עברו עלי כמה ימים, תקופה מסויימת, של יובש. קשה להסביר בדיוק, שכן, אפילו אני לא העברתי את ההרגשה לאגף התבונתי של המוח שלי. תקופה של יובש, הכוונה, אין כוח לעשות דברים, אין רצון, אין עם מי, יש הרגשה שכולם מסביב נגדי, או שסתם לא רוצים לעשות כלום. הרגשה של חוסר מטרה.
אני לא חושב שהנסיבות שגרמו להרגשה הזאת השתנו, אבל היא בעצמה עברה. לפחות עד הפעם הבאה שהיא תחזור. אני לא יכול להגיד שמשהו טוב קרה, שזה באופן כללי די חבל אבל ניחא, היא עברה.
יום הזכרון עבר מאוד מוזר, בערב, נכחתי בשיעור גיטרה, די משעשע אפילו, סוג של אבסורד כזה. 2 דק' לצפירה יצאנו, אני והמורה (והתלמיד שהקדים לבוא - יאיר), עומדים בחוץ, לפתע, התחילה הצפירה, אחריה, בדיליי מסויים, התחילה צפירה שניה. עמדנו. די זקוף. אח של עופר, רני, שאני מכיר מהיסודי, בגדול לא ראינו אחד את השני בערך 6 שנים, אבל כשהתברר שהוא אח של עופר פתאום הכל התחבר לי. הוא מאוד נחמד. אז הוא עכשיו סיים טירונות או משהו כזה לגולני אם אני לא טועה. בכל אופן, הכי קרבי שאפשר. בצפירה, אני חושב, אני לא יכול להתמקד במחשבות על אירוע, אני לא יכול לקחת ארוע או משהו ולהסתכל עליו באופן כוללני וכולל. אז אני חושב על פרט, על משהו ספציפי. חשבתי על רני. זה גרר תחושה די מוזרה. בנאדם שאני מכיר מקטנותי (מטר חמישים), פתאום קם ומחליט להגן על המדינה. למות בשביל האזרחים בה. בשבילי. קצת מוזר.
לאחר שחזרתי ממנו, החלטתי לכתוב איזה סיפור, שנשלח כבר לכמה אנשים. כל שאר האנשים, אתם צפויים לקרוא אותו בדפיוצר שלי (מצד שמאל יש לינק) מתישהו.
בבוקר למחרת, קמתי מאוחר. כמה ימים לפני, קניתי גיטרה חשמלית, פנדר מקסיקנית HSS אם זה אומר למישהו משהו, נסענו אני ואסף להרצליה והצלחתי לקנות גיטרה ממש טובה, לפחות ככה אני חושב במחיר די סביר ואפילו זול - 1900 שקל. מגבר לא קניתי. אגב, שם אין לה עדיין, הצעות לתיבת ההצעות. אז נסעתי לעיר, רציתי לבדוק איך הגיטרה החדשה נשמעת עם כל מיני מגברים שונים, חלקם בדקתי כדי לקנות מיד שניה וחלקם להשוואה.
סיימתי עם זה, הלכתי לכוון דומינוס, בדיוק אז עלתה לי המחשבה, שתמיד מנסים להספיק משהו לפני הצפירה - להגיע לאולם בביצפר, להגיע למקום מסויים. היה מאוד מעניין להסתכל על אנשים ברחוב כשהלכתי, כולם כל רגע מסתכלים על השעון עם מחשבות של 'זה מגיע?','עוד כמה זמן זה כאן?' וכאלה, המטרה שלי הייתה להגיע לסניף דומינוס, שם היה אמור להיות דימה (רק שלא היה), במאמצים די גדולים - צעדים גדולים ומהירים, הספקתי, ממש 20 שניות לפני הצפירה. היה קשה לא לדמיין שניצחתי את השעון במירוץ הזה.
הצפירה התחילה, נעמדתי, זקוף, כמו שאני מנסה לעשות. הסתכלתי לצדדים, משום מה, זה פרט באישיות שגיליתי די מזמן, שבחברה זרה, או בחברה בכלל, אני בדרך כלל המתבונן, זה שמסתכל על התנהגות של אנשים אחרים, לפעמים כועס, לפעמים צוחק בלב, צופה.
עמדתי שם, ראיתי אנשים מגיבים באופן כל כך מיוחד לצפירה הזאת, שמשום מה נשמעה מאוד חלש. חלקם נעצרו, לידי עמדה משפחה דתית והוציאה את הילדים משם וציוותה, עמדו דום! מולי, מול סניף הדומינוס, נעצר איזה רכב גדול והנהג יצא ממנו ונעמד, מאחוריו, נעצרה מכונית פרטית, עם גבר ואישה בתוכה, הגבר יצא בחוסר רצון וכמעט באדישות בעודה שהאשה נשארה באוטו. הצפירה החלה לדאוך, הגבר מהר מאוד התיישב באוטו והתחיל לצפור.
