Silent Chaos

נשיפה

חזרתי מאילת ביום שבת בערב, שבוע שלם של צלילות ללא הרף. קורס כוכב ראשון ושני שרציתי לעשות כבר שנים ארוכות.

עוד מאז שהייתי ילד אני זוכר שהייתי בסביבה מימית, אפשר לומר. יש תמונות שלי מגיל שנה בערך, במוסקבה, אני באמבטיה, לבוש במצופים לבנים מוזרים כאלה ואבא 'מלמד' אותי לצוף או לשחות.

אחרכך בקיבוץ, שדות ים, הכי קרוב לים, שם יש ריח של ים אחר. עם סיפור הטביעה שלי.

אחרכך חוגי השחייה והצלילה עצמם, צלילה למרחק, לעומק.

הנסיעה לשם הייתה בגדר סיוט וגיהנום עלי אדמה. השעה היא 12 בליל שבת, אוטובוס יוצא מנתניה לאילת, 5 שעות של נסיעה. לפני מתיישבות 4 בנות, בנות לא יותר מ15, ומתחילות לצעוק בקולי קולות, לקפוץ בין הכיסאות, לריב, לשיר ועוד ועוד. כל זה כשבערך כל האוטובוס מתורבת ומנסה לנמנם.

בשלב מסויים אחת הבנות הוציאה תשבץ, כנראה זו הייתה האינטיליגנטית בינהן, ובצעקות שואלת את חברותיה מה זה "מושב אוויר"... מושב... אלוהים...

"איזה סתומה, איך את לא יודעת מה זה", עונה לה חברתה

"מי סתומה? אני?" צועקת לה חזרה

בשלב הזה מתעורר אחד הערסים שיושב באחורי האוטובוס וצועק עליה "זה לא מושב אוויר, זה משב אוויר רוח! עכשיו סתמי ת'פה ולכי לישון", בקול מעושן ועייף

זה כמובן לא עוצר את הילדה והיא וחברותיה ממשיכות בצעקות.

בשלב מסויים, בערך באמצע הדרך, היא מחליטה שצריך להקריב קורבן לאלוהים שלה ומביאה בחור דתי שיקרא את תפילת הדרך, כאילו שזה מה שיעזור לנו לעבור את המחצית השנייה.

אני לא יודע איך הגעתי לאילת, אחרי הירידה מהאוטובוס כבר יצאנו מהנסיעה הזוועתית הזו, הגענו לאכסנייה ("מלון" פייר), ונשכבנו שם על הספות שלא היו נוחות מידי, בלובי. אני באמת לא מבין איך ביום למחרת, שזה בעצם אותו היום, תפקדנו.

נשימה עמוקה

נשיפה

אני והחבר שהגיע איתי, נכנסנו לחדר מגורים משותפים שכזה, מוזר מאוד ומפתיע.

ביום הראשון העניינים התנהלו כרגיל. ביום השני, הוא הגיע למצב שכאבו לו מאוד האוזניים בירידה מתחת ל3 מטרים. בהחלטה אחראית המדריכה שלנו הפנתה אותו לקופת חולים ושם נאמר לו - "חודש שלם, אתה לא נכנס למים. דלקת באוזן, הנה אנטיביוטיקה".

לא היה הרבה מה להגיד, אז אף אחד לא אמר ממש  כלום, גזר הדין היה די ברור, הוא מפסיק את ההשתתפות בקורס לאלתר, והרי זו אילת, מעוזם של בני עדות המזרח, אוכלי הסחוג ומאזיני משה פרץ, קובי פרץ ויובל המבולבל, או בקיצור - אין מה לעשות שם. הוא כמובן התבאס מאוד 

נוכח המצב הביש, והחליט לנסוע הביתה.

נשארתי לבד

ומשום מה, אפילו נהניתי מזה. בשבילי זו הייתה אולי אחת החוויות הבונות, אלה שנקלעים אליהן שלא מרצון אך נהנים מכל רגע. במקום לשקוע ברחמים עצמיים, פתחתי את עצמי, זרמתי, הכרתי אנשים ובגדול - נהינתי אפילו יותר מאשר שהוא עצמו היה שם ולא היה עוזב. הכרתי אנשים מצוינים, צחקנו, נהינינו, בילינו, שתינו...

בשבילי זה אולי איזה טקס חניכה כזה לפני הטיסה לחו"ל, מיני מדריך של איך אפשר להסתדר לבד, חברתית ובלי לפחד מכל הסיפור. זה לא היה מוזר, ואפילו בא מאוד בקלות

נשימה עמוקה

חיוך קטן

נשיפה

אתמול נסענו לבית ינאי, המשפחה מצד האמא שם, כשאני אומר את זה, אני מתכוון לנכדה של בת הדודה של סבתא, מה שמביא אותי ואת בן דודי, הקרוב ביותר, להיות בני דודים מדרגה רביעית, או משהו כזה.

הוא גם אחרי צבא, סיים את שנתו הראשונה בתואר פיסיקה-מתמטיקה באונ' העברית בי-ם. בגילי, אחרי קשר של 3 שנים ופרידה מבחורה דתייה.

על אף שלא ראיתי אותו כבר משהו כמו חצי שנה, כאילו המשכנו ממש מהמקום בו עצרנו. מהרגע הראשון - חיבוקים ועדכונים לגבי מה קורה ואיפה ועם מי, איך היה במילואים ואיך בעבודה, איך הקורס עבר ומתי מתחילה השנה הקרובה.

