Silent Chaos

סוף שבוע גשום שכזה, לא מספיק, אבל לפחות משהו, היה סיום נהדר לשבוע לא משהו בכלל... וכעת אני מוצא את עצמי מול שבוע נוסף של לימודים, של תכנונים ותוכניות.

אז מה היה השבוע?

קודם כל, התחלתי ללמוד. שוב. 

אני לא יודע לאמר אם זה שונה מהרגיל, אבל לעומת האנשים האחרים שאיתי, הרגשתי פחות בשוק. אמנם עברו 6 שנים מאז הפעם האחרונה שרגליי עברו דרך המדשאות, אולמי ההרצאות והכיתות ושערי אוניברסיטת תל אביב, אבל איכשהו, הכל מוכר - המערכת הלא הגיונית עם שיעור במקום אחד ושיעור לאחר מכן בצד השני באוניברסיטה. החלונות הגדולים במערכת, עם יום שני הנורא - שמתחיל ב8 בבוקר ונגמר ב7 בערב. עם שיעורי הבית, שלא קשורים למה שלמדנו בתרגול שלא קשור למה שהמרצה דיבר אליו.

להפתעתי, האנשים הרבה פחות חברותיים מאז, אני אולי תולה את זה בדור הפייסבוק והאינסטנט, שזה דיבור נוסף לפוסט אחר, אבל כשהתקשורת הבין-אישית הרבה יותר נגישה - בפייסבוק, בסמסים, בוואצאפ או איפה שלא יהיה, כבר אין סיבה להכיר ולעשות חברים. אמנם אני לומד עם מישהו מהצבא - דני, אבל איכשהו, זה רק אנחנו, לא עןד הרבה חברים. אני שמח שקטיה באזור, אמנם בשנה אחרת ובפקולטה אחרת, אבל כיף לראות פנים מוכרות ברחבי האוניברסיטה.. משום מה, אני חושב שבימים האלה, היא אחד האנשים היותר קרובים וקשובים אליי.

שכחתי מה זה ללמוד, מה זה לשבת על התחת שעות על גבי שעות ולהתקדם לאט לאט, מה זה לא להבין ולנסות איזה 10 דרכים שונות לפתור תרגיל ולא להצליח שוב ושוב ושוב. זה אולי אחד המבחנים הגדולים שיהיו לי השנה ובכלל במהלך התואר. להיות בסיטואציה בו הפתרון לבעיה לא מונח בקלות ובהישג יד - באינטרנט או אצל איזה חבר, אל הפתרון אני צריך להגיע לבד. להתעקש. לא לוותר ולא לאבד את היצירתיות כמו גם את התשוקה והתקווה שהנה זה עוד שניה מצליח.

בינתיים הנושאים די מובנים לי, אני מגיע לכל ההרצאות ומבין הכל. בינתיים.

מה עוד?

אני ממשיך לעבוד, 3 ימים בשבוע, חצי יום כל פעם, 5 שעות. זה מוזר להגיע בצהריים למקום בו אתה אמור לעבוד ובהרגשה, אני די נח שם. הראש לא עובד קשה מידי, ואני, כמו דג במים, מרגיש שאני יודע בדיוק את העבודה ומה נדרש. גם האנשים מאוד מגיבים, לפעמים גם בירידות והצקות של 'נו... איך באוניברסיטה'. אבל זה עדיין כיף לדעת שחושבים עליך, שיודעים מה עובר עליך, שרוצים לשמוע ולהקשיב ולדעת. אני לא יודע אם אני חייב את התודה הזאת לבוס (או הבוסים) שלי או לעצמי - שהתאפשר לי להגיע למצב (בזיוני) של שליש משרה - ולדעת שמקומי מובטח שם. אולי הם מרוצים ממני. אולי הם סתם אנשים טובים.

השבוע החברה חזרה מחו"ל. אמסטרדם. שבוע. רבנו די קשה לפני שהיא עזבה. בשיחה שעשינו בצהריים, לפני הטיסה שלה לפנות בוקר נאמרו הרבה משפטים מצידה - "רע לי כל כך, ואני לא יודעת מתי זה ישתנה", "אם ככה, אז למה אחנו עדיין ביחד?", "אני לא רוצה להפרד ממך בטלפון", "לא בא לי להרוס לעצמי חופשה עם ריב עכשיו". לאחר מכן, לא דיברנו.

