אני שם לב שהפוסטים שאני רוצה לכתוב עליהם נהיים יותר ביקורת על העולם הדפוק הזה מאשר מה שאני באמת חושב ורוצה לשחרר החוצה.
באחד מהפורומים שבהם אני כותב (ובעיקר מוריד באופן לא חוקי) קראתי על 'אתר עם תמונות של כוסיות'. בצעד לא מובן אפילו עד עכשיו החלטתי להכנס.
'את מי תרצו לדרג'? שאל הטקסט במסך הכניסה - 'נשים או גברים'. לחצתי על 'נשים'.
התגלתה בפניי מערכת דירוג של תמונות.
באפשרות הצופה/גולש לתת לעלמה שבתמונה ציון בין 1 ל10 שמציין עד כמה אהבתם את התמונה.
התחלתי להצביע. משהו כמו גישוש באפלה או בדיקה של העולם הזה, אולי אני אגלה בתמונה הבא בחורה יפה שתזכה בסוף לציון של יותר מ3 או 4...
המשכתי להקליק - 2...3...2...4....2....3....1....3...1..2...
התמונות המשיכו להראות אותו דבר - בחורה ששערה בדרך כלל צבוע בבלונד פלטינה זול, לבושה בגופיה, עם חזיה כל כך קטנה שיכולה להכיל רק בערך את מרבית שטח הפטמות שלה, לא יותר, כך שאיבריה הצנועים יוצאים החוצה.
מה שמפריע, שהמראה הזול הזה דווקא מושך אנשים, הציונים שקיבלו בנות אלה היו אזור ה6-8, אלה שאני יכול להגיד עליהן שהן נראות יותר טוב מהשאר...
כל זמן שהסתכלתי בתמונות האלה בראש שלי הייתה עדיין אותה שאלה אינפנטילית ומציקה, למה, בשם ישו, משה, מוחמד ועזר וויצמן הבנות האלה, שיכולות להיות נשים מעניינות מאוד מאוד, צריכות את האתר המפגר הזה שבו גולשים - בלי שום הכללות מיותרות נקרא להם ערסים או בנים חרמנים מאוד יגידו שהן נראות 'טוב' רק כי הציצים שלהם נראים כאילו הם עומדים לקרוע את החזיה שלהם.
למה בכלל אנחנו כיחידים בחברה מתלבשים לא איך שאנחנו אוהבים לראות את עצמנו אלא רק כדי לספק למין השני את איך שהוא רוצה לראות אותנו. זה צפוי מידי. משעמם מידי.
למה בכלל אכפת לבנות הללו, איך אנשים רואים אותם, הרי אף אחד לא מכיר אותם באופן אישי ומנסיון רב אני יכול להגיד, האנשים הטובים יותר, באופן ויזואלי, נראים פחות טוב מאחרים. ברגע שלומדים להכיר אנשים ורואים בהם את היתרונות הפנימיים, העוצמה, החוכמה, הטעם הטוב באוכל, האהבה ליופי טבעי ועוד איןספור ערכים . אנשים אלה מקבלים בתודעה, באיך שאנחנו 'רואים' אותם, מימד נוסף. יופי נוסף.
ובכל זאת, אנחנו מחפשים אחרי ההנאה הרגעית של לראות מישהו יפה ולדמיין מה היה קורה אם הוא גם היה נחמד מבפנים.
אתמול, בשמחה רבה חגגנו במסיבת רוק. מסיבות רוק אולי אלה המסיבות שאני הכי נהנה מהן. יוצא סוף סוף לשמוע מוזיקה איכותית (רוק... רוק... רוק...) עם חברים, בווליום נורמלי, מה שמאפשר פשוט להשתחרר.
