Silent Chaos

Running on Faith

 

Lately I've been running on faith
What else can a poor boy do?

 

Lately I've been talking in my sleep
I can't imagine what I'd have to say

 

Then we'd go running on faith
All of our dreams would come true

 

אלה שתי השורות הראשונות בכל בית.

די התאהבתי בשיר הזה של אריק קלפטון, בשיר ובמילים.

בזמן האחרון היו כמה דברים בחיים שלי
הדבר הראשון שאני זוכר שרציתי לכתוב עליו הוא ההופעה של פישיבום.
למי שלא מודע לתופעה, המורה שלי לגיטרה, משחיז את הגרזן, האשכנזי השחום, עופר פרידמן, הוא הגיטריסט של להקת 'פישיבום'.
יש להם שירים מאוד מגניבים ונחמדים, הן במלל והן במנגינה. הם בכלל אנשים משעשעים ביותר. http://www.fishyboom.com
נסענו ביום שני למועדון הקולטורה, להופעה שלהם. היינו חמישה - אסף, איל, שרון ודימה. הגענו ראשונים.
האולם החל לאט לאט להתמלא. האולם היה מואר דרך זרקור שהאיר על כדור דיסקו מסתוכבב.
המראה היה מדהים, הכדור נראה כמו ירח מואר עם כוכבים מאחור.
בהתחלה הופיעו 'איזי והפתולוגים', הרכב די גרוע, מוזיקלית הם מצויינים, יש שם את הגיטריסט עם הSG (שאותה ניתן לראות משמאל), שלא עשה כלום ואפשר להחליף את הSG שלו בגיטרה קלאסית והיה כנר שניגן על כינור חשמלי שממש נשמע ענק!!!

 

פישיבום עלו, הקהל עמד על הרגליים והם פצחו בשיר מוכר - 'מי שלא מוחא כפיים בנזונה'... שהצחיק את כולם.
הם עשו בערך את רוב השירים המוכרים שלהם עם אחד חדש - 'משעמם' שנשמע פצצה. נהניתי, וראיתי שאחרים גם נהנו, קפצו רקדו ושרו. פיור פלז'ר.
צריך משהו כזה, פה ושם, כדי לשפר את המצברוח.

ביום רביעי יצאתי לצריפין, מי שלא יודע איפה זה, אז זה מדרום לראשון לציון ככה שהייתי צריך לקום ב6 בבוקר בשביל זה.
ומה עשיתי שם? גיבושון לקשר"ג - משהו בחיל התקשוב, תפקיד של קשר בשטח... לא מעניין אותי. אבל נשארתי.
עשינו שם הרבה כושר - שכיבות שמיכה, ריצות, כפיפות בטן, נשיאת אלונקה  ועוד. וגם כל מיני דיונים על מהות הפיקוד, סדר הפיקוד ודברים כאלה.
גם חיילים שהיו בבסיס אמרו שזה מסלול דפוק ואני עדיין לא רוצה ללכת אליו, אבל היה מאוד מהנה גם ללכת ולעשות את הכושר הזה. לגלות שאני לא בכושר כזה גרוע.

 

היום, אחרי היציאה היבשה, שלשם שינוי הייתה דווקא ייותר משעשעת, חשבתי על משהו, לגבי אנשים. לגבי היחס שלהם.
אנשים, נוהגים לחשוב ביחס לאנשים אחרים קרובים אליהם שהם מאוד סטטיים. כשבעצם הם, כמו כל דבר אחר, דינמי לאין שיעור.

פורים הגיע, החג הצבעוני, השמח, לפחות כלפי חוץ, החג המצחיק, זה שרואים בו את כולם מחופשים, מחייכים אחד לשני.
ואני מצד שני רואה את פורים בתור החג הכי המזוייף שיש, אני רואה בדמיון ביטוי ויזואלי לפורים - אדם מבוגר, עם חיוך מצוייר על פניו, כששפתיו בעצם מציגות את הדבר האחר בדיוק, עצב. זה  החג ש'מוכרחים להיות שמח' בו, מוכרחים, לא בוחרים.
מעצבן לראות ככה את פורים.

 

גילחתי את הזקן, אולי כי הבטחתי למישהו, אולי כי בשה היה אמור להוריד את השיער (היי... זה קורה בול היום), אולי כי סתם נמאס לי מהזקן, הוא כבר לא שם.
הבנאדם הראשון שממש שם לב לזה שאני חסר זקן וממש הגיב לזה הייתה האקסית שלי, שני, לא נרחיב במילים אבל זה הפתיע אותי קצת, התגובה החברותית שלה, הפתיע לטובה.
כולם נדהמו וקיבלתי בעיקר שאלו 'למה?', או 'אתה נראה רוסי / כמו ילד'...
אני דווקא עכשיו אוהב את המגע של הזיפים על הסנטר, התגעגעתי גם לראות ולהרגיש את הצלקת שתפרו לי מאז שנפלתי ברולר בחנוכה לפני שנתיים.

 

אחרי שהופענו בביצפר, נפלה לי המצלמה, אסף העביר לי אותה והיא נפלה לי מהיד. נזק ממשי לא קרה לה, היא עדיין עובדת, אבל פאנל הבטריות איכשהו יצא החוצה ולא נכנס, זה ממש מעצבן, לא שזה נפל, אלא האחריות שהייתה לי ושפספוס של רגע אחד, והופ, כבר לא מספיק טוב... אני מאוכזב מעצמי.