זה היה שבוע די נוח בשבילי, חזרתי למקום הטבעי - זה היה קצת לפני הלימודים, ויכלתי לנשום קצת. להזרק בשבת בבוקר בסלון ולראות סרט. לנגן קצת (וקצת חזק), לערוך עוד כמה תמונות מהטיול ולא להפסיק לתהות מתי יהיה לי זמן להכין מזה איזה אלבום או משהו. כבר עברה יותר מחצי שנה מאז שחזרתי. נחתי. סוף סוף. וכל הזמן אחד הדברים שעברו לי בראש היה המחשבה האם זה ככה בכל קשר? תמיד עובדים כל כך קשה שמחכים שהחברה תטוס לחו"ל בשביל לנוח? אני מקווה שלא. מה שלא אמרתי לה באותה שיחה. זה שגם לי היה די רע. נמאס לי לריב. נמאס לי ללכת על קצות האצבעות ולהזהר בכל מילה שאני אומר. נמאס לעשות דברים לא כי הם באים בטבעיות ובא לי לעשות אותם אלא דווקא כי אני יודע שאם אני לא אעשה אותם, מה תהיה התגובה מנגד.

היא חזרה ביום שני, לא ידעתי מתי. לא ממש התקשרתי. ביום שלישי גם לא דיברנו. לא יודע למה. פשוט לא דיברנו. ביום רביעי, בערב. נפגשנו. דיברנו. היא סיפרה שהיא מאוד נהנתה וכמוני גם היא נחה. היא הפסיקה להרגיש רע. הפסיקה לבכות. ואמרה - שמבחינתה עדיף ככה. יותר טוב לה ככה. בלעדי.

"אני יודעת שאתה מנסה כל כך, אני בטוחה שעבור בנות אחרות אתה החבר המושלם, אבל לא בשבילי".

הרגשתי בדיוק את מה שהיא אמרה, רק כלפיה, גם היא ניסתה, גם היא התעקשה וירדה למינימום שלה והתפשרה איפה שרק היא יכולה. אבל זה פשוט לא היה מספיק.

"אנחנו אנשים שונים מידי", היו המילים הראשונות שלי כשדיברנו על זה באותו ערב, ואני עדיין מצדד בזה. שונים. שונים מידי.

וכך זה נגמר. לא באיזה ריב כואב, לא בהרגשה שליוותה אותי שנים על גבי שנים שעשיתי משהו לא טוב ויכלתי להגיד משהו אחר ובמקום זה בחרתי לשתוק. שנינו הרגשנו שמיצינו. שהספיק לנו וצריך לעבור הלאה. 

משום מה, למרות שנפרדנו, למרות שהנה, מה שרציתי כל כך הרבה זמן, חברה, קשר, זוגיות - היה שם, בהישג יד, הלך לו עכשיו, ומי יודע מתי יחזור ועם מי. נקווה שהרבה פחות מהפעם הקודמת. אבל אני שלם עם זה. שלם שכך זה נגמר. שלם שלא יכל היה להשתפר. שלם לגמרי.

מוזר לשבת במרפסת עכשיו, אחרי יום גשום (יחסית) ואפרורי, עם אוויר קר שנכנס לריאות. החלטתי להדליק נרגילה, רק לי, משהו מתוק לסגור איתו את היום. בטעם אבטיח. עוד שאכטה ואני מסיים. הולך לישון. פותח שבוע חדש, ואולי לשם שינוי, מקווה לטוב.

תכל'ס התגעגעתי.

לשבת על הכורסא המטונפת שכבר לצבעי כחול בהיר מרוב החשיפה לשמש. עם כוס וויסקי גדולה, פתרון נהדר למצברוח טוב ונורא לדיאטה ולזיכרון. בעצם, מי צריך כזה.

היא טסה היום לאמסטרדם.

לא ראיתי אותה מאז שבת בבוקר. וגם אז רבנו.

אנחנו רבים כל הזמן. באמת, שבוע הוא זמן באמת ארוך בלי לריב. וגם זה לא היה לנו כבר הרבה זמן.

