Silent Chaos

החיזבללאה וישראל הכריזו על הפסקת אש, ביום שני שעבר.
הבועה לא התנפצה, תושבי המרכז והדרום שמעו על ההרג, על ההרס, על הכאב, על הקושי, מהחדשות, בטלויזיה, ברדיו ובאינטרנט.
עמודים לבנים חסרי ריח, כאב, צער, או כל רגש אחר.

 

לאחד, אלכס בונימוביץ', הפסקת האש התחילה מאוחר מידי, הוא נהרג כשטיל נ"ט פגע בחלק האחורי של הטנק שלו, אלכסנדר מת מיד, ימים לאחר כן האב השכול, מיכאל, שמע סיפורים איך ניסו להוציא את גופתו תחת אש, ללא הצלחה. אותו מיכאל, הוא חבר טוב מאוד של אבי, בתקופה מסויימת הם עבדו יחד בחברת הייטק ושם הכירו, ומאז הוא אחד מחבריו הטובים.
האחדים שידעו שאנחנו, ההורים ואני, נמצאים בסלובניה, לא התקשרו כדי לא להרוס את המסע בחדשות הרעות, אבל היו כאלה שלא ידעו ומיד ביום ראשון בבוקר בטיפוס על הר שיחות הטלפון התחילו - "הבת שלי שמעה מחברה ש...", "קראתי באינטרנט ש...", "השמועה אומרת ש..." והטיפוס בהר הפסיק.
הבנו, לבסוף, שהאמת מסתתרת בין כל אותם הטלפונים הבהולים, הבן של מיכאל, אלכס, נהרג. שאר הטיפוס התבצע בשקט, כמעט ללא כל מילה שנאמרה.
יכולתי לשמוע את הכאב באותה דממה נואשת.
"חסרה לו רק יממה אחת", היה הדבר הראשון שאבי אמר.

 

אני מתפלא שוב ושוב, כיצד חיים של אחד משפיעים על האחר. המעשה הכי קטנטן, החיוך, הצעקה ברחוב, מעלים זכרונות שנקטעו.

 

האסטרולוגים צופים שהמצב ימשיך להיות שקט עד אמצע ספטמבר ולקראת אוקטובר העניינים יתחממו והלוחמה תתחיל שוב.
משעשע אותי כל פעם, כל אותם אלה שאומרים - ראינו את זה בא והזהרנו, 'אמרנו לכם'...
אני אישית, מאמין שקיום העתיד, תלוי מאוד ברמת הידיעה שלנו לגביו. התפוח יפול מהעץ,  קובעים חוקי הכבידה של ניוטון, אנחנו אפילו יודעים איפה יהיו כוכבים בעוד כמה אלפי שנים, אבל איננו יכולים לחזות מה יקרה בשבוע הבא.
זה הקסם של העתיד, הוא מתקיים רק אם אתה לא יודע מה הולך לקרות בו, אם אתה יודע זאת, העתיד משתנה, התגובות העתידיות משתנות, הרגשות משתנות, הטבעי הופך למבוקר, ובדיוק לפי "אפקט הפרפר" המפורסם, עצם הידיעה משנה את פני החיים כולם.
כל מה שנשאר הוא לחכות ולקוות.

היום הייתי במעקב ציונים אקדמאי, שנאלצתי לעבור כי הצבא רצה לבדוק האם הציונים שלי בסדר, ובכן. הם לא!
כל כך לא, שאני חושב שדי סופי שאני הולך לעוף מכל העתודה הזה וזהו, בלי הרבה ברירות, נכון לעכשיו, הוגשה בקשה לרמדית עתודה שיתנו לי להשאר, אבל עם 4 מתוך 5 נכשלים, כשכולם מתחת ל-40, הסיכויים שלי להשאר שווים לסיכויים שלי לעבור עם ממוצע 70 את השנה הזאת... שואפים ל-0.
אני לא מצטער, לא לרגע, אני לא יודע אם למדתי נכון, אני לא יודע אם התכוננתי בדרך הטובה ביותר. התכוננתי בצורה שנראתה לי הכי נכונה תוך שילוב אינספור משתנים במשוואה הגדולה הזו.
בבית קיבלתי הרצאה על כמה לא רוצים שאני אלך לקרבי, וכמה לא למדתי בסדר ואם אני יודע את החומר למה הציון כל כך נמוך.
הצרה היחידה, שאני רוצה לעבור את הקורסים הסמסטר, גם אם אני לא אמשיך בעתודה וזה דורש חרישה שאני מתחיל אותה ממחר.

