שוב ושוב ההרגשה הזאת חוזרת, ההרגשה של המרחק הזה מכל כך הרבה אנשים.
התחילה שנת הלימודים, התחיל הסדר, התחילה השגרה, התחילה השנה, התחילו הגיוסים.
אומרים שכל החיים זה התחלות חדשות וסופים ישנים, מסתבר שזה לא רחוק מהאמת, מתחילה עכישו תקופה, קשה לי להסביר מה אני מרגיש ש"יצא ממנה", מה יהיו התוצאות של המעשים שלי ושל אנשים אחרים. אבל זה לא נראה מעודד.
הרבה ניתוק, מעט מאוד זמן, הרבה אגואוסטיות בין השאר מצידי אבל לא רק, הרבה זמן, הרבה עבודה, הרבה מבחנים ולא רק מהסוג שמקבלים עליהם ציונים.
ניתוק, התנתקות, קשה להבין את המילה הזאת - לקום ולראות שהעולם כבר לא אותו דבר, שצריך להתנהג שונה, לחשוב שונה, לראות שונה.
'יש רק תפיסה' ולא אמת , אומרת הכותרת של הבלוג הזה, אמת זמנית, שמשתנה כל בוקר ובוקר, כל רגע שלומדים משהו חדש שוכחים משהו או מישהו אחר.
אני ממשיך לחטט בתוך הפצעים שלי, הרבה חורים בגוף, כמו חורים בגדר שמגלים אחרי כל כך הרבה מסמרים שיצאו מתוכו.
אני ממשיך לחטט בתוך עצמי, המסמרים עדיין שם.
השבוע נגלתה לי אמת מסוימת, אין לי איך לתאר אותה אלא כמו בועת סבון - ברגע שהיא קימת - היא יפהפיה, עגולה, שקופה, דרכה רואים את כל העולם הפוך ואז בן רגע היא מתפוצצת ומגלים שהחלום בהקיץ הזמני הזה כבר נגמר. רואים את הרקע - את העולם כמו שהוא.
כמו גלגל ענק, או שאני לפניהם או מאחוריהם במעגל הלא מסתיים.
רק שהם - למעלה, בפסגה, צופים באושר על כל הלונה פארק ואני למטה, רואה את השומר, בדרך פנימה או החוצה.
כשאני אהיה שם למעלה, זה יהיה רק אני בקרונית, בלעדיהם, הם כבר יהיו למטה.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