מצד אחד, זאת התקופה הכי טובה מאז הטיול אצלי, ואם להוציא אותו מהמשוואה, אז באמת תקופה טובה שכבר שנים לא הייתה. ומצד שני, אני מרגיש שכל כך מסובך לא היה גם המון זמן. מרגיש שאני סוחב על גבי סוס מת, שנהיה כבד יותר ויותר מריב לריב והדרך נמשכת.

אנחנו שונים, שונים מאוד, היא מאנשי המיטה והרביצה הארוכה בימי שבת שמשיים ואני זה שרק מחפש את הימים של לצאת ולהזיע בשמש ולראות עולם דרך הרגליים. היא מהאנשים שמגיעים בזמן, קובעים מראש ומוודאים הגעה יומיים לפני ואני דווקא זה שאצלו הדלת תמיד פתוחה ואורחים לא ישארו רעבים, מגיע בזמן אך לא מדייק וספונטני ולא מתוכנן. היא מהאנשים שיודעים בדיוק מה הם רוצים, איך ובאיזו טמפרטורה, ואני דווקא מגשש ומקבל כל מה שזורקים לי בכיף מסויים. 

כמו חלקים מפאזלים שונים, משולשים לא חופפים או סתם כבל שלא מצליח להתחבר. אנחנו שונים. ממש שונים.

איכשהו, אחרי חודשיים וחצי, אני מרגיש באמת שעברנו כברת דרך ענקית, אני לא אותו הבנאדם של אז וגם היא לא, למרות שההרגשה שלי היא שהשינוי עובר בעיקר אצלי. מה לעשות? מתי להתקשר? מה להגיד? איך להגיד? כמה להגיד? ומתי לשתוק? כל אלה שאלות שאני חושב שלמדתי, אמנם לא את הפתרון הכללי אבל לפחות פתרונות חלקיים לכל מיני מצבים. אך מדי פעם, כמו כל תלמיד, אני גם טועה, ואומר משהו לא נכון, או סתם קופא ולא עושה כלום, פשוט כי אני מפחד לטעות.

זה אולי אחד הדברים שבאמת מאפיינים את ההרגשה שלי לגבי הקשר הזה - ההליכה על ביצים, היא יודעת בדיוק מה מגיע לה ואיך, ואני דווקא זה שמנסה לתת לה את זה, על חשבון עצמי, הרבה פעמים אני גם לא יודע איך ואז אני באמת קופא ובעצם לא עושה דבר בשביל לתקן. 

ההבדל הכי מהותי ביננו, שמתקשר לכל הסיפור ולרוב הריבים ביננו הוא הדרך בה אנחנו מגיבים, בעוד שאני שקול, יחסית, ושומע ורגוע אך צובר ברקע את ההרגשה עד שזה מתפרץ בסיטואציות מסויימות, היא דווקא קיצונית, בכל דבר, היא יכולה לצחוק ומיד להתחיל לבכות, להיות מאושרת מהחיים וכמו שקרה לא פעם, משהו לא במקום שאמרתי פתאום הורס את כל זה והיא במקום הכי נמוך בחיים. אני הולך על ביצים כל הזמן הזה, מפחד לטעות, מפחד להגיד את הדבר הלא נכון, רק בשביל לא להרוס את הדבר המיוחד שיש ביננו. 

ועם כל הקיצוניות הזו, באה במקום מסויים גם האובססיה, זאת התקופה היחידה בחיי שאני זוכר שהגעתי מהעבודה, בדרך כלל גם עייף, הורדתי נעליים והלכתי אליה (לא יחף אלא עם כפכפים). והיא מספרת שהיא מרגישה כמו סוג ב' וכמו חברה שרגילים אליה. כמה זמן לא ניגנתי... כמה זמן לא צילמתי באמת כמו שרציתי. כמה זמן כבר לא טיילתי טיולים מהנים. דווקא כי אני רוצה להיות איתה. אבל זה לא אני יותר...

אני לא יודע מה לחשוב, כשאני איתה, טוב לי. אבל אנחנו רבים כמו זוג נשוי אחרי שנות נישואים.

היא טסה לאמסטרדם. לא נפרדנו, רשמית, אבל לשם נושבת הרוח... זאת ההרגשה שלי.

