Silent Chaos

הייתי אתמול בהפגנת הענק בתל אביב.

300 אלף איש, כך אומרים.

קשה לי לאמר למה הייתי שם. אני אתרץ את זה כנראה בחוויה אנתרופולוגית של צפייה בקהל אנשים. "לתפוס את הישראלי המפגין", אני אקרא לזה.

אבל האמת מוזרה לי אפילו יותר. 

אמנם אני הבנאדם הכי ציני ומיני-פסימי שיש, לפחות כך אני מאפיין את עצמי. לא מאמין שדברים ישתנו לטובה וגם אם כן, לא מקיצון לקיצון אלא דווקא 'קצת', בסדר גודל קטן הרבה יותר. ובכל זאת הגעתי.

אם אני מנסה להבין אותי, ללא הצלחה, ולהבין את הסיבות למה שאני עושה, אני כנראה לא אצליח. 'כיף' לא היה שם. היה חם ולח וצפוף ורועש, בעיקר כשאתה בגובה המחבתות והתופים ומגהפונים שכל המפגינים מחזיקים מעל הראש - בדיוק משמאל ומימין לאוזניים שלי. 

אך עם זאת, אני חושב שהיה חשוב שהייתי שם, כי אמנם אני פסימי, אמנם אני משוכנע שההפגנות ומחאות האוהלים הם טרנד, שהתחילה אותו מחאת הקוטג', שפתאום נהפך למיני - מוצר בסיס. אני חושב שאין היגיון בהשוואה של תל אביב או המרכז המבוקש לדנמרק או לברלין או לכל מקום אחר באירופה מבחינת רמת חיים ומבחינת מחירי הדירות. כן, כנראה ששם יותר טוב, כנראה שהאנשים גם נחמדים ונאורים יותר. כנראה גם שהרחוב נקי יותר ופחות רועש, וגם יותר ירוק, ונעים ומושלג (הלוואי עלינו). ועם זאת, לאותן מדינות, יש - לרוב (ואני מוציא כן מהכלל את פורטוגל ויוון, ובקרוב מאוד גם את איטליה), כספי מסים טובים והבנה שטובת הציבור עדיפה וחשובה ושחשוב להלחם למענם. אך עם זאת, אין להם תקציב בטחון שנוגס בעוגה עד שנשאר ממנה פרוסה דקה שעליה יריבו כל התקציבים האחרים והחשובים לא פחות, בעיני. אך בתקציב זה, אין לאף אחד יכולת או סיבה אפילו לפקפק, למרות הידיעה הכללית שהצבא הוא מנגנון לא חסכוני ומבזבז, אך רפורמה בצבא ובמערכת הבטחון כולה לא נראית באופק.

למדינות אלה אין גם שום מגזר חרדי, שמהווה כוח פוליטי כל כך גודל לעומת גודלו באוכלוסיה. 

בנוסף, לא חסר גם ההיצע והביקוש, עם כל הכבוד, כשיש ביקוש, ואין היצע, המחיר גבוה. זוהי טבעה של הכלכלה, וכך, אם עשרות סטודנטים צעירים מחפשים את הדירה הזולה ברוטשילד, אף אחד מהם לא ימצא כזאת, פשוט כי אין, וגם לא תהיה. כנראה שגם אם הייתה אחת פנוייה, היא הייתה נחטפת, כי יש ביקוש. יש ביקוש לשם, אמצע תל אביב, ולא לשכונת התקווה, לא ללוד או רמלה, אפילו לא לערים קרובות יותר כמו בני ברק או אפילו גבעתיים, שהמחירים בה אמנם גבוהים, אבל על סף ההיגיון. 

אני תומך במאבק, אני מסכים שיקר לחיות פה, אני מסכים שזה לא צודק ולא הוגן ולא בסדר שמחירי שכר הדירה בבאר שבע, בקריית שמונה, בצפון הרחוק ובדרום השומם, בפריפריה, מוכת האבטלה והקסאמים, עלו מאוד. אני מסכים שהמיסוי הלא הגיוני על הדלק והסולר כבר עבר מזמן את הסף שעליו אנחנו צריכים להחליק את התרעומת מתחת לשטיח. והחינוך שמתייקר משנה לשנה ונהיה כבר בלתי נסבל לגדל פה ילד בלי לחתום על עוד משכנתא. 

הרגשתי שחשוב להיות שם, לא כי אני מאמין שהם יצליחו, כי יש כל כך הרבה 'אבל' שמרחף באוויר - 'אבל אין רשימת מטרות ודרישות מסודרת למארגני המאהל', 'אבל הבורסה בארה"ב קרסה', 'אבל חכה למה שיהיה בספטמבר וכולם ישכחו מהאוהלים האלה'.

