התחלתי לעשות פתאום דברים לא שגרתיים, לא שגרתיים לי.
אתמול הייתי בים, אחת מהמדיטציות שלא צריך לעשות שם 'הממממממממ' בשבילהם. פשוט נוגע, פשוט מרגיע, פשוט מרוקן את הראש ממחשבות וממלא את הלב בחמימות מוזרה כזאת.
בערב, היה מה שהיה, קצת מאכזב, קצת לא, אולי הורדתי קצת ציפיות וזה למה היה כיף, קצת, מצד שני, מה כבר יכל לצאת מזה?
היום הלכתי עם ההורים שלי להר ארבל, כמו יורם ארבל ('ככה לא בונים חומה!') רק בלי ה י', ו', ום'.
חבורת רוסים, בגיל בערך 50, התאספו, יותר מאוחר שמעתי שזוג אחד הוא אלוף רוסיה בטיפוס הרים ועוד איזו אישה שם היא אלפיניסטית.
מסלול לא קשה, ברובו שמרתי על שקט, יש משהו מאוד מוזר ברוח הזאת של הגליל המערבי, מצד אחד מקפיאה עד עמקי נשמתך, אך מצד שני, אין דבר שרוצים יותר מזה שהיא תגע בך. הלכנו שם, שתקתי, הרבה הרבה הרבה, אני חושב שכשהלכנו אולי הוצאתי 5 מילים בשעה, בממוצע, אולי קצת פחות, אני לא ניסיתי לדבר, ולא ניסו לדבר איתי. אחת החוויות היותר מעניינות, אני חושב שאיזה יום אני אעשה לעצמי 'צום' דיבור כזה, לא כל כך קשה.
מה שעצבן אותי בים כמו גם מה שעצבן אותי היום במסלול, זה הפלאפונים, פשוט מעצבן. אתם בים, במסלול, בשקיעה, בכל מקום אחר, בכל פלא אחר, למה אתם צריכים כל הזמן לדבר בטלפון? קשה כל כך להתנתק מהעולם? להגיד - אוקיי, עכשיו לא אכפת לי מהחברה, מאמא אבא, מהבן, מהחברים שבסיני, מכוווולם, אני רוצה לחוות! אני רוצה לראות! אני רוצה להרגיש את החוויה במלוא העוצמה שלה! כל כך קשה?
אתמול כשהייתי בים, הייתי בלי הפלאפון שלי, הרגשתי כל כך משוחרר, בלי לדעת מה השעה בכלל, בלי לדעת מתי צריך לחזור או האם מישהו התקשר. פשוט טוב.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