 

הגענו לביתספר אחר  - אלדד עם החברים, לא נתנו לנו להכנס אבל סתם ישבנו מול הכניסה וראינו שם אנשים חברים, היה ממש משעשע, פשוט לשבת מול הכניסה וסתם לדבר.

 

בערב נסענו אני, דימה יורי ושחר, ל'לולי רוק', מסיבת רוק, זה בין הדברים הכי  משמחים אותי, פשוט רוק, הרבה רוק, ממש הרבה רוק. כרמל, שהתחפשה לילדה קטנה עם שמלה אדומה ו2 צמות  ושלט - 'למה', גם באה. היה פשוט כיף, שירים טובים, בלי הרבה קשר אחד לשני, לפעמים חדשים, לפעמים בני יותר מ10 שנים. אבל זה לא היה מושלם, החברים לא היו שם, לא איל, לא שרון, לא אסף, לא הבנות, לא לירז (שחנכה את המסיבה הראשונה שלה לפני איזה חודשיים), זה באמת היה חסר.

 

החלק המשעשע בכל הערב היה ההגעה לשם, אמרו - 'מתחם הפלג - כפר ויתקין', נכנסנו לכפר ויתקין, עשינו שם סיבובים, שום שלטים שום כלום, בדרך החוצה הסביר לנו השומר של הישוב איך להגיע, מסתבר שהכניסה היא בכלל מהפניה של ביתן אהרון...
נכנסנו דרך שם, נסענו, נסענו, נסענו עוד קצת, מסתבר שלא היינו היחידים שהסתבכו שם, מישהו אמר משהו על לפנות אחרי הפסי רכבת שמאלה, פנינו, בדיוק היו שם שומרים, שאלנו - 'פה זה המסיבת רוק?', 'כמובן', אמרו והפנו אותנו ישר, נסענו ישר ישר ישר, דרך כביש עפר מגעיל שבו האוטו שלי הוכיח את עצמו כרכב שטח עילאי...
עשינו כמה פרסות ובסוף (כל סוף) הגענו.

 

אחת החוויות שאני אזכור הרבה זמן זו הנהיגה בזריחה, פשוט כיף, הרגשה של בין התעוררות לעייפות, משהו ממש חדש ומרגש.
היה כיף.

 

 

לחיי הסבל, לחיי השמחה,
לחיי הילד, לחיי המשפחה,
לחיי העם הזה שהוא כזה,
לחיי כולנו שאנו לא כאלה,
לחיי הכעס, לחיי השקט (שנשמע רועם מתמיד),
לחיי המלחמות, לחיי השלום,
לחיי השוטרים, לחיי הגנבים,
לחיי הצדיקים, לחיי הפושעים,
לחיי החכמים, לחיי הטיפשים (החכמים עוד יותר),
לחיי האהבה, לחיי השנאה,
לחיי אושר, לחיי כאב,
לחיי החיים, לחיי המוות (שלא פותר דבר),
לחיי הצחוק, לחיי הבכי,
לחיי הרעש, לחיי הרוגע,
לחיי הבריאות, לחיי המחלה (שרק ממנה אפשר להבריא),
לחיי הצליל, לחיי הדממה,
לחיי האוהבים, לחיי המדמיינים,
לחיי הרובים, לחיי השושנים,
לחיי החיוך, לחיי הדמעה (שתמשיך לזרום),
לחיי הפרח, לחיי הענן,
לחיי הרגע, לחיי החיים,
לחיינו, לחייך,
לחיי כל אלה שלא מבינים,
לחיי כל אותם שהם לא אני.

 

אחרי הרבה לבטים החלטי לפרסם מה שכתבתי ב5 דק'... אחרי שינה ממש לא ארוכה (ואני לא אומר את זה בציניות)

אתמול אחרי הדייט הכושל של דימה, שהיה פשוט זוועה וזו פעם ראשונה ואחרונה שאני עושה כזה דבר... במיוחד עם הבנות האלה, נסענו עם יורי לאיל, שנשאר בבית, מסיבותיו שלו, הוא ירד. החלטנו לעשות משהו, רק שלא ממש היה מה, התקשרנו לאנשים, חלקם ישנו, לחלקם לא היינו בכלל צריכים להתקשר, כולם עשו משהו. החלטנו לצאת לסיבוב, לטייל, עברנו את כל פולג, דרך הבית של בשה, הבית של ליבת, הבית של שרון כשנגמרו הבתים של האנשים שאנחנו מכירים  מקרוב החלטנו ללכת לים (עם הרבה הסתייגויות של יורי), הגענו לירידה לים, מקום שממנו אפשר לראות את קו החוף מוינגייט עד בערך מלון כרמל. ישבנו שם, שותקים, מדברים, חווים רגע רומנטי שכזה, אני חושב שרק עם איל אני באמת מסוגל לשבת במקומות וזמנים כאלה ובאמת להתחיל להרגיש עם זה טוב ולא מוזר... הוא מהאנשים שמזריעים איזושהי בטיחות ובטחון כזה קשה להסביר במילים. בכל אופן, נהניתי. תודה איל.