Silent Chaos

חזרתי עכשיו מפאב חדש שפתחו בנתניה, בארוק (Bar + Rock = BarRock). מקום ממש נחמד, חייב להמליץ עליו, בימים טובים יש מקום לרקוד, בכל הימים יש אנשים טובים, מוזיקה טובה מאוד, אפשרות לבקש שירים ועוד הרבה דברים כיפיים.
מקום נחמד ביותר, למרות שאני לא מבין את הצורך של אנשים לבוא לשם יום אחרי יום. תגוונו, אני חושב. זה מקום נחמד אבל אל תהפכו אותו לשגרתי מידי עבורכם.
אני מאוד אוהב ללכת לשם חוץ מהעובדה שאחרי 30-15 דק' שם צריך לצאת החוצה כי העשן כבר נכנס לעיניים ומעצבן.
בכל אופן, התרשמתי לטובה, באמת אפשר לראות איך קהל הלקוחות שם גדל מיום ליום. השמועות עוברות.

בדרך חזרה, חזרתי בדרך שגרתית, שגרתית לי, שכנראה לא תהיה כל כך שגרתית לאחרים.
נתחיל בהקדמה קטנה, אני גר בשכונה בשם גבעת האירוסים, היא ממוקמת ליד שני אזורי טבע - האחד, שמוכר יותר, נקרא גבעת האירוסים, זוהי שמורת טבע שבאביב צומחים בה אירוסים, המקום השני נקרא שלולית החורף, שלפי השם קל להבין שהיא מתמלאת בחורף ומתייבשת בקיץ.
בכל אופן, שכונת האירוסים גובלת בשני אתרי הטבע האלה.

בדרך הביתה מהפאב הזה, אני עובר, כבדרך כלל, מאחורי השכונה שלי, זאת אומרת - למי שמכיר ה'תחת' של האירוסים. זהו כביש עפר, אפילו לא עפר אלא חול, משהו ברוחב של עד 5 מטר אולי שמפריד בין שלולית החורף לגבעת האירוסים. אני מאוד אוהב ללכת שם, אין כמעט אור, למעט מעט מנורות לילה מבצבצות מפתחי חלונותיהם של תושבי הבתים וגם זה לא נפוץ כל כך. יש המון שקט, לא שקט מוחלט אבל שקט יחסי, ברקע קצת רעשי המכוניות של כביש החוף שעובר לא רחוק, קצת קולות צפרדעים משלולית החורף, אבל בגדול - שקט.
אחד מהדברים היפים בחיים הוא ללכת בחושך בשקט, יש אנשים שהדבר יגרור אצלם תחושת אי נוחות, אולי פחד, דאגה, מועקה ושאר ירקות, אבל אצלי, זה עושה רק טוב, נותן לי לשקוע במחשבות שלי. נותן בעיקר את האפשרות להרגיש קטן, להתפעל מיופי היקום, אם מישהו יסתכל עלי הולך שם אי פעם, הוא כנראה יראה אותי מזמזם איזה שיר שתקוע בראש ומסתכל למעלה, על הכוכבים. בחושך רואים הרבה יותר כוכבים מאשר כשיש אור מסביב. אני ממליץ לכולכם לנסות את זה. ללכת למקום חשוך, להתנתק מכל הדאגות, לכבות פלאפונים, לשכוח מהצרות ולהתפעל. להסתכל, להתבונן, לצפות במערכת האינסופית המדהימה הזאת בשם היקום.
אני לא בטוח שזאת הפעם הראשונה שאני כותב על החוויה הזאת של הסתכלות על הכוכבים שם, של ההליכה הנהדרת הזאת.


פסח נגמר, עוד מעט מתחילים שוב בעומס הלימודים, ואני מסתכל על השבוע וחצי האחרונים של החופש שלי, ומנסה להבין מה עשיתי בו - ומתברר שדי כלום, עבדתי פה ושם, ממש לא באופן אינטנסיבי, אירחתי אנשים וביקרתי אנשים, דיברתי עם אנשים, לא משהו רציני. קצת שיעורי בית, הרבה מתחת למצופה ממני.
אני לא יכול להגיד שאני מאוכזב ממני, אבל בואו רק נאמר שהייתי יכול לעשות דברים הרבה יותר ברצינות. חבל, אחרכך כשאני אנדנד כמה רע הולך לי בלימודים, כנראה שתצטרכו להפנות אותי לפוסט הזה. השינוי מתחיל בקטן.


