Silent Chaos

הנה קטע מתוך ראיון עם נעה תשבי:
- (מה את חושבת על) נעה תשבי:
- גם סיפור. הנעה תשבי שלך היא לא הנעה תשבי של מי שקורא עכשיו את השורות האלה. לכל אחד מכם שקורא כאן עכשיו יש איזה סוג של נעה תשבי בראש, מציאות אחרת, סיפור לגביה. היא יותר המצאה שלכם מאשר משהו שקרוב למציאות. אני רק מקווה שזה משהו מרתק וכיפי.

אני נורא התחברתי לקטע הזה. זה בכלל מסכם את האמונה שלי שלכל אחד לגבי כל דבר יש את התפיסה שלו ולכן, אם שואלים אנשים מה צבע מסויים, התשובות שתקבלו יהיו מלאות טירוף ומגוונות מאוד.

אין אמת, יש רק תפיסה.

אבל זאת לא הסיבה שבגללה  ני כותב את זה.
בשבוע האחרון תופעת המשפט הזה נגלתה לי על בשרי. גם לגביי וגם לגבי אנשים אחרים. אני ממש לא רוצה לפרט, אולי זה אישי מידי, אולי פשוט מובן בדרך מסויימת ולא רגילה, רק לי.
כמובן שאני מנסה לא להראות את זה, אולי לדכא את זה מבפנים, אבל זה שם. בועט.
ראיתי שכל אחד רואה אותי בדרך שלו, שבשביל כל אחד אני סוג אחר של חבר,
ומאידך, כל אחד הוא סוג אחר של חבר שלי. מאז ומעולם לא יכלתי לחלק עמדות לחברים שלי, חלקם קרובים יותר וחלקם קרובים פחות ובמשב אחד של רוח קרירה מהים הכל משתנה, החבר הרחוק נהיה פתאום מאוד קרוב וזה שרק אתמול סיפרתי לו את המצוקות שלי נראה כמו אונית הצלה ששטה רחוק רחוק ממני.
אולי מחר יבוא צונאמי שמסרב לרדת מפרק היום בחדשות ויחזיר את כולם למקום שבו היו. או פשוט יהרוג את כולם.

 

נראה שהחיים אצל כולם מתנהלים כרגיל, בערך, אין מאורע חדש שקרה או שיקרה באופק. ואולי זה בעצם אני שרואה רק את מה שאני בוחר לראות.

 

 

אם שואלים מי לדעתי האנשים הטובים בעולם, הוא היה בין הראשונים. לפחות ברשימה שלי.
אבל עכשיו, אני רואה אותו שבור, למרות שהוא בכלל לא מראה את זה. הוא נשאר בתדמית שלו, הקבועה, האופטימית, העוזרת. אבל אני מבין. מבין שקשה לו יותר ממה שהוא מראה. שאין מי שיעזור לו למצוא סיבה בשבילו לעבור יום ועוד יום. מי שיתן לו מטרה אמיתית.

התחלתי לראות אותו הרבה פתאום, במקום מפגשים של פעם ב... חוץ מבמקומות הקבועים, התחלנו להתראות הרבה.
מצחיק שכשזה לא קורה, כל כך רוצים שזה יקרה וכשזה כן, זה לא עושה טוב ממש.
אני רוצה לעזור, באמת שאני רוצה. רק שאין איך, הוא כל כך בטוח בצדקתו, מחלה שממנה גם אני סובל, שהוא לא מוכן להקשיב, לתת הזדמנות, להתעודד.
רציתי להתקרב אליו, למרות שנדמה שאנחנו כל כך קרובים, הריחוק הוא לא מובן או יאומן, והוא לא נותן.
אני לא מחפש עזרה. משהו אחר.

אם אתם פה, או שנורא משעמם לכם או שזה בלוג אקראי או שבאתם להתעדכן בכל מה שקורה לי בחיים. לגבי שתי האפשרויות הראשונות אני לא ממש יכול לעזור לכם ולגבי השלישית יש לי דבר אחד לומר: זיפט...
או במילים אחרות נאדה, ניצ'יוו, נאת'ינג, כלום... זיפט...