אין הרבה חוויות שמשתוות לזה, למשל, שבאופן מפתיע מגיע שיר שאוהבים, אתמול אני חושב שהשיר שהכי חיכיתי לו ושהגיע היה 'בשמלה אדומה' של 'מופע הארנבות של ד"ר קספר'. זה שיר שפשוט כיף לקפוץ ולרקוד. בלי שום תכנון. בלי שום סיבה. פשוט - עולים... יורדים... רגלים כואבות, לא נורא... עולים שוב...
שיר אחר שנהניתי מאוד לשמוע הוא 'Fear of the Dark' של Iron Maiden או בשם העברי - ירון מידן. לא ציינתי קודם אבל במסיבות כמו זו יש תמיד 2 רחבות 'ריקוד' - רחבה שמיועדת למוזיקת רוק רגילה ופופולרית יותר ורחבה אחרת המיועדת לאנשים שאוהבים מטאל כבד וקשוח. מידן נכללים בלהקות שעושות מטאל כזה... למרות שאני לא מסכים עם זה, ככה זה.
השיר הזה הוא די מאחד את כולנו, אני הכרתי אותו לפני כמה שנים כשהתאהבתי בו בדיסק אוסף להיטים של שנות ה90 (שיצא בערך בשנת 96... לכו תבינו)... כל כמה זמן יש ללהקה הזאת איזשהו קאמבק שהם גורמים אצלי, לחזור אליהם. מין תקופה שבה אני שומע בעיקר אותם. לטוב ולרע.
Fear of the Dark תמיד בעיניי נשאר ההמנון שלהם, ה-שיר... יש לו, כמו לעוד בערך 4 שירים שאני מכיר - Nothing Else Matters, Fade To Black - שניהם של מטאליקה , Stairway to Heaven של Led Zeppelin ו Yesterday של הBeatles הרגשה מסויימת שחוזרים ממנה אחרי ששומעים את השיר. משהו נוגע ללב כזה. מרגש. דבר שהרגשתי רק בארבעה השירים האלה. יש בו איזה מובן אמיתי אחר, שמתקשר אליך ופשוט נוגע.
בקטעים האקטיביים של השיר שהיה ברחבת המטאל המטאליסטים הכבדים היו עסוקים בלנסות להרוג אחד את השני בפוגואים ואנחנו, אסף, איל ואני, עמדנו בצד, כמעט נגענו בפוגו. הקשבנו. הייתה הרגשה כמעט אלוהית כזאת. ריחוף קל.
למסיבה הצטרפה ידידה טובה שלי - לירז, ההיסטוריה שלנו כידידים מתחילה בפרוייקט בית ספרי שנקרא שורשי ישראל, שעליו אני לא אפרט, לא היום. מאז שנפגשנו שם היה סוג של טאצ' כזה, ושמרנו על קשר. היא אוהבת מוזיקה טובה ובכלל בנאדם מאוד מאוד מיוחד (למי שתהה, אני לא כותב את זה פה כי היא הכריחה אותי או כי אני חושב שהיא בכלל תטרח לקרוא את הבלוג הזה)...
בכל אופן, בין כל ה'חבר'ה' שלנו, אני והיא הכי קרובים. וכשהיינו במועדון הזה. כמעט כבר מן ההתחלה איזושהי אחריות כלפיה. היא אמרה לי עוד לפני שנכנסנו שאמא שלה אמרה לה - 'אם משהו קורה, תיצמדי לגיא'. זה מחמם את הלב. כל ה5 שעות בערך שבהם היינו במסיבה הזאת, כמעט ולא נפרדנו, לא כזוג או משהו. פשוט אני ניסיתי לא לגרום לה להרגיש לבד. הרי אני הייתי שם עם הרבה חברים טובים שלי והיא לא הכירה אף אחד.
כשאני חושב על זה עכשיו אני הרגשתי באמת טוב עם זה שאני שומר עליה ככה. מין הרגשה אבהית שכזו. קשה לי למצוא את המילים לתאר את זה. אבל נהניתי.
נהינתי לא בגלל המוזיקה שלא הייתה מי יודע מה, אלא בגלל האנשים!
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
