אחרית הימים כבר כאן...
תאמינו או לא, זה הגיע...
למה אתם שואלים? כי בחורה רוצה אותי, בחורה שלא הכירה אותי וראתה אותי פעם ראשונה רוצה אותי.
והסיבה האלמנטרית לבעיתיות הנושא הפשוט הזה היא שאני, איך לומר, לא רוצה אותה.
היא נחמדה ומצחיקה ומבדרת, אבל פשוט לא... קשה לי מאוד להסביר את זה, אבל החלטתי ללכת עם מה שאני מרגיש.
הסיבה לכך הייתה החברה הקודמת שלי, 'חברה'... גם כן, היינו ביחד שבועיים, ראינו אחד את השניה אולי 3-4 פעמים והבתזונה הפילה לי את הגיטרה. החשמלית!!!.
חסרת בושה, בכל אופן, עוד כשאני הייתי איתה, וזה פרט שאני חושב שאף אחד לא שמע עדיין, הרגשתי די מהר שזה לא ילך, אבל פשוט לא רציתי להפרד ממנה.
נחמדות תקראו לזה, פחד, אולי תקווה שההרגשה שלי תשתנה אני לא יודע... אחרי שבועיים היא זרקה אותי, לא התחרטתי דווקא.
נחזור לסיפורינו, יום שישי הגיע, אני מגיע עם האוטו לצפון נתניה, זה פרט די חשוב להדגיש את המסר הסמוי שנמצא מאחורי המשפט שאומר, ילדים, לא לשתות, רק להזריק/לחשש/לעשן/להסניף, אבל לא לשתות, במיוחד לא כשנוהגים.
הבחורה שתתה, מספיק אני חושב, ובאה ואמרה שהיא רוצה אותי.
פתאום זה נופל עלי, קשה להגיב לדבר כזה... מה תגיד... מממממ טוב? או כמו שבחורה שחבר טוב שלי היה דלוק עליה אמרה - "לא...לא... למה??"...
"אמממ תודה" אמרתי לה במין ביישנות כזאת.
היא התחילה לספר לי על כמה שבא לה עלי, וכמה היא צריכה חבר עכשיו, וכמה רע לה בחיים.
אני עדיין תומך בעובדה שהיא צריכה ידיד שיעזור לה ולא חבר.
אולי זה היה הידיעה על המרחק ביננו, לראות מישהי פעם בשבועיים, מייגע טיפה.
יכול להיות שזה כי היא הייתה מסטולה, מעשנת.
אולי כי פשוט, קליק כזה, שאמור להופיע, להתגלות, לא הופיע.
אז אמרתי לה שלא, זה מחמיא לי מאוד, אבל זה לא בשבילי.
היא אמרה שזה אולי כי היא מסטולה וביום אחר היא תראה יותר נחמד, איכשהו שידבר אלי... אולי... אני לא יודע.
אז זהו, כנראה שבאמת סוף העולם הגיע.
עובדה נוספת לכך היא שכמעט הרסתי את האוטו אותו יום.
אני ואסף חוזרים הביתה באזור 3 וחצי, באיזו פניה ברמת פולג, אסף אומר לי 'סתכל - ילדה....'
אני מסיט את העיניים, לשניה אחת בלבד. אני שומע את אסף ברקע אומר 'גיא...', אני מתבונן קדימה ויש לי דייט עם המדרכה.
האוטו קפץ קצת, אני חושב ששמעתי משהו נשרט.... קצב דפיקות הלב עלה ל200 ב2 שניות, כמעט כמו פרארי חדשה.
כל הדרך הבייתה הייתי שרוי בהרגשה הזאת, מה אם הרסתי משהו.
אני בד"כ מהאנשים הכי אחראיים שיש, חוץ מהסניליות והחרשות שאנשים טועים שיש לי, אני מנסה לעשות בדיוק מה שמבקשים. כן, גם אם אמא מבקשת.... (אין מה לעשות, פה זה בלוג, אומרים את האמת).
אז כמעט מתתי... בדיעבד אני חושב על מצב שבו זאת לא הייתה מדרכה אלא אוטו, או אנשים אחרים.
שנייה אחת, חוסר צומת לב, וזהו, הגורל נחרץ, ואני בתור האל הגדול שנוהג בכלי ההרג הנפוץ בעולם קובע את גזר הדין. מוות.
מפחיד לחשוב על זה. אני לא יודע איך אני אחיה עם זה.
אגב, לגבי הסמינר, אמא שלי אישרה את זה, אחרי שהודעתי לה שאין פיסיקה ביום חמישי,
תודה לכל התומכים והעוזרים פיזית ונפשית
יום טעים ונעים
גיא
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
