RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אתמול היה טוב....
מה עושים כשנמצאים על מצוק, רגע לפני שנופלים? על מה אפשר לחשוב ברגע שלפני הנפילה? אני מניח שהייתי חושב על זמנים מאושרים, על הישגים מרשימים שהיו ולא יהיו עוד.
אני נופל. עכשיו זה כבר שלב הנפילה. אי אפשר לעצור את זה, כמו כדור שלג לבן וגדול שממשיך לגדול ולהתגלגל במורד ההר.
אני מרגיש את זה כבר בפנים, בחוץ אולי אף אחד מכם לא יראה כלום, תגידו, 'סתם הוא עייף' או כל תירוץ אחר, אבל אני מרגיש את זה כבר עכשיו, אני משתנה, אני מחליק לי אל תוך הדבר האחרון שרציתי עכשיו. דיכאון.
אני מסתכל אחורה על זמנים יפים, כשאני נזכר בדברים מצחיקים שמעלים לי על הפנים חיוך שקשה לרדת, כמו למשל הפעם ההיא בטיול השנתי כשהלכנו לישון ולא יכלנו להפסיק לצחוק, במשך איזה 20 דקות, אושר פשוט, נקי מכל רגש אחר. או למשל הפעם ההיא שרצתי מהבית עד למלון כרמל בלי להפסיק, כשחזרתי (גם בריצה) הייתי כל כך כואב אבל כל כך שמח.
דווקא כשלא ציפיתי לזה, ואולי כן, זה היה חייב להגיע, המצב רוח הרע, הרצון להתנתק מכולם ולכעוס שאף אחד לא שם. זה מעצבן יותר מכל משהו אחר שאני מרגיש, מעצבן שאני כועס על מה שאני עושה לעצמי.
אומרים שברגעים האלה מוציאים את המילים הטובות ביותר לכתוב, את הצלילים הכי טובים לאלתר. אבל המילים לא יוצאות והצלילים עקומים.
יהיה טוב? אתם מבטיחים?
| |
 I had to find the passage back, To the place i was before
לראות ולא להאמין.
התעודות של סוף המחצית הזו חולקו לנו היום. למרות שמחצית זה לא, כי חצי שנה לא נשארה לי ללמוד, אלא רק חודשיים, הציונים באמת מדברים בעד עצמם.
בערך בהכל השתפרתי, הכל חוץ ממטימטיקה] שביננו שורר מתח כבר הרבה זמן.
נתחיל את הסיפור מהתחלה:
בכתה ד' בערך עירית נתניה הנדיבה עשתה בדיקה - מי מילדי העיר 'מחונן'... אני נמצאתי אשם... גם אסף ובשה (המוכרים לכם) נמצאו אשמים. הוחלט לשלוח אותי לכיתת מטימטיקה מוגברת.
שם, כבר בכתה ה' ידעתי לפתור משוואות עם שני נעלמים, בבית הספר הוצאתי מאיות אחת אחרי השניה במבחנים ולא השקעתי. חוסר ההשקעה הזה נשאר איתי בערך לכל חיי, המשכתי לא להשקיע גם בחטיבה ועדיין להוציא ציונים טובים.
כיתת המטימטיקה המוגברת מטעם עיריית נתניה נעשתה קשה... קשה מאוד.... קשה מידי... אחרי שבטעות (תאמינו או לא...) לקחתי מבחן מחצית הביתה וחזרתי לשיעור הבא, לאחר שבוע, כדי להחזיר למורה את המבחן. פרשתי מה'חוג'.
את הקבוצה המוגברת הזו החליפה קבוצה מוגברת אחרת, קבוצת ה'האצה' במטימטיקה בבית הספר.
שם נשארתי עם מאמצים רבים עד לכתה י', בסוף השנה היינו אמורים לגשת לבגרות. אבל לי נתנו ציון הגשה של 70 שלא מתאים לאף אחד ולכן לא ניגשתי לבגרות בכתה י'.
דחפו אותי לכתה של אנשים רגילים, ולא 'מיוחדים' כמוני, למרות שאני רואה את זה בדיוק הפוך.
שנה שעברה שוב, בלי הרבה מאמצים היו לי ציונים של 90-100 וכך באמת ניגשתי לבגרות עם ציון הגשה 100. בבגרות, שהייתה קלה ברמות שלא נראו עוד מעולם וכנראה גם לא יראו, לפחות עד שלא יחלפיו תוכניות, קיבלתי ב005 ציון של 97 וב006 ציון של 70, לא רע... אבל לא מספיק... 'יש לך פוטנציאל ליותר' הם המשיכו להגיד, אני עדיין לא יודע אם הם צודקים. בגרות החורף הייתה צריכה להעשות. ההכנות החלו בערך לפני חודשיים, כשטסנו ל'חופשת' סקי באיטליה, לקחתי איתי מחברות מטימטיקה ותרגילים וכמעט מדי יום ישבתי ופתרתי תרגילים, חופשה....
חזרנו, המשכתי לעבוד די קשה על הבגרות כשדי חיפפתי לגבי מה שהולך בכתה, היה מבחן, תוצאה ברורה מאליו - 49... לא עוד מאיות, לא עוד הצלחות...
את הבגרות עברתי, אני מקווה, אבל גם בה הציון לא טוב... לא טוב מספיק....