אני חושב שזה הפסח הראשון שבו אכלתי חמץ, לא ששמרתי בשנים שעברו, פשוט לא יצא. להפתעתי, אני לא מרגיש לגבי זה כלום - לא גאווה ולא בושה...


התברר לי אתמול שחבר טוב שלי היה אתמול במרחק מאוד מאוד קטן מהפיגוע הקטלני בתל אביב. אני לא רוצה לחשוב איך דברים יכלו להסתיים אחרת.

בנימה אופטימית זו, שיהיה לכולכם לילה טוב וחג שמח.
כולולולו למחר :)

גשם. עכשיו, בחוץ, עלי - אחרי טיול עם הכלב שלי, בתוכי.
כיף.
אני קולט רק עכשיו כמה מזל יש לי, לנו. אתמול, אחרי תכנון לא עמוק במיוחד, החלטנו לעשות מדורה, ואיפה? בחוף הים, ביקרתי כמה שעות לפני די באזור, הלכנו אני וידידה לצלם, מצלמה חדשה, צריך לנסות להשתלט עליה. כבר אז היה קריר, קר אפילו, לא ראיתי גשם באופק, אבל שמעתי באותו בוקר תחזיות ל'גשם בכל אזורי הארץ'.
אספנו, גם אתמול, קצת קרשים, בעיניי קצת לפחות, מסתבר שקצת הקרשים האלה, בדיוק כמו נס כד השמן, הספיקו להרבה מאוד זמן, אפילו לא הצלחנו לשרוף את כולם, אבל לדעתי, המזל הכי גדול היה בכך שכולנו היינו שם, אולי חוץ מבשה שהוכרח לסגור שבת למרות שאני נשבע שאני זוכר ששבוע שעבר הוא אמר שהוא חוזר השבוע.
כולנו, ממש כולם, (חוץ מדימה, שהוא וסיבותיו שלו החליט די להתנתק מאותה החבורה, שדי מתפרקת אפילו בלי עזרתו... וסטיב, שקודם לכן נטען שהוא מת [אולי כהקדמה לתאריך של היום] ואולי בצחוק. סטיב, ששוכב בבית חולים מאושפז מדלקת ריאות), היינו שם, ביחד, ביחד, קשה להסביר את זה, אבל יש לי באמת געגוע עמוק לאותם ימים יפים של חוסר דילמה עם מי אני אהיה במוצאי יום שישי, עם מי אני יכול לדבר, את מי להזמין ליום ההולדת שלי, את מי אני אראה עוד, לכל היותר, שבוע.
יש משהו רע בהתבגרות, בהפרדות מהסביבה הטבעית שבה אתה גדל, אתה יוצר חברים, משריש שורשים, יוצר גזע עץ מוזק, ובין רגע, בין אם זה הצבא או האוניברסיטה, משהו גורם לעץ הזה להכרת, חלק מהשורשים עדיין נשארים איתנים בתוך אותו העץ, אבל ברור שהוא לא יגדל לעוביו המקורי.
היה מזל, בחזרה לנושא המקורי, שלא היה גשם, שלא היה קר אפילו, אני חושב שזה הביחד הזה שחימם אותי הרבה יותר מהאש, לראות שמישהו דואג לך לנקניקיה, שמישהו דואג לבדוק אם הכל בסדר ומה שלומך, אפילו שלא ראית אותו חודש וחצי ומאידך, לדאוג, בלי שום מחשבה של 'הוא עשה לי אז אני חייב לו' או משהו בסגנון, בלי כל רגש אגואיסטי, לדאוג לכל השאר, לאש או לאיזה שיפוד עם מרשמלו.
היה  טוב.

ועכשיו, אולי כבדיחה פרטית של אלוהים לראשון בחודש אפריל, יורד גשם, אני (סנילי אבל אני גם) לא זוכר מתי פעם אחרונה ירד גשם באפריל. עושה טוב בלב. חבל שמחר צריך לקום לשבוע לימודים ועבודה חדש, ולא להשאר לישון עם הגשם המרדים והמרגיע הזה.