בשבוע שעבר בעיקר שמענו את המאורע במזרח, 'גיהנום בגן עדן' הם קראו לצונאמי... גלים בגובה של עד 10-15 מטרים פוגעים ברצועת החוף הצהבהבה, תיאלאנדים, הודים, סרי לנקאים ועוד אנשים נסחפים בזרם השוצף למותם.
אני זוכר שמספר ההרוגים היה בהתחלה 13 אלף, משהו כזה, אחר כך המספרים התחילו לגדול,
15 אלף,
20 אלף,
30, 35, אלף
50 אלף,
75 אלף,
100 אלף,
125 אלף,
וכרגע אם אני לא טועה - אזור ה150 אלף,
שמינית מיליון, אם זה עוזר למישהו... מספר בלתי נתפס, ובכל זאת, זה משעשע אותי משום מה, המראות הטבעיים שכל כך הורגלנו לראות מסרטים כמו 'מחרתיים' ('היום אחרי מחר') או 'ארמגדון' או 'פגיעה היקפית' והיד עוד נטויה. אולי היו התילאנדים האלה שאנחנו הישראלים גירשנו בחזרה לתיאלאנד. אולי אלה הנסים המצחיקים שקרו כמו תינוק שניצל כי הוא שכב על מזרון ים.
אני לא יודע.... תילאנד לא נראתה מעולם טוב יותר.

 

ביום שישי, חגגנו כולנו בששון ובשמחה את יומולדתו ה2005 של הצלוב, ישעיהו 'הצלוב' קרייסד, טוב, לא כולנו.
אני אישית הייתי אצל דימה. עם בקבוק וודקה שהבאתי שהיה בן איזה שנה ושטעמו מר ומגעיל ומצלמה חסר שימוש באותו היום הגעתי לדימה, שם היו כל האנשים, אני לא אפרט כי אין לי כוח לחשוב ולהזכר במי היה, אני אכתוב מה שזכור לי:
נכנסנו, כל אחד תפס את מקומו הטבעי - הרבה אנשים מסתובבים בין כולם, אניה על הפסנתר,
רצינו להזמין פיצה, רק שכל אחד רצה משהו אחר, אז התחילו הדיונים, בין השאר לגבי התשלומים, מה שיהיה על הפיצה ומי יזמין, בסופו של דבר, אחרי שלא הצלחנו לארגן שום הנחה בגלל הלחץ הזמנו מדומינוס פיצה. היא איחרה באיזה חצי שעה אבל הגיעה.
ב12 לא רק שליבת שנרדמה אלא גם כולם הגיעו וראו בטלויזיה שהשעה כבר 12. אניה, ועל זה אני מודה לה מאוד מאוד, ארגנה פתקי מזלטוב וסוכריות לכולם.
הפיצה הגיעה, יותר נכון 2 פיצות, לבערך 14 איש... לכל הדעות זה מעט מידי, אבל זה מה היה אז הסתפקנו...
עם הפיצה שתו חלקינו את הוודקה שהבאתי, שרון היה מבדר מתמיד, לא יודע אם בגלל השפעת הוודקה (עלי או עליו) או השעה, אבל הוא בידר אותי מאוד.
בערך ב12 וחצי, התחילו כל מיני שיחות טלפון, לאיל, לרות, לדימה, כמובן שהם סירבו לספר מה קרה, ההרגשה שהייתה לי לא תואמת את רוח החג... אסף הגיע, מדוכדך מתמיד, כולם התנפלו עליו, 'מה קרה?', 'איך?' וכו', הבנתי מהר מאוד מה קרה, לטובתו רציתי להשאר ניטרלי בעניין, אני ידוע כמעודד גרוע, במיוחד לאסף, אז אפילו לא טרחתי.
זזנו לביתנו באזור 4 וחצי.

מחר יש לי זימון לחובלים/צוללות, במחלקת חיל הים - בתל השומר, מה שאומר שצריך לקום ממש מוקדם, אני צריך להיות שם ב8 בבוקר וזה די רחוק, מה שמבאס זה שמחר הוא בין הימים הקצרים שיש לי ובנוסף אחרי הביצפר אני עובד בללמד זאטוטים מטימטיקה, אז התוצאה של כל הזימון המיוחד הוא הפסד של 75 שקלים. אין בצבא שום דבר טוב.

 

אמא שלי, כרגיל, מציקה לי עם לימודים, תלמד... תלמד... תלמד...

שבוע הבא יש לי בגרות באנגלית, אני לא מצפה לציונים מזהירים. עוד שבועיים בגרות במטימטיקה וכבר שבועיים אני אצל מורה פרטית, די נחמדה, אבל דורשת השקעה, אז יוצא שכל יום אני יושב ולומד וחושב (כמו שאמרתי, זה לא טוב!!!).
אני מקווה שהשבוע אני אלך לקנות את האפקט שרציתי לגיטרה... יהיה טוב? אל תתנו לעצמכם לעבוד עליכם...

 

 

הכותרת היא שם השיר של מטאליקה - Sad But  True