Silent Chaos

יום שישי, שבת, הסופשבוע, הדבר שחיכיתי לו כל כך הרבה, במשך 5 ימים שלמים, הגיע.
אבל אני לא מתלהב, לא נהנה מזה.

 

יש לי הרגשה בלב שאני מנסה כל כך הרבה להרוויח, לא רק כספית, וזה למה הלכתי לעבוד, אבל עכשיו אני מרגיש שאני מפסיד כל כך הרבה, בעיקר בגלל שאני עובד.
מרגיש שכל הדברים הולכים במקביל לעבודה, וכיוון שאני מחוייב לשם, אני לא יכול להינות מהם.

 

אני לא נהנה בעבודה, אני לא עובד כל כך קשה, אבל אני בהחלט לא נהנה שם. כמובן זה עניין של תפיסה, אולי מחרתיים, כשאני אצטרך לקום שוב מוקדם ולנסוע לעבודה פתאום יפול עלי גל של כיף ואני אהנה. אני לא יודע. לפי איך שאני מכיר את עצמי, זה פשוט לא יקרה.
זה מאוד מאוד מאוד מבאס. סיימתי תיכון, אני מאמין שהרבה מאוד אנשים מקנאים כשהם קוראים את שתי השורות הללו. אבל אני לא שמח, אפילו נכנס למצב קשה של אדישות וחוסר שמחת חיים. אני לא יודע מה לעשות כדי לצאת מזה. לצאת מהעבודה אני לא יכול. לזייף שמחה אני יכול, אבל זה לא ישמח אותי.

 

באותם רגעי בדידות, שקט, אני הרבה פעמים יושב לחשוב על דברים ובדרך כלל אני מגיע למחשבות על אנשים קרובים, חברים וחברות, ידידים וידידות, הרבה אהבה והרבה שנאה  להרבה מאוד אנשים, על כל הדברים הגדולים והקטנים שלפעמים הם הדברים שרק אני רואה,  על מה אני רוצה או רציתי לעשות ולא היה לי האומץ, על מה שיכל לקרות אם רק דברים היו טיפה אחרת.
ברור לי שאנשים יבואו ויגידו - תחשוב על מה שכן יש לך, על כל מה שעבדת קשה בשבילו והרווחת ביושר. אבל אני לא יכול. זה פשוט לא אני.

 

זה קורה בדיוק באותם רגעים למשל שאני נשכב לישון, שכל מה שיש לי לחשוב עליו הוא או היום למחרת, שאני ממש לא רוצה לחשוב עליו, או כל השאר. דווקא המחשבות האלה עולות ראשונות.

 

כל כך הרבה דברים מפריעים לי, אני חושב שאפשר לאפיין אותי בתור גיא 'זה מפריע לי, זה לא טוב לי, זה לא בסדר, פה אני גרוע' ואני כל כך שונא את זה, חלק ממעגל אחד גדול שלא מתחיל ולא נגמר.

 

אני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא שאני שונא!
שונא לשנוא.

אני מנסה לכתוב, לחשוב על מה לכתוב, להעלות את הרעיון אצלי בראש.

זה לא הולך

יש כל כך הרבה מה לכתוב

ההופעה בסוף השנה

היומולדת של שרון

שאר הדברים המצחיקים באורנוס

הטמטום של דימה

לא חסר אנשים

ואין מה לכתוב

מוזר.
אין איך לתאר מקרה כזה, הרגשה כזאת.
 ההורים שלי חזרו אחרי סופשבוע מלא וגדוש בחוויות נעימות מהצפון, עם מלא סיפורים על אנשים שאירחו אותם שמכירים קרובי משפחה מירושלים ובקשר מצויין איתם, בית ענקי שבו שכנו במשך סוף השבוע הזה, הרבה סיפורים, הזמן רץ די מהר, כך אני זוכר, ישבנו סביב השולחן במטבח ואכלנו שניצלים טבעיים (אם גם אתם נגד זה, הצביעו לי בבחירות הקרובות לכנסת), המון תכנונים לגבי השבוע הקרוב, ראש מלא בתוכניות, סדרי יום.

 

אמא מתיישבת לקרוא אימיילים, 'סשה מת'.
הזמן עוצר.

 

סשה ניקיפרוב היה חבר קרוב מאוד של ההורים שלי, ביחוד של אבא שלי, הוא ראה בו לא רק חבר, אלא יותר כמו דמות אב אבודה, משהו שצריך לשאוף אליו.
פעם עוד שמעתי סיפורים על כמה כיף היה איתו, על כל המשלחות והטיולים שאבא וסשה עשו ביערות סיביר, רחוק עשרות קילומטרים מכל קשר לאנושות.
הטבילה הראשונה שלי במים, כשהתהפכתי בקייאק בנהר קפוא, היה איתו.

 

ההורים שלי ואח שלי נסעו בקיץ לפני שנתיים למוסקבה, להראות ולראות, בעיקר את ולאח שלי את המכרים שעדיין שם, את הקברים שניצבים מלאי אבק וחוסר השקעה. אני לא הייתי, חסכתי לפולין.
סשה נראה כל כך מאושר, ההורים סיפרו על החיים הקשים שלו שם, גם להיות יהודי וגם חסר עבודה קבועה ובכל זאת לשרוד. באמת הישג משמעותי.

 

כשיצאתי היום, יצאתי עם הרגשה רעה, קשה לומר שהיא עברה, רק נכנסה לHOLD כזה לאותם כמה שעות. כשבאתי לצאת, שאלתי את אמא שהייתה על המחשב ולידה אבא אם אני יכול לקחת את האוטו, 'קח.' היא אמרה, אבא החזיק משהו ביד.
'אתה תהיה היום ליד הים?' שאל בקול רועד.
'כן.'
'זרוק את זה פנימה' אמר, פתח את ידו ושם החזיק סרטן נזיר (סרטן החי בתוך כונכיה) שאותו מצא היום בצלילות שלו בצפון.

 

הגעתי לים, רוח, קור. התקרבתי למים, כמעט נגעו בי. חשבתי הרבה וזרקתי. היה בזה משהו מאוד סמלי. לפחות בשבילי.

 

יהי זכרו ברוך