הפעם, אולי רק הפעם, הרגשתי שנכון להיות צודק, ולא חכם. צודק, ללכת להפגנה, להיות עוד אחד מ300 אלף האנשים שהחליטו שהמטרה, הרעיון, חסר כל דמות וצורה, חשוב יותר מערב שבת בבאר השכונתי, חשוב יותר מהישיבה במזגן בקולנוע או בבית, חשוב יותר מלהפנות את הראש ולהסתכל לכיוון השני ולאמר אחד לשני, בשקט, בין הצעקות והכפיים ומכות התופים - 'אתה צודק. זה לא בסדר מה שהולך כאן'.

תקראו לי תמים, תקראו לי טיפש, תקראו לי באיזו צורה שרק תרצו. אבל זה עשה לי משהו, כל ההזעה ההמונית הזאת אתמול בעיר המחורבנת הזאת, תל אביב. זה לא שנהייתי אופטימי ושותף פעיל למאבק, זה לא שפתאום אני משוכנע שדברים ישתנו כאן ותיעלם הבירוקרטיה ויופיעו אלפי דירות חדשות שיוזילו את עלות הדיור, שתופיע מפלגה חדשה שתשים את הדלק שמאחורי המדינה הזאת, משרתי המילואים, משלמי המיסים, מלפנים ובעדיפות הגבוהה, כי הרי, בסופו של דבר, בין אם אתה נוסע על פרארי עם מנוע V8 או על פז'ו 206 מתקלפת, מחיר של ליטר דלק הוא זהה.
אך עם כל זאת, אני מרגיש שתרמתי משהו, שהייתי שם כשזה קרה, שעשיתי את הדבר הנכון.

רגע אחד שאני שומר לי, שמתקשר לתמונה הזאת שצילמתי אתמול - הוא אבא, שהוריד את ילדו בן ה5, או שאולי גם זו הגזמה לכיוון הבגרות שלו, מהכתפיים, שם אותו על הרצפה, בין המוני האנשים, באמצע רח' קפלן, באוויר הדחוס שבין ישבנים לרגליים לבטנות וחזים של אנשים מלאי זעם ומרץ וכעס ועוצמה וכוח, עייפים מלהיות צודקים ומלהתלונן ולאמר ש'ככה זה כאן', מלאי הזיעה, ה
סתכל אליו בעיניים ואמר לו, מצד אחד בשקט מופתי ומצד שני עם כוח עצום מאחורי המילים, בעיניים מתרגשות, כמעט לחש - 'אתה רואה ילד, כל זה בשבילך'.

הייתי רוצה לעדכן על מה שהולך בחיים. 

אבל נשמור את זה ליום אחר

כמעט אמצע יולי, חזרתי לסורי בהרבה יותר מובנים מאחד.
חזרתי לשתות וויסקי במרפסת, הפעם זה לא מלווה בסיגריה לסגור את היום ולחשוב מה בראש מלא מחשבות.
חזרתי לשגרה הזאת, העבודה - 9 עד 7 (אומרים 5, אבל זה רק באמריקה).

חזרתי להגיד לעצמי כמעט כל פעם - 'היום הולכים לרוץ' או 'על הקוראסון הזה אני אוותר', ואיכשהו, הדברים לא קורים ואני 6 קילו יותר (וממשיך לעלות).

חזרתי לבדידות הזאת, החונקת והביתית הזאת, שכמו שאמרה ידידה, 'אתה נמצא בפינה כואבת וחשוכה, אבל היא בשבילך הבית, היא בשבילך הכל ואתה מסרב לעזוב את המקום הזה כי הוא כל כך נוח לך. כן - העולם מפחיד, אבל תתגבר על זה, אתה רק תהנה מזה'. עניתי לה בהנהון, ואני עדיין כאן, חזרה בתוך הפינה שלי.

חזרתי להכריח את עצמי לכתוב, לפחות פעם בחודש, כשיש כוח ויש זמן ויש סיבה, אפילו שבדרך כלל אין. להכריח את עצמי לסכם, לחשוב, לנסות לסכם ולתמלל רגשות שליליים במילים, ברורות ומעבירות בדיוק את ההרגשה הכמעט טבעית הזו - זה לא דיכאון, זה לא פסימיזם, זה לא נטיות אובדניות - אלא כאנטיתזה לשיר של שלמה ארצי - אתמול היה לא טוב, ויהיה גם מחר.

אני רוצה לחשוב שאני צריך איזה טלטול כזה, משהו או מישהו שיוציא אותי מהמאזן הטבעי הזה, מהפינה השקטה והבודדת הזאת, שבה אין לי ממי לפחד ואיך להפגע. מין טלטול שיגרום לי להתאים עצמי למציאות חדשה, מציאות של אנשים אחרים, מקומות אחרים ובתקווה - גם הרגשה אחרת.

