Silent Chaos

ההר הירוק כל ימות השנה, הכרמל, כבר לא ירוק.

בתחילה, כששמעתי שהארוע קורה, אמרתי לעצמי - לא נעים, שריפה גדולה, כמו מה שהיה בקיץ בנחל אל על ובגמלא.

לא נעים, אבל הכבאים שלנו ישתלטו על השריפה במהרה, לא צריך להפוך את זה לביג דיל.

אפילו התלוצצתי והתקשרתי לחלק מחברי שגרים באזור ושאלתי אם הם הכינו מרשמלו כדי לצלות על האש.

ככל שהזמן עבר, רוח השטות והבדיחות ירדו, אסון אמיתי.

הייתי שם, בכניסה לבית אורן רק לפני חודש - יום כיף מהעבודה - רכיבה על סוסים ונהיגת שטח בטומקארים.

הכל היה ירוק, הכל טבע, טבע הררי ופראי, אזור שבו האדם והטבע חיים זה לצד זה, עם כמעט יראת כבוד זה מזה, נזהרים שלא לפלוש זה לתוך עולמו של זה.

בקיץ טיילתי בנחל כצח, שיורד ממש קילומטרים עד לנביעה מדהימה. אני זוכר את הטיול, חוויה שקשה לשכוח. החזרה דרך קיבוץ בית אורן...

במהלך כמעט כל חיי היה בית אורן, עין הוד, כרם מהר"ל, נחשונים, עין הכרמל כמו בית שני לי.

בעין כרמל למדתי שנה שלמה - כיתה א'.

עין הוד היה עבורי יעד ביקור של כמה פעמים בשנה.

בית אורן היה עבורי התגשמות מקום המגורים האולטימטיבי - טבע, שקט, נוף. עד עכשיו נשמע באוזניי אחד הקולות שאני אוהב בעולם - קול הרוח דרך ענפי האורנים, קולה של הרוח. אין כמו לשכב שם, על מצע קוצי האורן שנשרו, לשמוע את הציפורים בשילוב עם הרוח. לעצום את העיניים ולחלום.

כרם מהר"ל, היה עבורי עד גיל 13 מקום קבוע לחגיגות יום ההולדת שלי, המגדל שם במעלה ההר, שבו תמיד היינו מטפסים עליו ומטיסים טיסני קלקר משם.

עבורי הכרמל לא היה פיסת טבע בארץ ישראל, הוא היה הווה ועבר, הוא חתיכת היסטוריה שלי. שאי אפשר להעבירה לאף אדם אחר.

עצוב כמה שיהיה על הרוגי הארועים, קורס הסוהרים באוטובוס הבוער, הנער הכבאי בן ה16 שהתנדב, מפקדי המשטרה הבכירים שנשרפו, איכשהו, אפילו כאן אין קורבנות 'רגילים'.

אך עם כל הכבוד להם, אני מתאבל היום על הטבע. פיסת הירוק שכל כך קרובה לבית, כבר אינה. והיא, כמו גם החוויות, משהו פרטי שלי, משהו שרק אני יכול לחשוב עליו ולראות אותו והוא איננו יותר.

בכל כולי, אני מרגיש שמשהו בתוכי מת. אזור לא גדול, אך מורגש.

אני מסתכל על תושבי בית אורן ועין הוד, שבתיהם נשרפו כליל, כל הזכרונות, הארועים, התמונות והרגשות כולם - נשרפו עד עפר ואין איך להחזירם. כך גם אני מרגיש, יכול להיות שישתלו את כל ההר המקולל מחדש, שיפריחו את האדמה החרוכה השחורה ויהפכו את האזור ליפה אפילו יותר, אך זכרונותיי ובעצם, חלק ניכר מהילדות שלי, כבר אינם. 

משהו בתוכי מת

אני יושב מול עמוד לבן בעיקרו, מלבד האות B בצבע מודגש, האות I נטויה, U עם קו תחתון וABC מחוקים בקו ועוד מספר כלים, אני עומד וחושב מה לכתוב.