מצד אחד זאת רוח קרירה שמביאה איתה שינוי גדול והרגשה ענקית של הקלה, של נשימה שוב, ומצד שני, כאב גדול - מחשבה של 'מה אתה מוותר לעצמך?', 'משהו טוב כזה לא יהיה לך'.

עם הזמן החולף מגיעים גם עוד שינויים. בשבוע הבא אני חוזר ללמוד - מדעי המחשב וכלכלה באונ' ת"א. פלוס שליש משרה בחברה שלי. נראה שזה פשוט שבוע של שינויים ענקיים ואני לא מגיע אליו מוכן. לא יודע איך להגיב לו.

אני כבר די שיכור ומחר צריך ללכת לעבודה.

וזה לא עוזר

לא עוזר.

איך התגעגעתי לישיבה הזאת בכורסא הדהויה שלי במרפסת ולכתוב. זה לא שלא היה זמן, או כוח, או מוזה ורצון לכתוב, זה לא שלא הייתה סיבה מספיק טובה, זה לא שלא חסרו לי הרגעים שאני אומר לעצמי - על זה, אני חייב לכתוב משהו, לשתף - זה גם לא שלא התגעגעתי לישיבה במרפסת ביום קיץ חם ובלילה הצונן, עם הרוח הקרירה שמסרבת להכנס לכבשן שנקרא החדר שלי, זה לא שלא התגעגעתי גם להתבוננות באותם חלונות חשוכים בלילה והשארת הדימיון העצום שיש לגבי מי נמצא באותם חדרים, חלקם גם מוארים קלות. מי ישן על בטנו וחולם חלומות יפים, מי מתעוררת מנחירות בעלה המעשן ובחדות אך בעדינות מכניסה לו מרפק רך לתוך הצלעות, כאילו להעביר את מכונת הנחירה למצב רטט, מי לא מצליח להרדם כי מחר זה המבחן הגדול של השנה והחומר לא נקרא כולו ויש סיכוי די גדול שלא ילך טוב כמו שכולם מצפים, מי שלא עוצם עין כי העיניים דומעות להן והלב שבור מאהבה נכזבת. 

זה לא כל זה, פשוט נגמר לי הוויסקי.

סתם.

לא.

אז מה קורה איתי? התחלתי ללכת למכון כושר, מכון פרטי במרינה בהרצליה, שם נמצא משרד עורכי דין של אבא של חבר מהצבא שנכנס גם הוא חזק לענייני הכושר. יש בזה מן הכיף, אמנם ההתחלה הייתה קשה, ולא בדיוק במובן הפיסי, אלא דווקא הרעיון - מעכשיו צריך לשמור, צריך לוותר על כוסות הקפה בעבודה לקפה עם סוכרזית, צריך לוותר על כל הקוראסונים שמגיעים חינם בישיבות ועל ארוחות הלילה החוזרות ונישנות אחרי יציאה כזאת או אחרת.

זה באמת אחד הדברים שאני מתמודד איתם, רק לא הכי טוב. אמנם אני הייתי מאושר להגמל לגמרי מהצורך הזה בסוכר ובמאפים, אך הם שם, מחכים לי, אחרי שאכלתי רק סלט עם חזה עוף בצהריים. הגעתי  למין שוויון עם עצמי שאומר - אמנם אני לא מוותר על המאכלים האסורים, אבל אני גם לא בולס. הכל במידה, קשה לי להזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלתי ארוחת לילה כזאת, או יותר משני קרואסונים בפרנזי אכילה שכזה.

בחדר כושר עצמו אני במצב טוב, אמנם החבר קטן ממני ויותר צנום, אך כשהתחלנו, הרים משקלים גדולים ממה שאני הצלחתי להרים. אני שוב מזכיר, זה היה רק לפני חודש. והנה, אני מוצא את עצמי באימון האחרון - מרים משקולות במשקלים גבוהים ממנו, איפה שהוא עומד ואומר בין נשיפה לנשיפה - "אני לא יכול, אני צריך משקולת נמוכה יותר", אני מתמודד ואפילו מתמיד. בנסף - אני גם רץ, לפי המחשבון שעל ההליכון, מוריד כמעט אלף קלוריות באימון, וגם הרבה פידבקים מסביב באים ואומרים שלאט לאט אני מרזה קצת ועוד קצת.