כנראה שבאמת, לנו הישראלים אין ויש יותר מידי מהבושה הזאת.
בערב, יום העצמאות להזכירכם, יצאנו כולנו לרעננה, בתקווה שמאורעות שנה שעברה יחזרו שם, אז הופיעו שם מוניקה סקס, שייגעצ ועוד רבים וטובים שאני לא זוכר כרגע. הגענו בדיוק בזמן להתחלת ההופעה של יוני בלוך, זאת לאחר שהשארנו את דימה ואסף בנתניה כיוון שאיחרו קצת הרבה שלא באשמתם, הייתה צריכה להתקבל החלטה וזאת התקבלה. יוני בלוך, כך התרשמתי באותה הופעה, עושה מוזיקה ממש טובה, אבל החלק העיקרי שמפריע לי אצלו, שאצלו אין ממש שואו. הוא בא להופיע וזבנג וגמרנו, הוא גם לא משקיע בהופעה, פשוט חוזר באותו ביצוע על השירים שלו.
אחריו עלו שייגעצ.
שעברו מבחינתי שינוי דראסטי, בעוד שבשנה שעברה, לפני הדיסק השני שיצא, הם נחשבו בעיני ללהקה משקיענית, חזקה, איכותית, השנה הם כבר עברו מבחינתי לרמה כזאת שאפשר לבטא בפראזה הידועה של שרון 'היי לוק אט מי, לוק אט מי, איים שייגעצ, בד בוי פרום הל, הוו וואנטס טו פאקינג טאצ' מי', או במילים אחרות, סוג של צומי כזה, שמחפשים את המעריצות בנות ה15 מקסימום ושרים על כלום. אני חושב שהם צריכים זה שינוי, התבגרות וסוג של רגיעה גם במוזיקה וגם בליריקה. אבל מי אני שידע.
עלה עברי לידר, שמשום מה, למרות הסגנון המאוד בוטה שלו, ולמרות דימה שלא הפסיק לטעון שכל שיר אפשרי שלו טוען שהוא הומו וגאה, תרתי משמע, בכך, לא ממש התחברתי אליו מוזיקלית. משהו חסר לי.
באופן כללי, אני אוהב להקות הרבה יותר בפן המוזיקלי, איך הכל נשמע ביחד, מאשר המילים או המסר שהם רוצים להעביר. כנראה שמוזיקה היא באמת שפה אוניברסלית.
האור היחיד באותו הערב היה שנפגשתי סוףסוף עם ידידת-און-ליין שלי, דנה. הדבר היה כרוך במאמצים קלים, כיוון שהיא לא ידעה איפה אני ואני לגביה, ולכן כל ההופעה של יוני בלוך וחלק משייגעצ, עמדתי עם סטיקלייט כחול זוהר, נופפתי בו בתקווה שתראה, לבסוף, היא אפילו ראתה אותו ונפגשנו. היה משעשע, למרות שזה היה לדקות ספורות.
את יום העצמאות עצמו העברתי בבית ובעל האש עם חברים של ההורים שלי בפרדס, ליד בית הספר שבו אמא שלי מלמדת, נווה הדסה, בתל יצחק. לא הכי כיף שיש, אבל אחלה אוכל.
התקופות הארוכות שבהם אני לא מעדכן, קורות בגלל מספר סיבות, האחת, כלום לא קורה. אין שום דבר בחיים, מה שמבאס אותי כמו לא יודע מה.
השניה, מספר האנשים הקרובים אליי, שאני באמת יכול ורוצה לספר להם דברים ושהם עושים את אותו הדבר קטן בצורה משמעותית, ולכן, המחשבה שהבלוג יהפוך להיות החבר הדמיוני שלי, די מונעת ממני להתחיל לעדכן כל פעם שיש לי משהו להגיד.
ושלישית, ידידה שלי פעם אמרה, שהסיבה שהיא לא פותחת בלוג, שכולנו ביחד, כל החברים, כל החבר'ה, לכל אחד בלוג, למרות זאת, יש קשרים שמחזיקים יותר טוב ויותר רע, על כן, אלה קשרים שמספרים בהם יותר ופחות. מה שנובע מזה, זאת העובדה, או הרעיון, איך שתבחרו, שבבלוג אנחנו כותבים מה שאנחנו רוצים שאנשים ידעו עלינו, ולא סתם אנשים, אלא החבר'ה הקרובה שלנו. כלומר, אם יש משהו שמאוד מפריע לגבי מישהו, או משהו, כנראה שלא נכתוב את זה, או שנכתוב את זה במעורפל לאללה.
אני מסכים איתה.
'חכי בסבלנות', אני אומר לגיברת הנחמדה שאותה אני מלמד להשתמש באינטרנט, זאת העצה שלי אליכם.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