מה לספר בכלל? מה יעניין אנשים שקוראים פה? אנשים קרובים יותר ואנשים יותר רחוקים. אנשים שמכירים אותי, עם כל השריטות והבעיות, ואנשים שזו ההיכרות הראשונה שלהם איתי, לא דרך מבט או איזה רושם ראשוני מוטעה, זה אני, כמה שיותר שקוף וכמה שיותר אמיתי.

אז איך באמת להתחיל לכתוב משהו? משהו שיהיה אותו אני לגמרי, ועם זאת, ינוסח בצורה שכל אחד ברחוב... בעצם, מי כבר קורא היום בלוגים, הכל מסתכם בסטטוסים של שורה אחת בפייסבוק, "אני בסדר"... שכל אחד ברחוב יבין בדיוק למה אני מתכוון.

אני יושב בחוץ, ברגיל, בכורסא הסגולה דהויה שלי, על השרפרף ליד מונחת כוס לואובול עם ג'וני ווקר שחור, שבמהלך השנה האחרונה איבד ממפלסו ממש כמו הכינרת, יורד ויורד, זו כוס לפני אחרונה, לא נשאר שם הרבה. מדליק סיגריה שהולכת מצויין עם וויסקי, טעם מעושן, מריר ומלא בשר, ששורף את הפה בעונג מופלא. הרגליים מונחות על הקיר מלא המשבצות, בעצם, כבר לא מלא משבצות, המון משבצות קרמיקה כבר נפלו והקיר נראה בכלל כמו איזה פאזל בשלבי סיום. אני שם את כפות הרגליים מעלה, ממש בפינה שבה נגמר קיר אחד ומתחילה גדר ירוקה שגם היא מתחילה לדהות. אני עם המחשב הקטן על הברכיים. 10 אינצ' של דף לבן חודר וכואב שפולט אוויר שאני מרגיש בקצה יד שמאל.

קצת יותר מחודש לטיסה, קצת יותר מ5 שבועות לטיול שאמור להיות זה שפוקח לי עיניים, מבגר אותי או סתם כיף. 4 חודשים של הכי רחוק שרק אפשר. מצד אחד, זה הדבר שאני הכי מחכה לו בעולם. מצד שני, יש משהו שכל כך עוצר אותי לגבי הטיול הזה. אולי זאת העובדה שאני טס לשם לגמרי לבד, אולי זאת העובדה שאני זה שצריך לקחת את ההחלטות ובנוסף גם לחיות עמן, אולי ההרגשה שהזמן הקצוב שהקצבתי לכל הסיפור בכלל לא מספיק ואולי בעצם זאת ההרגשה של רצון כל כך גדול כבר להיות שם.

הדרכון שלי עדיין לא חזר מהשגרירות האוסטרלית, אני אפילו מתחיל לאסוף קצת שברי חשש שאולי אני לא אקבל את הויזה הנכספת המיועדת לכניסה לאוסטרליה. נכון, זה מאוד מאוד לא סביר, אבל עדיין, מה פשר הארוע שהדרכון שלי אצלם כבר חודש פחות שבוע ועדיין אין תשובה בעניין.

יש מסלול, בסה"כ, להוציא את הימים הראשונים, הוא מאוד אפרורי ונועד להשתנות, נחיתה באוקלנד אחרי טיסה של 11 שעות להונג קונג, קונקשן של כמה שעות שם וטיסה משם לאוקלנד, ניו זילנד. שם יש לי כבר מקום באכסניה שמוזמן לשבוע, בו אני אמור לקנות אוטו. איך לעזעזל קונים אוטו? על פי מה? איזה אוטו טוב ואיזה רע? דאמיט. משם כנראה נוסעים צפונה, ובתקווה אני אמצא איזה מקום מגניב לחגוג בו את הסילבסטר (שרק בארץ קוראים לו ככה) - הNew Year's Eve, משהו כמו איזו חווה שבה חוגגים באופן מסורתי באיזה על האש מטורף או משהו כזה. משם דרומה, באופן די פתוח. המסלול הכללי ידוע, הדרך עדיין לא.

