Silent Chaos

אז הנה, אני גדול בשנה. זה קרה בדיוק לפני שבוע, יום ההולדת השנתי שלי.

איכשהו תמיד יום ההולדת הוא לא יום טוב עבורי. השנה, הוא היה בדיוק זה - היום התחיל ב6(!) בבוקר, עוד יום של לימודים, יום של לכולם לפני שהבית עצמו בכלל מתעורר, לקום לפני שהשמש זורחת ושאריות של הלילה הקר עומדות מחכות באוויר העירוני, מחכות לכמה מכות מהשמש כדי לחזור למחבוא החשוך שלהן.

6 שעות של לימודים ואחריהן ריצה לרכבת ועבודה, עד 9. ואז חזרה הביתה. 

בעבודה יש לחץ אטומי, שינויים ארגוניים ופרוייקטים שנדחים ונדחים ונדחים ומשבוע לשבוע נהיים חשובים יותר ויותר.

תוסיפו לכל המשוואה, סמסים וטלפונים, ותגלו שזה היה יום קשה מאוד.

יש לי איזושהי בעיה להיות במרכז תשומת הלב הזו. תנו לי לעמוד מהצד, אפילו לעבוד קשה, לארגן, לבדוק ולקבוע, לעצב בדיוק את הפסקול והתפאורה של ההצגה הזאת, רק לא להיות הכוכב הראשי בה. הנה עוד טלפון של ברכות מבת דודה שחייבת להגיד שהיא מאוד מאוד אוהבת אותי וכל המשפחה מאוד אוהבת אותי ולמרות שהיא יודעת שאני במקום מאוד קשה בחיים עם העבודה והלימודים חשוב שאני לא אשכח שיש לי גב כל כך חזק. בתגובה לנאום המצוחצח הזה, אני פולט "תודה... תודה רבה", שוב ושוב ושוב, ומגלה לעצמי שוב כמה אני לא נמצא במקום שם - של המרכז הזה, של מסמר הערב, הסטאר של הסרט. אין לי נאומים גדולים או איזה אימרה להגיד, רק 'תודה רבה' נבוך וביי ביי, תוך כדי שאני מת לסיים את השיחה הזאת כבר.

ומצידו השני של המטבע, למרות שבאופן כמעט רגיל, זה היה יום הולדת רגיל ודי מגעיל, אני נזכר שוב ושוב כמה אנשים יש שם שאני מסמל משהו עבורם, שאולי הם אלה שחושבים שפעם בשנה, מגיע לי, לשם שינוי להיות הדמות המרכזית בסיפור הזה ולהגיד תודה וכמה הם מעריכים מה שאני עושה. הייתי רוצה לחשוב כך, אמנם זאת סוג של הזיה והתאמת עובדות כדי שתתאים למציאות מסויימת, אבל נחמד לדעת שמה שאתה עושה משנה ואנשים במאת מעריכים אותך על כמה קשה שאתה עובד.

זה היה סופ"ש ארוך, שבניגוד למה שבאמת רציתי היה מלא בעיקר בחגיגות ועבודה, ולא ממש מנוחה שחיפשתי אחרי שבוע מתיש. סושי, וארוחה משפחתית ולשבת לבירה עם כמה חברים, ואז על האש עם המשפחה המורחבת ועוד פעם בירה ועוד ארוחה. אני באמת חושב שזה היה שבוע נורא לנסיון שלי להרזות, אולי שבאמת שחררתי קצת. אולי קצת יותר מידי למען האמת. כך שאני לא ממש מצליח להשתלט על הדחף הזה לאכול משהו טעים, מתוק והרבה פעמים גם חינמי. 

אני מרגיש שמצבוןר הכוחות שהיו לי, הולכים ואוזלים. נכנסתי לשנת הלימודים ברגל ימין, נחוש לעמוד במשימה הקשה של לשמור על עבודה ולימודים, וליצור חברים, ולהתמודד עם פרידה מקשר אחרי תקופה ארוכה בלי. ועמדתי בכל זה, הצלחתי להחזיק מעמד ולשמור על רוח איתנה שדוחפת את הסירה קדימה. אבל דווקא היום, כשסופת יום ההולדת שכחה ואפשר לעשות קצת הערכת נזקים, אני מרגיש שהאוטו נוסע, אך נורת מיכל הדלק דולקת. אני באמת מרגיש שאני נוסע על גזים. סוחב, אבל בקושי.

ובנוסף לכל ההרגשה הזאת, מלווה אותי הדילמה הנצחית של האני האמיתי - כמה צריך להיות שלם עם עצמך, עם המראה, ההתנהגות, תנאי המשחק בחיים. אל מול מה שאתה רוצה להיות, הבנאדם, המראה, המיקום בחיים. יש ימים בהם אני שמח שאני שלם עם מה שאני עושה, למרות שאני לא מרוויח מזה ויש ימים של מרמור על כמה אני חייב להיות אדם שצריך שיהיה לו נוח, שלא מסוגל לצאת מהכונכיה הזאת שלו ולהגיד, זה לא נוח לי, אבל זה תורם ועוזר לי. זה יעשה לי טוב. זה שווה את המחיר.

