פתאום אני מגיע בחיי למקום בו ההחלטות שלך, נחשבות. נחשבות מאוד.
מה תעשה? מה תאמר? מי יושפע מהם? מה טוב יותר? מי נפגע מזה? מה הסיכון?
כל אלה שאלות שאני שואל את עצמי לאחרונה בהמון סיטואציות שונות,
ומסתבר שלא רק אני.
אבא שלי קיבל הצעת עבודה מחברת מחשבים גדולה, כיום הוא עובד ברחובות - נסיעה של כמעט שעתיים לכיוון, טוחן שם את נשמתו בשעות לא שעות ולחץ עמוק של עבודה, אין הערכה לעבודה קשה ובנוסף - כל חיי חברת ההייטק - כשגרזן "נגמר לנו הכסף", כל הזמן מרחף מעל לראשי האנשים - חרב הפיטורים.
אולם, גם החברה החדשה היא לא שיא ההצלחה, מדובר בחברה שקיבלה רושם די רע, ומדברים עליה בשנים האחרונות בתקשורת בהקשר של קיצוצים, גם שם העבודה היא סיזיפית ולא מרתקת ומאתגרת, אולם - קרובה יותר ומשלמים מעט טוב יותר. החברה בנוסף היא חברה גדולה שלה יש את צורות העבודה והיציבות היחסית שלה.
אין כאן החלטה נכונה עבורו, אדם בגיל 55 - כשנותרו לו עוד 12 שנים עד לזמן הפרישה - הוא מפחד לקחת סיכונים גדולים מדי, גם ללא הפנסיה - יש לנו משהו בגנים - קשה לנו לקבל החלטות - קל מאוד לעשות, אך קשה להחליט מה. כל כיוון פה הוא הימור, כל החלטה טומנת בחובה סיכון והיתכנות גבוהה של פיטורים.
לי מהצד מאוד כואב לראות את אבא שלי, שעבורי הוא בהחלט איזו דמות לחיקוי בהרבה תחומים - ניצב בפני דילמה כזו. הולך בבית בשקט, מנסה לדבר עם רק מי שאפשר שיגיד את דעתו, למרות שהיא בכלל לא משנה כבר, הרי לא תשפוך איזה אור חדש על המצב, לא תספק תשובה חדה וברורה לגבי המעשה הנכון לעשות. רק עוד דעה ועוד פיסה בפאזל הענקי הזה שרחוק מלהפתר.
גם אצלי לא חסרות החלטות ושאלות שאני מציב לעצמי
החלטתי על חלק - למשל - להתחיל ללמוד מדעי המחשב וכלכלה. החלטתי גם איפה - אונ' ת"א. החלטתי גם מה אני אעשה במקביל - שזה להמשיך לעבוד במשרת סטודנט אצלי בעבודה - תוך דילול של ימי התואר.
עם זאת, אני מבין כל כך את ההרגשה הזאת של הפחד הגדול מלקבל החלטה לא נכונה. יש משהו שובה נפש באי הוודאות שלפני קבלת החלטה, בחוסר ההחלטיות והידיעה של מה רע. זה שעדיין לא עשיתי את ההחלטה, הצעד, הנקודה בסוף המשפט - אומר שעדיין יש לי אופציה לצאת מזה, להתחרט, להרוויח, לנצח. כשעוד לא בחרתי והגעתי להחלטה - כזאת או אחרת - אני במקום שמעל ההחלטה, אני נמצא בעמדה של לבחור בשתי הדרכים, להיות צודק בלי להגיד כלום בכלל.
אני גם כזה, לא החלטי בכלל - קל לי מאוד לעקוב אחרי החלטות, טובות או לא טובות.
קל עוד יותר לבקר החלטות ולאמר שהם נעשות על בסיס נתונים לא נכונים או מתוך אופי טיפשי ואסרטיבי לחינם.
אך להגיע למצב בו אתה אומר - 'עושים את זה!', מרחק שנות אור ממני.
ישבתי הערב עם ידידה, שחזרה באוזני על משהו שכבר שמעתי, דברים נכונים:
אתה בחור מדהים. פשוט מדהים.
יש בך תכונות שבחורות רק חולמות עליהן,
איכויות שאנשים חיים שנים בשביל לפתח אותן רק קצת,
מודעות רגשית שכמעט אין לאנשים, אין לאף אחד מודעות כזאת.
