אתמול היה מפל הכוכבים הגדול השנתי - כך אומרים, יופי בלתי מתואר. התרגשות אדירה בכל נפילה ונפילה של שאריות ממטאור שעובר סביב כדור הארץ כל 130 שנה.
ציפיה של שניות ארוכות אחר כוכב שיקרע את ה Big bluish-black thing הזה - כמו שקורא לו טימון ממלך האריות (שראיתי היום).
אור שחוצץ את השמיים לשניים.
היה מדהים, מרשים.
היינו שם, הרבה אנשים, הרבה מידי, זה הרס קצת את הרגע האישי הזה, הרגע ההוא שבו מתרכזים בכוכב המנצנץ הזה.
באתי עם הרבה דברים לבקש,
אני כמעט רגיל לזה, לבקש, לא לקוות אבל לנסות כוון אחר כדי שמה שאני ארצה יצליח.
ביקשתי - עוד כוכב נופל, עוד בקשה.
זה היה זמן מצויין לרכז את הבעיות שלי - ממה אני לא מרוצה, מה אני רוצה לשנות, לשפר, קשר עם מי לחזק, איזו הרגשה להרגיש וכלפי מי.
מהר מאוד נגמרו הבקשות והכוכבים המשיכו ליפול ואני כבר חסר מילים, חסר רצון, ביקשתי הכל.
באותו הרגע - של נפילת הכוכב קשה להתרכז במה שרוצים מרוב שמחפשים עוד כוכב שיפול.
ביקשתי מספיק, אולי יותר מידי, אני לא חושב שהדברים שביקשתי יקרו, אבל היה שווה לנסות, רק בשביל המראה הזה של קריעת השמיים, צלילי הים הרכים, החושך והאור הרגעי שם למעלה.