חזרתי ביום רביעי בערב ממילואים, 3 ימים של צבא, נעליים גבוהות, אוכל לא משביע, סא"לים, רב"טים, פז"מ, פטריוט, טירונים, "הקשב המפקד", שמש, כובע ב', מדי ב', אנשים חדשים - בכל מקום ובכל פינה ועדיין קומץ קטן של אנשים שאני עדיין זוכר ומכיר. רק 3 ימים אמנם, אבל הם הספיקו לי בהחלט. אמנם יש לי הרבה סיפורים משם, הרבה חוויות וזכרונות קצרים, רק שאת הרוב אי אפשר להעביר על הכתב. גם קשה מאוד להסביר לאנשים שלא יודעים מקרוב, על בשרם מהו פיקוד, מהי אחווה ורעות וכמה קשה עובדים אותם מפקדי טירונים. כמה אכפת להם.

כמעט כל הסגלים שם, המדריכים והמפקדים היו חיילים שלי. מוזר לראות את כולם שם עם סמ"רים תפורים על הזרועות, צועקים על טירונים ומצד שני הם כל כך חשובים להם. רק לפני רגע אלה היו הדאגות שלי והקול שלי שהולך ומצטרד, אלה היו החיילים שלי שהתעלפו, שבכו, שרצו, שנשברו, שנבנו מחדש יחד. אני מגיע לשם ומקבל באמת מכולם חיבוק כל כך גדול, הרבה הערכה, הרבה כבוד, ולא כזה שמבוסס על יראה או זכרונות מאיזה מפקד מפחיד שיכול לתת שבת, אלא דווקא להפך, אני רוצה לראות את זה כך, עכשיו כשהם בנעליי, מפקדים אמיתיים, על חיילים משלהם, הם מבינים - כך אמרו לי - איזה מפקד וסגל מפקדים גדול היה להם, כמה קשה עבדנו בשבילם, לתת להם הכל. אני שומע אותם אומרים את זה ומתמלא גאווה שאי אפשר להעלות על הכתב. החיילים שלי גדלו, התבגרו. ממש כמו לראות את ניצני הפריחה של פרח אחרי החורף, בידיעה שההשקייה הועילה ולו במאומה לצמיחתו של אותו פרי מדהים שווה את כל העבודה הקשה.

בנוסף, אחד מחברי הטובים הוא מפקד קורס שם, ישבתי אצלו הרבה, הוא כמובן היה עסוק בדברים אחרים אך מצא זמן להיות גם איתי. אחד הרגעים היותר מגניבים היו, ש3 הקצינים מאיתנו, החברים שעלו יחד לפני כמעט 4 שנים יחד לסוללה, כולם נפגשו במקום אחד, וגם אני הייתי באזור, ניסחנו את זה יפה מאוד - שזה כנראה הרגע האחרון של כולנו על מדים. אני נזכר באוהלים, בשמירות, ברגעים הקשים שהיוו עבורינו את הדבק שחיבר ביננו, 4 שנים אחרי, ולא עובר חודש בלי שאנחנו רואים אחד את השני במסגרת יום הולדת או סתם פגישה, פשוט כי חשוב לכל אחד ואחד מאיתנו לראות את השני. אני כותב את המילים וליבי מתמלא חום והרגשה כל כך טובה לגבי זה (ואולי זה דוקא הוויסקי). הרגשה של שווה היה ועדיין להשקיע כל כך, ובעצם לראות במו עינייך מראה להשקעה שלך, שמגיעה מתוך אהבה ואכפתיות של אנשים שאתה חשוב להם בדיוק כמו שהם לך.