אתה מדהים ואתה מסרב לראות ולהכיר בזה.
כולם סביבך אומרים לך ועליך את זה.
ובכל זאת, אתה מחכה לך בפינה החשוכה והנעימה שלך, מסרב להוציא את הראש, לראות מה מעבר לפינה. להעיז, לעשות את הצעד הזה, שאני מבינה גם כמה גדול הוא, אבל לעשות אותו.
לא רע לך? כמה רע צריך להיות לך בחיים שתכריח את עצמך לעמוד מול הפחדים שלך ולהגיד - זהו, אני יוצא, אני מעיז, אני רוצה לצאת מהמקום הזה ולשפר את החיים שלי שרק "בסדר".
היא צודקת. צודקת לגמרי.
ועם זאת, אני פשוט לא מרגיש מדהים, על אף כל האנשים מסביב שאומרים מצויין. ואני לא יכול להביא את עצמי לעשות משהו על בסיס משהו שמרגיש לי לא נכון, לא מתאים.
שונא את זה.
ואפילו אין מושג איך להתחיל לתקן את הנזק, את הפצע הזה שאני מגרד כל הזמן כדי שלא יגליד - מטאפורית וגם פיזית.
הטיול הגדול, כך הרוב מתארים ומתייחסים אליו, למרות שבשבילי, אולי אפילו עדיין, זה עדיין אותו טיול קטן וכמעט ספונטני, לא מתוכנן שלי. שלקח אותי רחוק כל כך, על המפה ובתוך עצמי.
נחתתי בלילה, לא ציפיתי ורציתי שיקרה משהו גדול בנמל התעופה, אך שם חיכתה לי הפתעה נעימה בדמות ההורים ואח שלי, שבאמת לא חשבתי שיטרח ויגיע, אבל הוא החליט שכדאי.
הימים שלאחר מכן היו די חד גווניים ומאוד רקובים, משום מה, לא הייתה לי יעפת, מה שנקרא ג'טלג בפי העם.
חזרתי לעצמי די מהר, כבר אחרי יום פתחתי את כרטיסי הזיכרון וההארד דיסק הנייד והתחלתי להעתיק את התמונות. קצת פחות מ14 אלף(!!!!) - משהו כמו 70 ג'יגה בייט. קשה להאמין.
בחודש פלוס האחרון הצלחתי לעבור על קצת יותר מחצי וכרגע הצילומים מחולקים לכאלה שדורשים עבודה נוספת (פוטושופ ותיקוני צבעים) וכאלה שכבר פחות משנים.
נחתתי היישר לתוך החגים, זה התחיל בפסח, שחגגנו לשם שינוי בבית ולא בבאר שבע אצל חברה טובה של אמא. המשיך במימונה, שלמרות כל המאמצים לא מצאתי אף מרוקאי שהיה נחמד מספיק להזמין אותי. ובהמשך - יום השואה, בו מסתבר שסבו של אחד החברים הטובים מהטירונות, הוא אחד משני הניצולים האחרונים ממחנה ההשמדה טרבלינקה. והסתיים, ביום העצמאות.
בנוסף לכל המועדים והחגים, החודש היה היה עבורי משימה קשה מאוד של לנסות לראות את כולם.
התגעגעתי, בלי ספק בכלל, לכל כך הרבה אנשים. זה געגוע שונה שכזה, געגוע שאני לא ממש הכרתי, זה כבר לא - להפגש, להתעדכן ולהפרד לעוד כמה ימים או שבועות, אלא ממש להתעדכן, לראות איך אנשים השתנו, להראות את השינוי בי ובעיקר - להראות כמה אני כן חשבתי עליהם.
במקום מסויים חטפתי כמה כאפות כבר בטיול, אנשים שחשבתי שקרובים אלי וחשובים לי התגלו ככאלה שאני לא ממש חושב עליהם, ולא במובן של הם תמיד שם בשבילי ואני לא חושב עליהם, אלא דווקא במובן של - הם לא מהווים עבורי מה שחשבתי והסיבה שאני שומר אותם קרובים אלי היא לא נכונה או מספיק חשובה.