אחד הדברים שאני מאמין בהם הוא ההתמדה, אמנם לא כיף לי ללכת למכון, אך אני מכריח את עצמי. אני דוחף את עצמי ומפסיק לוותר לעצמי בכל מיני רמות. עכשיו, כמעט חודש אחרי - אני מרגיש שזה נהפך למין חלק מהשגרה, ראשון, שלישי וחמישי - ימי מכון, יוצאים קצת מוקדם, אוספים את רועי ונכנסים לשעתיים פלוס של אימון אינטנסיבי.

עוד חדשה גדולה וחשובה היא שהתחלתי זוגיות, זו האקסית המיתולוגית, אם אפשר לומר.

אחד הדברים המצחיקים שאני יכול להגיד על עצמי היא שבאופן קבוע, ללא יוצא מן הכלל, כל בחורה שאיתה נגמר לי הקשר - הבחור הבא שתהיה איתו - תהיה זו זוגיות שתמשך שנים או לפחות תקופה ארוכה. אז היא האקסית המיתולוגית, האחת שבאמת שברה לי את הלב ואני לה. היינו יחד בתיכון, שלושה חודשים, שנראים בעיני בדיעבד בתור המון זמן, למרות שבפועל, הם עברו כהרף עין. מאז היא יצאה עם מישהו 4 וחצי שנים ואחריו עוד שניים - שנה כל אחד, בערך אחרי החבר הארוך ביותר, חזרנו לקשר של ידידות, לעתים היינו ממש קרובים, ממש מדברים הרבה ויוצאים הרבה - ובתקופות אחרות, היו שבועות וחודשים בלי שום תקשורת או פגישה, ולמרות כל זאת, ההרגשה בתוכי הייתה שהיא קרובה, גם אחרי ניתוק ארוך, עדיין יכלתי להפגש ולהגיד כל מה שבראשי ובלבי.

הזמן עבר, טסתי לניו זילנד ואוסטרליה, ניתוק שבאמת עשה לי טוב, אני שוב חוזר ומדמה את זה בתור צעד אחורה והסתכלות על התמונה הגדולה שנקראת החיים שלי - מי החברים שמיותרים שם ומי אלה שלא הייתי שם מספיק בשבילם. היא הייתה שם בראש, הרבה.

חזרתי, חזרנו לקשר, חזק מתמיד, זה לקח קצת זמן אבל הגענו למצב של לראות אחד את השני יום יום, ואי שם, אצלי, התחילה לקנן סנונית הרגש שאמרה - יש פוטנציאל לחזור, להיות ביחד, להיות שמח שוב, או לפחות לבלוע את התרופה המרה עם חיוך על הפנים. וכך, כמעט כבר חודש, אנחנו ביחד. מושג גדול, בהתחלה אמרתי להורים שאנחנו 'יוצאים' (ההורים כמובן ענו בשאלה 'יוצאים לאן?'), אבל בערך כעבור שבועיים - היינו במקום אחר, היינו חברים, חברים רציניים אפילו. זה שונה מכל קשר טיפוסי שיכול להיות, אין את התקופה הזאת של ההיכרות, של הביישנות, של לפגוש את ההורים או לבוא לישון בפעם הראשונה, למרות שגם אלה זמנים טובים, אנחנו דילגנו עליהם ונכנסנו לזוגיות קבועה ויציבה. אמנם כבר הספקנו לריב אבל בסך הכל, אני מרגיש שאנחנו הולכים קדימה, יחד. זה משאיר לי איזה חיוך קל בשפתיים ומשהו גדול וחזק יותר בלב. סוג של גאווה בעצמי שלא איבדתי את התקווה הזאת שהדרך שלי היא נכונה, למרות שלא תמיד משתלמת באופן המיידי.

מי יודע אם נהיה גם אנחנו 4 וחצי שנים יחד, מי יודע אם אולי נתחתן יום אחד ונביא ילדים. מי יודע אם אולי נפרד כידידים בעוד שבועיים.

אף אחד.

אבל אני אומר בלב שלם, שלשם שינוי, טוב לי