', אני בספק עצום שזה יהיה מספיק טוב.
עם הצבא העניינים קצת הסתבכו - בגלל שיש לי קקי של ציונים, הם ביטלו לי את הטירונות שהייתה אמורה להתחיל ביום ראשון (ה-10) ונתנו לי זמן לעשות מועדי ב', אני עדיין בהרבה מאוד לבטים האם אני רוצה להמשיך, האם הציונים הגרועים שאני מקבל הם בדיוק הסממנים שאני צריך לקלוט כדי לקום ולהגיד - זה לא המקום בשבילי. זה לא הנושא בשבילי. זאת לא המסגרת בשבילי. מתי בכלל צריך לעשות את זה? מתי אפשר להבחין בין 'לא טוב לי' כזה ל'לא טוב לי' אחר שיצדיק אמירה כזאת.
אני מאוד מקנא ברוב החברים שלי, רובם התגייסו, למרות שיש כאלה שרק בהתחלה וכאלה שכבר יש להם פז"מ של שנה פלוס, כולם בצבא, כולם סוג של מנתקים את עצמם מהחיים החופשיים ועוברים למצב סגור, לא מזמן הייתה לי שיחה עם ידידה על איך לתקשר עם אנשים, על זה שאני נפגע שהם לא מתקשרים ובעצם לא מתקשר בעצמי. אני חושב שבזמן האחרון התחלתי ליזום יותר, לעזור למארגנים, לעבוד קצת.  כך או כך, כולם במסגרת הזאת שנקראת צבא, בין אם הם חוזרים יומיות ובין אם חמשושים, הם פוגשים אנשים אחרים, מתפרסים לאורך, די עוזבים, ואני, שלמרות שנעשו קשרים עם אנשים מהאוניברסיטה, נשאר יחסית לבד, אני לא מרגיש מופתע יותר אם עובר יום בלי טלפונים (חוץ מההורים או מהמשרד - לגבי העבודה).
- אז תעשה משהו!
כן, כנראה...

 

ביום שבת נסעתי עם ההורים לטיול בנחל יהודיה, שפשוט מדהים, כל כך כיף ללכת שם, בתוך המים, בלי דאגות על לימודים או על נושאי עבודה.

 

אני מארגן בשבוע הבא נסיעה של החברים לכנרת, שכוללת לינה בכנרת וביום אחרי איזה טיול רגלי. חשבתי באמת על הנחל יהודיה (עליון, לא כולו), בינתיים יש הרבה תכנונים, אולי יותר מידי, איפה אבדה הספונטניות של הטיולים, של הלקחת 2 קופסאות תירס, אוהל וגרביים ולנסוע - שוב, בלי דאגות או בלי תכנונים מוקדמים. כשאני חושב על זה יותר ויותר, אני רק מבין כמה זה לא יכול לקרות אצלי, הבנאדם אולי הכי מתוכנן שיש, שצריך לראות פחות או יותר הכל בסדר מסויים, זה קורה אחרי זה, אנחנו עושים את זה ואת זה ואת זה. מוזר, הלוואי שיכולתי להשתחרר מה'אני' הכל כך כובל הזה באופן פשוט. Just Do It!

 

התעוררתי היום בבוקר עם אף מנוזל וגרון כואב, אין לי מושג מאיפה זה הגיע אבל כנראה שאני חולה, זה לא הפריע לי ללכת לאורטופד היום בנוגע לברכיים שלי (התגובה הייתה - תעשה יותר ספורט) ואחרכך נסיעה לעיר וגם למידה למבחן הבא (יום שלישי), אבל עכשיו הראש מתפוצץ, אני מת מחום וגומר גלילי נייר טואלט - עד כה שלושה, נקווה שהכל יהיה בסדר.

 

כמעט חודש אחרי, אני לא חושב שסיימתי לעבור על חצי מהתמונות מסלובניה, יש שם קסם מסויים שאני לא רוצה שייפגע על ידי העיניים והזכרון, המחשבות על כך מחזירות אותי לפולין, שם, במסע הזכרון, ניתנו לנו יומנים שנוכל לכתוב בהם את מאורעות היום, מה עשינו, איך הרגשנו, את שני הימים הראשונים כתבתי, אחרכך אין שום דבר.
אני חושב שהבנתי למה הפסקתי, הזכרון הקיים, שקיים בראש, החוויתי, חזק הרבה יותר מאשר זה שנוכל להזכר בו על ידי התמונות שנראה או הטקסט שנקרא (היינו פה, הלכנו לשם, חשבתי ש...).
כך, על פסגת איזה הר, כשאתה מביט למטה, כשתה שומע את השקט המדהים הזה, רואה את העננים מעליך ומתחתיך, נושם את האוויר היבש, הקריר, המתוק כל כך, כשלבך פועם ונהדם ביחד עם עינייך ומחשבתך על היופי שנגלה לפניך. שום תמונה, סיפור, תצלום או ציור לא יחזיר לך את ההרגשה הזאת, הזכרון הזה שיושב אצלי עכשיו בראש, חקוק כמו בסלע, אני זוכר את ההרגשה, לא את מה שראיתי אלא איך ראיתי, איך הרגשתי, איך הייתי כאחד עם הטבע.

 

על עניינים רומנטיים אין מה לדבר, כבר כמעט חצי שנה בלי שום קשר פיסי, הרבה יותר בלי קשר נפשי.
אני מתגעגע לאושר הזה שחוויתי, לאופוריה, ליכולת של יום להמשך ולהמשך ולהמשך.
אני מתגעגע גם לימים בהם הייתה איזו ידידה טובה, כזאת שפשוט נפגשים ויושבים ולא מפסיקים לדבר, היא מספרת, אני שותק, אני מספר, היא צוחקת.
אני צריך מישהי. לא יודע אם זאת 'ידידה', 'חברה', 'יזיזה', 'אוזן קשבת'.

 

שורת הכותרת לקוחה מתוך שיר בשם What It Is של מארק נופלר, שיר שפשוט גורם לי... להרגיש...

 

---

זה אחד מהצילומים מסלובניה שכן קצת (מאוד) עבדתי עליו ואנשים שראו התלהבו מאוד.
אז... הנה





אגב, יש משמאל לינק למשהו שנקא 'אתר הצילומים שלי'' או משהו כזה, מוזמנים להכנס, ולהגיב על מה שאהבתם או לא.