ומאידך, פתאום צצו כל מיני אנשים בסיטואציות שונות וזכרונות צבעוניים ומגוונים שחזרו אלי והסבו לי שמחה וחיוך ברגעים קשים ורגעים בודדים. אנשים שלא רואים ברגיל, שלא ממש מתגעגעים אליהם, אבל פתאום כאן, חוזר אלי ותארי, המפק"צ (מ"כ) טירונים ממרץ 08, שהיה כל כך מצחיק וכיף איתו וולד, גם מאותה תקופה - שלמרות האופי הקשה, נתן לי להתקרב. והנה חוזרות אלי שוב התמונות שלי ושלו, יורדים בבוקר חם של הנגב מהגבעה עליה ממוקם החדר (הקטן והמצחין) שלנו, מתווכחים על איזה אלבום הוא הטוב בכל הזמנים - Abbey Road או The Dark Side of the Moon.
קשה להסביר מה המשמעות של רגעים קטנים וחסרי חשיבות, בעיניים אובייקטיביות, כאלה עבורי. רגעים של טוב, של אושר.
חזרה לארץ, אחרי חודש אינטנסיבי, ראיתי את כל מי שרציתי. חוץ מטלפון שאני אומר לעצמי שארים בהקדם האפשרי, לאותו וולד, ראיתי את כולם, חלק אפילו יותר מפעם אחת. זהו. חזרתי לגמרי.
מהר מאוד מצאתי את דרכי חזרה לעבודה, שוב נייס, שוב אותו תפקיד, משכורת קצת יותר שמנה, קצת אנשים שונים, קצת תוכניות שונות, אבל בסה"כ - אותו הדבר. השבוע הראשון שלי, שהתחיל במקרה גם בראשון במאי, היה פשט שבוע של כיף. נכנסתי לעניינים כל כך מהר, לפתוח ולפתור בעיות כבר ביום הראשון של העבודה. בלי חפיפה ובלי שום זמן הסתגלות. אנשים היו מבסוטים ונראה שגם שם התגעגעו מאוד.
היום, אני כבר מסיים שבוע שלישי והנה, על אף אותם האנשים שהשתנו, על אף אותם הנהלים החדשים שהונהגו, הכל אותו הדבר, הלחץ הבלתי פוסק והבלתי הגיוני עלינו, העובדים הזוטרים. ומצד שני, בראיה לאחור, גם לזה, באיזהשהו מקום קטן וחשוך, אני גם מתגעגע.
לא מפסיקים לשאול אותי את השאלה המטרידה והמאוד שטחית איך היה?
אני כבר אחרי עשרות תשובות, שלדעתי עברתי על כולן: מדהים, אין מילים, מטורף, כיף גדול, חוויה של פעם בחיים, אדיר, כיפכוף, נפלא, יפהפה, עוצר נשימה, חוויה, וואו!
איכשהו, אנשים מחפשים את התשובות הקצרות לשאלות האלה - הרי איך אני יכול לסכם 4 חודשים של טירוף חושים שכזה במשפט או שניים, חוויה כל כך חדשה לי, כל כך מעצבת ושונה מכל דבר אחר שאני מכיר, רגעים ומצבים של התגברות על קשיים, האנשים שפגשתי בדרך, הפסגות שטיפסתי עליהם - ולא רק גיאוגרפית, השקט, המסיבות, המשפחה החדשה, רעידת האדמה.
אני חושב על כך עכשיו ודי משוכנע שאני בעצמי אפילו לא יודע מה עברתי שם, או איך זה השפיע עלי. צריך לתת לזה זמן לשקוע, אני ממשיך להגיד לעצמי, גם חודש אחרי.
האם חזרתי שונה? אני מעמיד בפניי שאלה - כן. מלבד ה15 קילו שהשלתי שם, וכרגע אין לי ולו ג'ינס אחד שאני יכול ללכת בו בלי חגורה... מלבד המשקל אני מרגיש שונה. פתאום לא עוד גישת ה'בסדר עם כולם' בחיים, לא עוד 'נחמדות שקרית'. עכשיו, אני יכול לאמר על עצמי - אני יותר תקיף לגבי אנשים, אם לא כיף לי איתך, וחשוב אפילו יותר, אם אתה לא מעניין אותי, אני לא אשקיע את המאמץ בלשמור אותך איתי, סביבי. התרחקתי כך כבר מחלק מהאנשים, ואני מרגיש מאוד מואד שלם עם זה, כאילו זה היה צריך לקרות מזמן.