יש רגעים מסויימים, שבהם מרגישים לבד. לא לבד של - אני רוצה להיות לבד, אלא לבד שמתקיים בלי הכוונה, שממנו סובלים. משום מה, הרגשת הריקנות הזאת קורה ונופלת עלי מדי פעם.
יש לי בראש איזשהו סיווג כזה לכל מיני חברים שלי, יש לי חברים שהם שם, אני לא יכול להגיד שהם חברים טובים מידי או פחות מידי, הם חברים, ככה, איתם יוצא לי לבלות בימי שישי, איתם אין לי קשר חזק במיוחד, זאת אומרת - אין איזה דיבורים על כמה טוב או רע לי, סתם, שגרה..

יש חברים מסוג אחר - חברים של 'אני צריך', אלה שקשה להגדיר אותם כמו חברים, יותר כמו שלום שלום ביומיום - אפילו אין את שיחות החולין הנדושות האלה שנתקעים איתם, כשמגיע שלב מסויים בחיים שחבר מסוג כזה אומר לעצמו - מה יש לי שאפשר לקחת מגיא, או באופן פחות אגוצנטרי - אני צריך משהו, ולגיא בטוח יש את זה. לא מפריע לי לעזור, לא מפריע לי לתת, לא מפריע לי לתמוך. בכל הקטע הזה מפריע לי ששם זה נגמר, זאת אומרת, הם צריכים איזה סרט, תוכנה, עזרה באיזה נושא, את הדברים החומריים שאני משאיל להם, קורה שלוקח להם שנים להחזיר וכיוון שעכשיו אני רואה אותם פעם ב... שום סוג של קשר לא נשמר, אני ממש מתעב כאלה אנשים, למרות שאני מתאר לעצמי שאנשים מסויימים רואים אותי בדיוק בדרך הזאת, ואני, בלי שום כוונה להתנהג ככה - יוצא שמתנהג ככה.

ויש חברים מסוג שלישי... אלה חברים שיש לי איתם שפה משותפת, יש איזה אמון שנבנה כבר מזמן ומאז מתקיים ומחזיק מעמד... יש בקטגוריה הזאת כמה אנשים שאיתם הדיבור הוא פעם בכמה שבועות או חודשים, יושבים על כוס קפה, או סתם נפגשים ומתחילים לדבר, שיחות כאלה יכולות להגיע לשעות על גבי שעות, החלק המצחיק הוא שכאלה שיחות גם קורות עם אנשים שדיברתי איתם יום לפני ושוב יוצא שאנחנו מדברים כמה שעות טובות. אני יוצא ממש מאושר מרגעים כאלה

אני קורא מה שכתבתי עכשיו (למרות שלא קרה שמחקתי פוסט) אני חושב שאולי אני ממש טועה לגבי מה שאני בעצמי חושב, אולי צריך להתבונן לכל מקר לגופו, אולי אין כזה דבר חבר טוב יותר ופחות, אולי לא כל החברויות הן אינטרסנטיות.

אין לי חבר הכי טוב, כבר כמה שנים טובות לא היו לי כאלה, אולי זה גרם חסך מסויים, ואולי לא, אולי זה גרם לי להסתכל בעיניים יותר אמיתיות על כל מיני אנשים. אנשים עוברים מקבוצה אחת לשניה בלי בעיה, כל הקטגוריות האלה הן מאוד דינמיות, משתנות בכל רגע ורגע

---