בהרבה מאוד מובנים, אני עדיין מטייל, או מרגיש שאני מטייל. על אף נחיתה רכה בארץ, אחרי הטיול הגדול - היה אז עדיין המשכיות של הדברים - אמנם זאת כבר המיטה שלך, והשפה שלך, והחברים שאתה כבר מכיר. אבל מצד שני, אלה גם דברים חדשים - מיטה שלא ישנת בה 4 חודשים, חברים שלא ראית 4 חודשים וכמה אפילו יותר. ועכשיו אני מגלה על עצמי דווקא שאחרי שכבר נחתתי, אחרי שהימים עברו והמציאות והשגרה תפסו את מקומם של הריגוש הדומיננטי הזה שהיה כל כך מרכזי בחיי, אחרי שכבר חזרתי לעבוד במשרה המלאה - כל שבוע, כל השבוע.

דווקא עכשיו אני מרגיש כמה זה חסר, אמנם זה לא המקומות וגם לא האנשים עצמם שחסרים, לא השפה הזרה ולא המנטליות הלא כל כך ברורה עם הניואנסים הקטנים שצריך להקפיד. פתאום - כלום לא קורה, פתאום - משעמם ויבש ורגיל והכל אותו הדבר.

השינוי הזה, הדרגתי ככל שהיה, הביא אותי למקום הזה ואני מרגיש את החיסרון בו. אמנם לא חסר מקומות למצוא ואנשים חדשים להתחבר אליהם, אבל כאן, בניגוד לשם, כל אחד בסביבה המוגנת שלו - כל אחד בפינה הקטנה שלו, לא מחפש להפתח כי פשוט אין דרך אחרת להסתדר ולהעביר את הימים.

אני חוזר לטיול, מנסה לחשוב - בקטגוריות - כמה אנשים פגשתי - אינספור גרמנים, איראני הומו שגר בקנדה, מרוקאי שעוקץ על הישראליות שלי, הולנדים משוגעים, שוודיות ונורבגיות מדהימות ביופיין, ובייחוד מישהי מאוד מסויימת, שאחרי - דייט ידידותי למדי - די דחתה את ההצעה לדייט נוסף, צרפתי, לא מעט בריטים, זוג בנות וולשיות, אירלנדי עם מבטא לא ברור, צרפתי שגר בקנדה והשתתף כניצב ב'הפסיפיק', פולני, צ'כית, משפחה ניו זילנדית מצחיקה וכל כך מחבקת, זוג אוסטרלים מבוגר ומגניב ושני חברים אוסטרליה שעשו את ניו זילנד על אופניים, קנדיים, אמריקאים. המון אנשים...

לא זוכר אם כתבתי כבר או לא, אבל אני מתחיל ללמוד באוקטובר הקרוב. הרבה היו מייחלים לזה בלב גדול ומתרגשים לקראת זה, אך אצלי המצב הפוך לגמרי - אולי בגלל הניסיון שלי בעתודה, אולי בגלל זה שאני מסתכל על חברים מסביב. אני לא רוצה להתחיל ללמוד, אני עושה את זה כי 'צריך' - למה צריך? כי אני מבין שבעבודה כרגע, אין לי לאן להתקדם, אמנם כיף גדול ואנשים טובים ובסה"כ, מלבד ימים קשים שאני עובר בשבוע-שבועיים האחרונים, אני נהנה. אבל אין לאן להמשיך משם, צריך איזה קידום או שיפור או משהו כזה, ובשביל זה צריך ללמוד. אני רק מקווה שאני אצליח להביס את עצמי, את ההיפר אקטיביות והקלות הבלתי נסבלת שאני יוצא מריכוז ומתעסק בכל כך הרבה הסחות דעת. זאת הולכת להיות מלחמה לא קלה במציאות קשה עוד יותר, מלחמה מול הדבר הכי חזק שאני מכיר - אני בעצמי.

ולסיום - אולי נק' אור קטנה - אולי יש חלק קצת בהיר יותר בעתיד השחור שאני צופה לי, והוא כזה - אתמול נסעתי כדי לעזור לחבר מהצבא - שאנחנו די בקשר טוב עם איזה תיקון לגיטרה, קצת אלקטרוניקה, קצת הלחמות, קצת הברגות וזהו - מוכן, תוך שעה בערך, סיימנו את כל הסיפור. כסף - על זה אני כמובן לא אקח לו - אני עושה לו את זה כטובה, והנה, אני מגלה את עצמי - יוצא עם 2 אפקטים, במחיר לא זעום של אזור ה500 שקל הביתה. ככה, כי עזרתי ועוזרים לי.  אולי לא הכל אבוד.

תרגעו, לא תשמעו ממני איזה 'יהיה בסדר' קטן לסיום 

כבר עברו חודשיים מאז שאני בארץ ואיכשהו, אני מסרב להכיר במובן מסויים את העובדה הזאת.