ציפיתי שאני אגייע עם קצת יותר תשובות לשאלות שהיו ופתרונות לחיים - מה ללמוד למשל? אני יודע שאני רוצה להתחיל באוקטובר הקרוב, אבל מה? והנה אני עדיין כאן, כמעט 6 חודשים אחרי קבלת הכיוון הכללי הזה בחיים - עומד ועדיין שואל ואומר - ללמוד... כן, אבל מה בדיוק? איפה? למה?
מאי עכשיו, חודש שבו עונת הרחצה כבר נפתחה, ועדיין גשום ועדיין קריר. חזרתי למציאות מטורפת קצת יותר...
היו אלה שנה וחודשיים נפלאים שבהם פגשתי המון אנשים ולמדתי המון, גם ידע טכני וגם פשוט על עצמי.
היה מאוד נחמד, ארגנתי עוגה וממתקים ובאמת שמעתי דברים חמים ונעימים עלי, משהו כמו "גיא הוא - עקשן, טועה המון, מתווכח כמו מטורף, שואל המון שאלות, וכל אלה הופכים אותו למהנדס QA מצויין".
יש לי הרגשה שבמקום העבודה העניינים הם במגמת ירידה שכזו. כשהייתי בצבא, לפני קצת יותר משנה, הייתי בטוח ומשוכנע שהמציאות בה הפיקוד הגבוה מנותק מהשטח, מה שהתקשורת מבקרת עליו באופן כל כך משמעותי בשנים שלאחר מלחמת לבנון השניה וגם הרגשתי אותה אני על בשרי בשירות הצבאי שלי, כל הריחוק הזה, הניהול דרך הפלזמות וכיבוי השריפות (אירוני ועצוב נוכח הארועים לפני שבועיים), כל אלה הם מאפיין צבאי ונשארים מאחורי הש"ג.
התברר לי כי אני (שוב) טועה, וכך גם מנוהל בעצם כל ארגון גדול, בינהם, החברה שלי.
מעבר לכך, אנשים ובהם גם אני, מרגישים כבר תקופה ארוכה שאין תגמול לעבודה קשה. אולי זה אני והאופי הסובייטי שלי (כמו שטוענים הרבה מהחברים מהצבא), והנכונות להשקיע 120% עבור משימה שלא קרובה לליבי (כמו בצבא וכמו בעבודה) היא משהו שדפוק בי, אני דווקא רואה את זה בדור מהנדסי הבדיקה (QA) שעליו אני נמנה - נכונות להצליח ולתת כוח עבודה אפקטיבי לטובת מוצר, לטובת רעייון מוצלח ומצליח. אך הצד השני של המטבע, שכל הקברניטים, המובילים את המוצר דרך קרחוני ההווה, לא מסתכלים עלינו, לא רואים דרך משקפתם מה שנמצא מתחת לאפם - אנשים מופלאים שמשקיעים את כל כולם. ובוודאי, לפי כך, גם אותם אנשים, עליהם גם אני נמנה, לא מקבלים דבר וחצי דבר מעבר למילה טובה במליאות חברה. אפילו שם המשפט הרווח הוא 'כל הכבוד לכל אלה שעבדו ועובדים קשה על המוצר'.
כך בעצם נראה יחס ההנהלה בחברה כלפי עובדיה - המניע, לפי דעתם, של האנשים לקראת עבודה קשה הוא סיסמאות מנצחות. ובכן, יש לי חדשות עבורכם, עם סיסמאות לא מנצחים, עם מעשים כן.
אני עדיין לא מעכל שבעוד 5 ימים, אפילו קצת פחות, אני עולה על מטוס ומתחפף מפה. משהו כמו 120 יום של ניתוק, שכרגע נראים לי כמו כאוס קסום של כיף, אליו נלווית חוסר וודאות טוטאלית בנוגע למה יהיה ואיך יהיה. אולי זה משהו נוסף שדפוק אצלי באופי, אמנם אני יודע איך 'לזרום' ולהיות ספונטני בארועים, אבל כל זה נכון בזמן אמת, לפני שהדברים קורים, אני לא מרגיש שלם ולא יכול לנוח בלי שדברים מסודרים.