ראיתי בדיוק עכשיו את הסרט "האמריקאי", עם ג'ורג' קלוני, לא יצירת קולנוע מופתית, ממש לא. אבל סיפור מאוד נחמד. באמת רואים שם את האלמנט הסיפורי שחסר כל כך בזמן האחרון בקולנוע, בעיקר ההוליוודי (זהירות ספויילר), אם זה הרוצח השכיר (או בונה הנשקים) - קלוני, שמתאהב בזונה ומחליט לזרוק הכל כדי להיות איתה, אם זו אותה זונה, שהופכת להיות מכלי לסיפוק אותם חשקים של גברים למושא אהבתו של הגיבור, ומדמות שלילית וקשה הופכת להיות מין סינדרלה. אם זה הכומר, המייצג את הטוהר והזכות בעולם, בכל גישתו שמתגלה לו סוד אפל המגיע בצורת בן ממזר מאישה שהוא שומר על קשר מאוד קרוב איתו, אם זה אותו מפעיל של הגיבור, שעליו סומך הגיבור בעיניים עצומות והוא בעצם הגורם הישיר שיביא למותו הכמעט אנטיגוני בסוף הסרט. אם אלה הרגשות של הגיבור, שלאורך כל הסרט אינו מציג אותם, לא כעס ולא חיבה, לא חיוך קטן ולא עצבנות, ובסופו - מחייך חיוך רחב. ואם זה הנשק, אותו בונה הגיבור, במקצועיות גמורה והתמדה וכבוד למעמד ולאקט, ונשק זה שנהיה הנשק שיהרוג אותו בסוף (טוב, הורג אותו נשק אחר, אבל כך אני הייתי מסיים את הסיפור).

גורם לי לרצות לכתוב שוב, עוד כמה סיפורים קצרים או איזה שירים שקשורים בדיוק באירוניה הזאת שאנחנו חיים בה. אותם דברים שאתה לא מצפה שיקרו לך, דווקא עכשיו, ברגע הכי לא מתאים, לטובה ולרעה.

שלשום ישבתי עם ידידה על בירה, היא זרקה באיזה חלק של השיחה בינינו משהו כמו - "אני לא כמוך, מוצאת כל הזמן פגמים בעצמך ומנסה לתקן אותם", ומאז עוברת בראשי כל הזמן השאלה, למה זה רע? ממתי הספקות העצמיים הם דבר רע בכלל, ממתי לנסות לשפר או ללמוד לחיות עם הפגמים שלך הוא דבר רע שעדיף להמנע ממנו. ואולי היא צודקת, אולי זו דרכי שבה קוללתי ואיתה אחייה שגורמת לי לכל הרצינות הזו בחיי וכל הכיף שהולך לו לאיבוד.

לגימה אחרונה מהוויסקי. הסיגריה כבר נגמרה לפני כמה דקות. אני חושב על מה לכתוב עוד. יש בכלל? צריך?

אני אחרי אימון בחדר הכושר. מיוזע, מגעיל, עייף, יורד לתוך המלתחות של הגברים שנמצאת קומה מתחת.

אני מתפשט, מתכוון להחליף בגדים ולשים עלי בגד ים כדי להכנס לבריכה לאימון שחייה.

אני מרגיש את הטלפון רוטט. מרגיש. לא שומע את הצלצול. רק הרטט.

מס' לא מוכר, קידומת 04, לענות? לא לענות? זה משהו שאני אצטער עליו? לא? נענה בכל זאת. החלטה.

אני עונה.

"גיא, אני יודע שלא דיברנו הרבה זמן. אבל אני רוצה לבקש סליחה לקראת השנה החדשה. אני באמת מרגיש שטעיתי בהרבה דברים שאמרתי לך ולמדתי את הלקחים מהם." אומר מהצד השני אחי, החוזר בתשובה. "אני הבנתי את מקומי ומכיר בטעויות שלי."

- "טוב", אני עונה בעצבנות

"אני מקווה שתוכל לסלוח לי ותדע שאני באמת מצטער על הטעויות שלי מהשנה האחרונה"

- "טוב"

"שתהיה לך שנה טובה וגמר חתימה טובה."

ניתוק

אני כועס על עצמי. אני כועס כי אני לא במקום של לסלוח. אני לא במקום של לכעוס. אני בכלל לא במקום שיהיה לי אכפת.

כן, הוא אחי. כן, אותם הורים, אותו בשר ודם ורק אמונה אחרת וגישה שונה לחיים.

אבל באמת, לא אכפת לי מה איתו. תהרגו אותי, אבל למה לשני אחים חייב להיות קשר טוב בינהם? למה הם צריכים להיות החברים הכי טובים? למה לא יכול להיות מצב של ניתוק? של חוסר התעניינות?