מסרב לחזור לחיים הרגילים, מסופשבוע לסופשבוע. לחיים בהם הימים רצים ועוברים להם, בלי שום ארועים חדשים שקורים, עוד יום ועוד יום במשרד.

אני מתגעגע לאותם ימים מתוכננים, שלכל יום יש יעד ותוכנית, אפילו אם היא בהגדרה - "להסתובב ב...", ועדיין, כל יום יש את הציפיה של לחקור, לראות, בעין הצלם שאני חושב שאני מפתח, עוד תמונה מוצלחת, עוד שוט מעניין, עוד מראה חדש שאין בשום מקום.

כשאני כותב את השורות האלה, אני חוזר לימי בעיירה הקטנטנה טה-אנאו בניו זילנד, מצד אחד, מרכז מבקרים ומצד שני מס' אנשים בודד. מצד אחד סניף סאבווי, ומצד שני, פאי צבאים הכי טוב שאכלתי, וכל פינה שם, ליד האגם המדהים הזה היא משהו חדש. כל שקיעה היא אוסף חדש של חוויה ופליאה כמה יפה יכול להיות העולם.

אני מתגעגע בנוסף לעוד משהו, כשחזרתי - הייתי בטוח שעברתי שינוי משמעותי, גדול, לא רק ב15 קילו שהורדתי (ובינתיים עליתי 6), אלא מבפנים. להביא בחור מפוחד ומופנם לטיול שבו הרוב לא מתוכנן, בהחלט צריך לתת את אותותיו. והנה, אני כאן, אחרי 4 חודשי מסע - נפשי כמו פיסי, ואני מרגיש שמה שעברתי, אמנם שינה ולא מעט, אך גם לא מספיק.

אני מתגעגע לספונטניות והנוחיות של המפגש שם עם האנשים, כולם מטיילים - בק-פקרים, בדיוק כמוני, כך שזה לגיטימי להתחיל לדבר עם זוג בנות שאני עומד מאחוריהן בתור לקבלה של ההוסטל במגנטיק איילנד, או למצוא את עצמך בטרק עם בחורה שלומדת בפרינסטון ואתה מדבר איתה על אפלייה מודרנית. בכלל, אני מתגעגע למקום הזה של כל יום מקום חדש ואנשים חדשים ולפגוש ולהכיר ולשאול את עצמך, איך הם מסתכלים עלי? איך הם נראים לי? האם הגישה שלהם, שלפעמים הייתה מאוד אנטי ישראלית ואף יותר גרוע - אנטי נגדי, בגלל שאני ישראלי, על אף שאני מסכים איתם בהרבה דברים. האם אותה גישה היא בעצם משהו טבעי ומובן?

זה אולי הדבר שהכי חסר לי, הגיוון, האקשן היום יומי, ברמה החברתית, להכיר כל יום אנשים חדשים ולהנות מכל רגע של הכרה. 

נכון, יש לי עכשיו חברים מכל העולם, אבל זה סוג אחר של חברים, זה חברים לרגע, מצמצת והם כבר לא שם. 

אתמול הלכתי לעשות מצנחי רחיפה מעל צוקי נתניה. קודם כל, חייב להגיד - מומלץ לכל אחד ואחת מכם הקוראים, חוויה מדהימה שאין שני לה. אתה נמצא שם, תלוי על מצנח רעוע, ומסתכל על הטיילת הכל כך מוכרת ומפורסמת, שהלכתי ורצתי וישבתי ושכבתי עליה, פתאום מלמעלה, ממבט הציפור. רואה את המתרחצים בחוף, אלה שמתרחקים מהחופים המוכרזים כדי לקבל קצת שקט ושלווה שם, מלמעלה. לראות ציפור דואה במקום ליידך, וכשאתה מתקרב, הטייס של המצנח מחליט לעקוב אחריה ולצלול איתה מטה. מלון כרמל המפורסם שכבר עברו שנות הזהב שלו, לטפס עם המצנח לקומה העליונה ולהציץ בחטף על הפנטהאוס המפואר. מדהים! באמת מומלץ

דבר  אחרון שעובר לי בראש, הבלוג הזה כבר בן 7. שבע שנים שלמות, שהן 84 חודשים שבהן אני מכריח עצמי מדי חודש לשבת, לחשוב, לשתף, גם אם זה אנשים שלא מגיבים, על חיי. ובעצם, זה הרבה יותר בשבילי מאשר בשבליכם, בשביל לסדר את המחשבות, להעמיד אותם על הכתב. לא פעם קרה שכתבתי ומחקתי והבנתי שזה לא מה שאני חושב או מרגיש, זה פשוט לא זה.

טוב לי יותר, אך עדיין לא טוב לי מספיק.

אני גורם לעצמי להשמע אופטימי וזה כל כך לא אופייני לי.