והנה, אני ממריא בעוד 5 ימים, ובתכנון לקנות אוטו (ואולי לא), מסלול אין, חסרים כל מיני ציודים שאני חושב על לקנות שם (במידת הצורך), תאריך חזרה יש, אבל כל הזמן המחשבות רצות ואומרות לי - אולי נדחה, נשאר שם עוד כמה ימים או יותר. אני חסר מנוחה.
אני נזכר במשפט מתוך ארמגדון. שם - לפני שיגור 2 המעברות לחלל, בזמן רתימת האסטרונאוטים במעבורת אינדיפנדנס, אומר אוסקר (אוון ווילסון) לצ'יק (וויל פאטון), שהוא לא בטוח מה הוא מרגיש. 98 אחוז התרגשות ו2 אחוז פחד. או בעצם, 98 אחוז פחד ו2 אחוז התרגשות.
מדהים איך סרטים לפעמים יודעים לתאר בדיוק רגעים מסויימים שכאלה.
חגיגות יום ההולדת עברו בשלום, בלי יותר מידי השקעה מכיווני, ביום ההולדת עצמו הלכנו עם ההורים למסעדה, "מסעדה"... - 'ספגטים', היה בסדר, לא טירוף. למחרת, ה8 לדצמבר, הוא יום השנה ה30 לרצח ג'ון לנון, הלכנו לאכול בפורטר בת"א ואחר כך לסינמטק כדי לראות ערב מחווה לג'ון לנון, הפתעה נעימה, שהתבררה כמשהו מפתיע ונעים קצת פחות; התוכנית האומנותית החלה בכל הקליפים של הביטלס, מה שהיה מאוד מעניין ופשוט כיף, מין חזרה לתקופה היפה של המוזיקה, החדירה של הפופ-רוק הבריטי לארה"ב ושירים פשוטים (בשנים הראשונים) וכיפיים ומאידך, שירים עמוקים ואמיתיים (בשנים המאוחרות).
אחרי שעה וחצי בערך של קליפים, המפיק החליט לשים את הקליפים של ג'ון לנון עצמו מהסרט 'Imagine'. עוד שעה של קליפים.
הפסקה של 10 דק'.
ואז עוד סרט באורך מלא - Imagine.
המפיק פתח את הארוע בנאום בדמות מיני יום אבל שכזה, שלא דרושים בו מחיאות כפיים ולא תודות. הוא, לטענתו, כואב כבר שנים את רצח לנון ועבורו הרצח הוא כמו רצח רבין, בדמות השאלות הנשאלות כל שנה - 'איפה אתה היית כשרצחו את לנון?'.
היה מתיש, אבל מתנה נחמדה.
משהו יותר מורכב מזה לא ממש חגגתי, בחמישי הלכנו עם חברים לשתות בטמפל בסינמה סיטי, בשישי משפחה במודיעין ובשבת, דייט אפלטוני לצורך חגיגות יום ההולדת עם ידידה. סה"כ, לא מושקע אבל מאוד נעים.
התחלתי בסבבי פרידה מאנשים, לאמר להם כמה אני אתגעגע וכמה הם יהיו חסרים. לאט לאט, כשמחברים את כמות האנשים, אני מגלה שאני מוקף בהמון אנשים שחשובים לי (ואני להם). אנשים שבאמת, בלי מסיכות על הפנים ונחמדות מזוייפת, יהיו חסרים לי, כי הם שם עבורי בשגרה היומית. משהו מחמם את הלב.
אני מכריח את עצמי לכתוב בבלוג כאן לפחות פעם בחודש כבר כמעט 6 וחצי שנים. עוד מימי התיכון ה... אני אחשוב על זה...
והנה, עוד כמה ימים אני אפסיק. אני כן אכתוב כנראה יומן בטיול ואולי אפילו אקליד אותו באחת מההזדמנויות שלאחר מכן, אסנן את השטויות על הדרך.
זה מוזר לי, ואפילו קשה, לא להיות במצב של הכרח לכתוב, לסכם עבור עצמי, להעלות על הכתב הרגשות וחששות, פחדים והתרגשויות אישיות שלי.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