אני חושב מה לאחל לעצמי לשנה הבאה, לשנה הזאת?

אני יודע מה אני רוצה, שקט מהסטרס הזה שאני נמצא בו באופן קבוע. אהבה, משהו שמוכיח לי כמה הוא לא פשוט, מידי יום ביומו, ועדיין משאיר לי את התמימות והתקווה שזה שם, מחכה לי שאבוא אל העץ ואקטוף אותו. הצלחה בעבודה, בלימודים, ציונים שהם לא התפשרות אלא באמת הצלחה והבנה של הדברים - 80-90 כזה, משוהו שבאמת יתן לי את ההרגשה - היי, אתה שווה משהו!

ועם כל זה, כל מה שאני אומר לעצמי בפתח השנה הזאת הוא - תחזיק מעמד, תשאיר את הראש מעל המים, המצב רע, ולא ישתפר יותר מידי, ימשיך להיות קשה. אבל hang in there.

לא טוב לי. לא טוב לי בכלל.
זה עוטף אותי, בדרך מסויימת, כמו צרות שבאות בצרורות, פשוט לא טוב. זה מתבטא בהמון כיוונים. אני מוצא את עצמי מרגיש לבד, בלי עזרה מבחוץ ובלי כלים להתמודד עם מצבים שאני נתקל בהם.

נתחיל לשפוך, במין שיחת פסיכולוג לאוויר הריק, המחשבות עוברות בראשי.

בבית המצב לא טוב, סבתא חגגה זה לא מכבר יום הולדת 90 (!) והיא פעילה מאי פעם. האירוע גרר ארוע חגיגי לציון ה90, אמא לקחה על עצמה את הארגון ואני, מצידי, מראש אמרתי - אני קבור בלימודים, אין לי זמן לעצמי, אז אני גם לא אמצא זמן לעזור בארגון בשום דרך. בסדר? בסדר.
ולמרות זאת, כמעט בכל יום באו אלי בדרישות חדשות - 'תמצא מוזיקה לקבלת פנים', 'תנגן בארוע', 'תחשוב על מה שאתה הולך להגיד', 'תסיע את האנשים האלה והאלה'. ולכולם עניתי ב-'אני לא יכול, אין לי זמן לזה'. לבסוף התקיים הארוע, אני כאמור, לא הייתי שותף לארגונו או למהלכו, אבל מה שכן, החלטתי לעזור ולפחות כל זמן שאני שם לצלם את המברכים והחוגגים.
לאחר סוף הארוע, כבר בבית, כשהעלתי טענות על איך זה הגיוני שאני אומר שאין לי זמן לנשום ועדיין חושבים שאני יכול להמציא זמן לעזור בארוע, קיבלתי שיחת נזיפה על החיים במשפחה ואיך חיים יחד ועוד כהנה וכהנה.

אני מכבד את אמא שלי, מכבד אותה בתור הורה ומכיר את מקומה, אבל רחוק מאוהב, להפך. יש בה תכונות אופי שאני מתעב, האגואיסטיות, הניהול של הבית, המחשבה האובססיבית שהיא עובדת קשה מכולם ומגיע לה לנוח כשמסביב, בעיקר נתיניה (ע"ע אבא שלי), עובדים בפרך.
אולי זה החינוך הרוסי שגורם לו לעבוד כל כך קשה. אולי זו אמא שלי, שגדלה בלי שום גבולות והגבלות מצד הוריה, כבת יחידה במשפחה מבוססת, כשהכל מותר. וכיום מרשה לרדות באמא שלה, הסתבא בת ה90 שלי, שגרה איתנו באותו הבית. בנושא הזה, אני מוכרח לציין מקרה שבו העלתי טענה לפיה גם סבתא היא חלק מהבית וחלק מהמשפחה. "לא!" אמרה אמא בתקיפות, "היא רק גרה כאן איתנו". זה כמובן גרר לריב נוסף ולפיצוץ. בנוסף, בתור מורה בפנימיה, אני שומע מצידה הערות שלא הייתי מוכן לשמוע ממורה, כל מורה, הערות גזעניות על אתיופים (שלא יודעים לעשות כלום ולא מבינים כלום), על קווקזים. ולבסוף, כמו שכבר ציינתי כמה פעמים, בעיני הם חלק מהעליה הרוסית שמרגישה עצמה רוסים בישראל, ולא ישראלים. אם זה בשפה המדוברת שגם אחרי 20 שנה בארץ עדיין זרה להם, אם זה במעגלי החברים שנשארים רוסים, אם זה בטלויזיה וברדיו הרוסי, כמעט לחלוטין, שהם מקבלים לוריד. ולבסוף, ארוע שקרה איתי ששוב גרר פיצוץ - לאחר חתונה של חבר, כשסיפרתי על כך להורים, תגובת אמא הייתה - "עם מי הוא התחתן? רוסיה או ישראלית?".