התעודות הגיעו, 70 במטימטיקה התנוסס לו בגאווה על הדף המצהיב. 'תעשה מה שבא לך... (אני מצווה עליך ללמוד יותר קשה), אלה החיים שלך' אמא אמרה בזעם... טוב... אמרתי, ברגיעה. למדתי כבר שלריב איתה פשוט לא משתלם. היא החזקה, אני החלש. היא אומרת, אני עושה. (למרות הבדלי הגובה) היא גולית ואני דוד... בלי רוגטקה.
אני מסתכל על פוסטים קודמים שלי ורואה כמה הבלוג שלי נהיה בנאלי וחוזר על עצמו, 'רע לי בגלל זה... רע לי פה... רע לי שם...' מין מעגל קסמים שאי אפשר להתחיל או לסיים אותו.
עוברות בראשי המחשבות, האם זה אני שתקוע באותה נקודת מבט משעמת ובנאלית או שבאמת העולם הוא לא מה שאנשים רואים? איך אפשר לשנות את זה? למה אני פה מלכתחילה? ובעיקר 'מה אני הייתי רוצה לקרוא מתוך החיים שלי?
תשובות אין... וכנראה שלא יהיו. אולי זה אני לא רוצה לראות אותן.
אני בד"כ לא סומך על אנשים שיביאו פתרונות לבעיות שלי. עדיף כך.
בשביל שלא תרגישו שהביקור בבלוג היה חסר תועלת, הנה משהו חמוד שמצאתי לא מזמן על המחשב
| |
 I'm coming back to try again, Don't tell me that this is the end
מוזר... שתמיד כשקורה משהו חדש או מעניין, לא יוצא לי לכתוב פה. אלא רק לציין שהחיים שלי לא מתקדמים לשום מקום בעולם.
אבל... קרה משהו וזה למה החלטתי לכתוב פה.
בזמן האחרון קרה מצב שהתחלתי להתנתק מהרבה אנשים; לענות תשובות סתמיות וקצרות באיסיקיו, לא לראות אף אחד אחרי הצהריים.
זה גרם לי להרגשה מוזרה - אני, בתור הבנאדם שתמיד מרגיש שחסרים לו חברים או שמי שהם החברים שלו הם לא ממש שלו פתאום הרגיש שיש יותר מידי או שאני לא מתאים בשבילהם.
התוצאה מכך הייתה ניתוק. דבר שבדיעבד, במבט לאחור, אני רואה כשלילי, אבל אז, באותו זמן אני לא הרגשתי רע עם זה, אני לא חושב שהייתי בכלל מודע שזה מה שקורה, שאני מתנתק לאט לאט מאנשים.
דיברתי לפני כמה זמן עם מישהי לגבי היחסים ביננו. הסברתי לה שאנחנו שומרים על יחסים בערך טובים בגלל שאנחנו לא קרובים ממש, הסברתי את זה בעצם לעצמי. מה שדרוש בשביל יחסים טובים עם בנות זה: א) חוסר הקשר שלה לאנשים שאני מרבה להסתובב איתם. או ב) ריחוק.
אני שואל את עצמי, מה זה מלמד? כנראה שאני עדיין מנסה להבין איך המערכות שלי עם אנשים עובדות, מה כדאי ומה כדאי לא לעשות. זאת ללא הצלחה מרובה.
את כל זה אני מציין בעיקר לאור העובדה שהמצב המוזר הזה השתנה בזמן האחרון, בשבוע האחרון דיברתי אולי עם 3 ידידות, שהן בערך הידידות הכי טובות שלי (למרות שאני לא אוהב לחלק כאלה תארים לאנשים). החלק המוזר הוא שהשיחה או המפגש התבצעו אחרי הרבה הרבה זמן שלא ראיתי או דיברתי עם אנשים ככה. זה שימח אותי מאוד. אני גם מרגיש בסוג של התקרבות לחברים שלי, לא יכול להסביר, אני כנראה לא מבין מזה יותר מידי.
חלק מהתהליך של ההתנתקות היה בעקבות הבגרות במטימטיקה שהייתי נואש לשפר.
נחסוך לי זמן כתיבה ולכם סבל קריאה ונסכם ככה: מגן - 100, הגשה - 100, מועד א' - 63, מועד ב' - 70.
תורו של מועד החורף הלא הוא מועד ג'. לקחתי מורה פרטית החל מלפני חודש, בערך בסוף דצמבר, היא דווקא נורא חביבה ומסבירה טוב. למדתי הרבה, אני חושב שזה המבחן שאי פעם למדתי אליו כל כך הרבה. בערך בשבועים האחרונים זה היה כמעט בכל יום - ישיבה של שעתיים למידה לזה. כנראה שגם זה לא עזר. לכל הדעות המבחן היה קשה, אבל לי, שחרשתי על זה כל כך הרבה ואינספור תרגילים מהספר נראו לי פשוט אלמנטריים וחסרי חשיבות או מאמץ. זה לא עזר.
למרות שעשיתי 3 תרגילים מתוך 3, אני מניח שכבר טעיתי בלפחות סעיף אחד שזה לא משמח אותי, רציתי להצליח, ניסיתי, במיוחד בגלל שהחומר לא ממש קשה, הוא מציק. אין מילה אחרת.
איך אני צופה את העתיד, אני מנסה לשאול את עצמי. בדיוק כמו שנראה הבלוג שלי, בעיקר שחור, עם חלקים לבנבנים עם טקסט שלא אומר דבר לאף אחד. יהיה רע חבר'ה, תהנו קצת ממה שיש.
הכותרת מתוך השיר - No More Lies של ירון מידן מתוך האלבום המוצלח החדש - Dance of Death
| |
דפים:
|  כינוי:
בן: 38 Skype:
GuyKhmel  |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