אני כועס על עצמי. כועס כי לא אכפת לי, ואולי אני צריך. אני מבין את מה שאני מפסיד, אני רואה את זה טוב טוב מסביב. אח אחד עוזר לאח שני לצבוע ולשפכטל את הדירה החדשה. אחר עוזר לאחיו הקטן ונותן לו לנהוג במכונית שקנה בכספו שלו. רואה את זה ומבין שלעולם לא אהיה בנק' הזו. לעולם לא יהיה לי אכפת. לא יהיה לי חשוב מה קורה. אני מתרץ את זה למי ששואל שזה בגנים, ואולי זה אפילו נכון, אבא שלי ואחיו הבכור, פרופסור לפיסיקה באוניברסיטת אוקספורד באנגליה לא מדברים, שולחים אגרות שנה טובה זה לזה במייל ולא יותר. אני לא מצליח להבין, למה זה כל כך מפריע לי? למה זה קרה כך, פתאום?

אני לא מאמין, לא באלוהים שלנו, של העם היהודי, האדון הנכבד עם זקן כסוף וארוך ששולט לכולנו על החיים וסופר כמה תפילות עשינו ועל כמה מצוות שמרנו. אני גם לא מאמין בדרך שלו, שעוותה על ידי המונופול הזה שנקרא הדת היהודית, מתוכה 95% הוא פירושים אישיים של 'דברי האל', שגם הם נכתבו בידי אדם. אנשים קובעים לעצמם חוקים ונותנים להם הכשר אלוהי. מונופול. 

לבסוף, אני לא מכיר ולא מאמין באל שדרך מאמיניו היא דרך ייסורים. צומות, הלקאות, איסורים - כל אלה בעיני אינם דרכי אמונה ותפילה אלא להפך, אינטרפטציה לא נכונה של דברי האל שתפסו משמעות במאמינים שחיפשו במה להאמין. אנחנו טובים מזה, חכמים מזה. אני עדיין מאמין שיש משהו בעולם הזה שאנחנו לא מבינים, איך ממפגש של זרעון וביצית נוצר פלא החיים? איך זה שלרגשות של אנשים ויכולתם להאמין שיהיה טוב באמת מביא להשפעות טובות, בבריאות, בעיסוקים אחרים? אני לא מתיימר להבין, אני גם לא מנסה. זו מלחמה שאני אפסיד בה. אלו הם חיי, אני אחייה אותם בשמחה גם בלי להבין למה.

כל עניין יום הכיפורים בכלל עולה בניגוד להשקפה שלי, על הצום וההלקאות העצמיות כבר דיברתי קודם, אבל מה לגבי הסליחות?

זה בסדר שאדם 'חוטא', בעיקר בין אדם לחברו? הרי יש יום בשנה בו האדם יכול לבקש את סליחתו, לא משנה למה הוא פגע בו. לא משנה אם הנזק שעשה לא יתואר. יש יום בשנה שבו הוא יכול להתנצל והדברים יהיו בסדר.

לא, אני מסרב להכיר בזה. אנשים צריכים לחיות עם התוצאות של מעשיהם. אנשים עושים טעויות. אנשים שמכירים בטעויות חיים טוב אפילו יותר. ודרוש אדם אמיץ מאוד כדי להודות בטעותו. 

סליחות מתחילות ונגמרות במעשים. אתה יכול להיות צודק ולפגוע באחר. לכן חשוב להבין מי עומד מולך, מה תגיד לו שיפגע בדיוק במטרה שאליה אתה מכוון - להסביר לו? להשוויץ בפניו שאתה יודע יותר? ללמד אותו?

אין לי יום בשנה שאני מוכן לסלוח בו לאנשים [כי 'אלוהים' קבע את היום הזה בלוח השנה]. אם אנשים טועים, שילמדו להגיד סליחה, או שיחיו עם התוצאות, וכך גם אני - למד לסלוח, למד שאתה טועה, ולא פעם או פעמיים, למד שלבקש מחילה על טעות היא לא חולשה, אלא להפך, עוצמה ויתרון על סובביך, למד מטעויות, למד שלטעות הוא יתרון ולא חסרון.