---

לגבי ההיא מהפוסט הקודם, אני אספר,
יש בחורה אחת, מרינה, אותה אני מכיר דרך חבר שלי, איליה, שאיתו החברות נמשכת משהו כמו 5 שנים כבר, לא משהו קרוב, הוא ואני פשוט ביחד, בכיתה, עכשיו באוניברסיטה. באחד מימי ההולדת שהוא חגג, פגשתי בחורה מסויימת, בשם מרינה, אני לא יכול להגיד שמיד נהיה קליק, אבל נהייתה היכרות, במשך ה4 שנים הבאות המשכתי לראות אותה בקצב של פעם בשנה - ביום ההולדת של אותו איליה. השנה שוב פגשתי אותה שם, החלק המוזר, שלאחר המפגש הזה, קרו כמה פגישות חטופות ולא מובנות איתה, למשל - ביום השחרור שלה, נפגשנו אני היא ואיליה בתחנת האוטובוס, אנחנו לאוניברסיטה, והיא לתל השומר. התברר שיש לה מבחן פסיכומטרי לעשות, תנחשו איפה, באוניברסיטת תל אביב, איפה שאני לומד, למרות שזאת הייתה תקופת מבחנים (מה שאומר שאנחנו לא ממש לומדים באוניברסיטה אלא באים רק למבחנים - פעם בשבוע בערך), החלטנו ללכת ללמוד באוניברסיטה למבחן שהיה יומיים אחרי, שם נפגשנו שוב, הפעם ליוויתי אותה לפגוש את המפקדת שלה שלמדה שם ואז חזרתי איתה הביתה. החלפנו טלפונים.
אחרי בערך שבוע של דיבורים פה ושם, החלטנו להפגש, נפגשנו, דיברנו, היה כיף! המשכנו לדבר, להפגש, התחיל להתפתח משהו יותר מאשר ידידות, קשה להסביר אבל כבר אז הייתה את ההרגשה של 'כמה אני מקווה שאני בעיניה יותר מאשר סתם ידיד'.
אחרי בערך שבועיים של קשר אפלטוני ידידותי, באחת מהנסיעות בהן החזרתי אותה הביתה, יצאתי להביא לה חיבוק לילה טוב ואז באופן שלא ידוע לי מה היו הנסיבות המדוייקות אליו, פשוט, התנשקנו. משם, נפגשנו לעתים יותר תכופות, שבהם היה מעורב מגע פיסי מאוד מהנה :)
באחת הפעמים שנפגשנו היא אמרה לי - שהיא לא ממש רוצה שיתפתח ביננו משהו, כי היא נורא מפחדת ממחויבות, הסיבה לכך הייתה ש5 חודשים לפני שנפגשנו, היא נפרדה מחבר שהיה איתה 3 שנים, והיא התלנונה בפני לא פעם על ה'איכסה', לדבריה, של המחוייבות - המחוייבות לדבר כל יום, המחוייבות להפגש מתי שאפשר. אמרתי לה אחרי שסיימה להתלונן בפני על אכזבות המחוייבות, שאיתי, לא צריך לחשוב כל כך הרבה קדימה, 'כל עוד את רוצה להפגש, נפגש'.
הייתה לה מסיבת תחפושות באותו שבוע בבית, הובהר לי שאני צריך להגיע על תקן ידיד ולא משהו מעבר, כי החבר שלה לשעבר שם והוא יקנא ויתעצבן מאוד אם הוא יראה משהו, מי אני שאתנגד. המסיבה עברה בסבבה, החבר שלה לשעבר אפילו מאוד מאוד חיבב  אותי (אולי כי הוא היה שיכור).
הזמן עבר, בערך 3 שבועות מאז, אם אני סופר נכון, נפגשנו די הרבה, היה פשוט כיף.
וביום רביעי האחרון היא מגיעה אלי ואומרת לי - שמע, זה נהיה רגשי בשבילי ואני רוצה שנפסיק עם זה, זה לא שאתה לא מדהים או משהו כזה, פשוט אני צריכה זמן לעצמי, זה בשבילי, שאין לי (בעיקר כי היא הולכת לחדר כושר פעמיים בשבוע ועובדת ב2 משרות, אז באמת אין לה זמן). אני רוצה שננסה להשאר ידידים, אבל זה נהיה רציני מידי בשבילי ואני רוצה שזה יפסק'.
וזהו, זה נפסק.
קצת עצוב, אבל, כנראה שלבד מתחרז טוב מאוד עם אני :)
אני מרגיש הקלה ענקית על זה שפשוט פתחתי ושמתי זין על ההגנות הטבעיות לשמור על הדברים בפנים. תודה שקראתם.
תודה לכל אלה שלהם גם סיפרתי מה שהיה ותמכו.
תודה לאמא ואבא שהביאוני עד הלום.
תודה לאקדמיה :) סתם.

לילה גשום וטוב שיהיה לכם

PS, מוזר, אבל עדיין לא קראתי את התגובות מהפוסט הקודם...