אני מת לעוף מהבית, להתרחק רחוק רחוק ולא לחזור. אין מה שמושך אותי לפה. בצעם יש, א'- סבתא, שלמרות שגם היא לפעמים גורמת לעצבים ולכעסים, היא בעיני הרבה יותר קורבן בבית מאשר אוייב. חבל לי עליה, אישה שמאסה בחיים, שלא יודעת להלחם, ואיחרה מידי להציב גבולות לבתה הסוררת. בסך הכל - עם לב טוב, גדול ואוהב. ב' - החדר שלי, שבו יש לי אולטימטום, אם זה בנושא העיצוב, הניקיון, הסדר, הכניסה והפרטיות. זה מקום שלי. על כל מה שזה אומר.

אני רוצה לצאת מהבית, אך עדיין מפחד לעשות את הצעד הזה, אם זה מהעדר ההחלטה של לאן, אפילו ברמת האזור - העיר, או הכפר. מרכז או רחוק? אם זה ברמת הלוגיסטיקה - מה צריך? איפה לחפש? מה זאת בכלל דירה טובה? איזה דברים לקחת? מה לזרוק? (אני באופן כללי בנאדם שקשה לו לזרוק דברים. לכל פיסה של רכוש יש היסטוריה עבורי, אם זה קלפים שהייתי אוסף כילד ומחזירים אותי לתום ולשלווה של אז או איגרת יומולדת שנתנו לי בכיתה א') ואפילו ברמת החברים - עם מי אתרועע? מי יבוא לבקר?

בעיה.

עוד נושא כאוב, של הזמן האחרון, זה החברה (as in company, not girlfriend), איכשהו, במהלך החצי שנה האחרונה - קרה שמאוד התבודדתי מכולם, כך אני מרגיש. למעט החבר'ה מהצבא - שהם בהגדרה אינם חברי יוםיום שכאלה - אלא דווקא חברים של להפגש פעם בחודש ולהשלים פערים, למעט קטיה, בחורה שמבינה אותי טוב טוב, אבל עם חבר שלה רוב הזמן, וקשה ליפול עליה רוב הזמן, כל השאר - הרוב הגדול - די נעלמו מהרדאר. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שישבתי לבירה עם החבר'ה, מתי בכלל היו חבר'ה? היו בשבועות האחרונים סופי שבוע שבהם פשוט לא יצאתי, כי לא היה עם מי. זו הרגשה נוראה, למצוא את עצמך רואה סרט לבד... לבד! כי אין מי שיראה אותו איתך.
יכול להיות שזה קשור בהיא, כשהיינו יחד, היא הייתה מאוד תובענית בנושא של זמן ותשומת לב. יכול להיות שהחברים שהיו שם לפני, פשוט התמוססו לאוויר הקר, כשראו שאני כל הזמן איתה (ורק איתה). ועכשיו שכאנחנו כבר חודש אחרי, אני עדיין בלעדיהם. יכול להיות שדווקא כשהיינו יחד, היו הרבה חברים משותפים שכאלה, ועכשיו כשזה נגמר, הם כולם "בצד שלה" שכזה.
יכול להיות שאני פשוט מצפה ליותר מידי, ומקווה למשהו שלא באמת קיים עבורי. ה"חבר הכי טוב", ה"חבר'ה" האלה של לצאת ולהרגיש איתם הכי בבית, בצחוקים ובבדיחות.

קיוויתי שהאוניברסיטה (לשם שינוי) תתן את אותותיה עם מפגש חברתי מגוון והרבה אנשים חדשים, אך נראה שאנשים כבר מצאו איזה זיווג וקבוצות משלהם, אמנם יש לנו קבוצה מסויימת של אנשים שאנחנו לומדים יחד, אך זה יותר בסגנון חברי הצבא, גם אם נצא יחד, זה יהיה פעם ב... כל אחד שומר את חבריו מהבית וחוזר אליהם בסוף היום ואיתם הוא יוצא ולא עם החבר'ה מהלימודים.

עוד יומיים אני חוגג יומולדת 25, חצי יובל, גיל שתארתי לעצמי שאני אהיה בו במקום שונה לחלוטין מזה שאני באמת נמצא בו.
מבוגר, אחראי, עם חברה קבועה ובוגר הרבה יותר, אחרי תואר או לקראת סופו. מנוסה, סגור על עצמי. בטוח (בכל משמעות שיש למילה הזאת). שלם.

ונראה שאני דווקא, בהיגעי לגיל הזה, במקום ההפכי לו. בודד, ריק, חלול, עצוב, פסימי, מעורער.