מוזר לי, להסתכל בפניו של אדם שזהה לי בהמון מידות, כשהמשמעותית ביותר היא הסטטוס והגיל, להסתכל עליו ולשמוע אותו וללמוד ממנו.

דיברנו הרבה, דיברנו על תוכניות, זוגיות, חופש, עבודה. 

הוא העלה איזו טענה נפלאה שעל הסטודנטים לראות בתואר שאותו הם עושים לא דרך שבה משיגים איזו עבודה נחשקת או איזו משכורת מופלאה אלא דווקא להפך, הלימודים עצמם צריכים להיות המטרה עצמה וכך נהנים מכל החוויה אף יותר.

אני אוהב שיחות כאלה, שמסתיימות ברגעי שקט שמסתירים מחשבות עמוקות ותהיות, כאילו הפנמה של הדברים שנאמרו, בין אם מצידי ובין אם מצידו.

נשימה עמוקה

נשיפה

קשה להסביר בכלל מה היה כל כך קשה שם.

אם זה היה החום הבלתי נסבל, דווקא ביום שבו נשבר שיא צריכת החשמל?

אם זאת הילדה, הבת, שרואה את אביה בתכריחים, בגופתו הצנומה והצעועה, מונח שם על אלונקה כאילו צה"לית ומחכה להגיע לקיברו.

אם זה בכלל הגישה הזאת של "נגמר הטקס, בואו ננסה לסחוט מהקרובים והחברים הכואבים כמה שיותר כסף", כמו מכונה משומנת היטב, נציגי האל בבית הקברות דרשו, באופן עקיף ולא עדין עוד טיפים, 'צדקה', עאלק...

זו הלוויה השניה שאני נוכח בה בחיי הבוגרים ודווקא זו, לעומת הקודמת שהתבצעה תוך השלמה של כל המשפחה עם גזר הדין העליון, זו דווקא השפיעה עלי יותר.

ללא שמץ של משפחתיות, לפחות מצידי, ללא שמץ של הכרה. פאקינג לא ידעתי איך קוראים לאיש שאני מגיע להלוייה שלו. ודווקא במקום הזה ראיתי את נק' האור, המוני אנשים היו שם, חברים, קרובים, חברים של הבן, הבת (כלומר אני), אנשים מהאוניברסיטה, היה נדמה כמעט שמגיעים אנשים שאינם מכירים ובמקרה הגיעו לבית הקברות ומצטרפים לארוע הנורא.,

יש משהו לא הוגן במחלה הזאת, סרטן, בעברית, אמנם, היא משותפת לחיה ולמחלה, אבל באנגלית יש הבדל בין Crab ל Cancer, בקוננטציה, בהרגשה, בעומק המילים.

אני נתקלתי במחלה הזאת משני כיוונים, מצד אחד, חברה טובה של אמא היא אונקולוגית בכירה, פעם בסורוקה והיום באסותא. עבורה המחלה היא חלק מיום העבודה, לא נקשרים לחולים, עוזרים להם - כן, לפעמים אפילו מנצחים. אבל בשבילה, סרטן זה לא איזה סיוט נורא או איזו קללה שאנשים לא יקבלו, אלא סדר יום.

הצד השני של העולם הזה, הוא הקורבנות, הראשון, הוא הכלב שלי, שכנראה היה לו סרטן אי שם בקיבה. נרחיב עליו מאוחר יותר... היו עוד, כרגע עולות לי בראש שתי נשים, שתיהן חלו, האחת בסרטן השד והשניה בסרטן אחר (בדיוק שכחתי), שתיהן אמנם במצב טוב, אולי אפילו הבריאו, אבל בשבילי הם עדיין בראש של קורבן, חלש ומיוסר של אויב שלא בוחל באמצעים. 

היום ראיתי את הצד השלישי, המפסידים. 

אני מגלה שעדיין הכלב כל כך חסר לי, אמנם בשנים האחרונים היינו לא הכי קרובים, חוץ מטיולים והצקות, הוא לא עזר או הרע לי בשום דרך, אבל ההימצאות שלו, ההסתובבות שלו בין הרגליים עדיין חסרה.

עברו כבר 9 חודשים, מאז דצבמר, אבא הלך איתו לוטרינר וחזר לבד.

עדיין אני דואג שם מישהו משאיר את הדלת פתוחה, הוא יוכל לברוח וללכת לאיבוד.

עדיין תלויה הרצועה הקפיצית הכחולה, בפרוזדור הכניסה, מחכה שמישהו יעשה בה שוב שימוש.

עדיין יש אזור שם, בין הסלון למטבח בו הוא תמיד היה רובץ כשחם לו.

מתחיל חופש,

משבת בלילה אני באילת בקורס צלילה, חלום ילדות נושן. 

אולי החודש הוא בסימן של להינות.

כרטיסים לניו זילנד ואוסטרליה (וווהוו!)

רסיבר

עדשה (תיקנה באילת)

קורס צלילה

מישהי זרקה לי - החיים קשים כשלא זורמים. 

אולי זה הדרך שלי לנסות לשחרר רגע את פני הפוקר הנוקשים ופשוט לזרום

ארוחת הצהריים עברה היום טוב, כרגיל, אני אוכל סלט ועוף (כמו איזה כוסית), במחשבה שגויה שהנורמה הזאת היא זו שתעזור לי לרזות עוד, בנוסף לאימונים בחדר כושר. זה לא ממש עובד. לכו תבינו. בארוחה כרגיל, שטויות וצחוקים, הסתלבטויות אחד על השני, משהו שאני באמת נהנה ממנו. ניתוק טוטאלי ממה שקורה בשעות העבודה הרגילות והלחוצות.

אני חוזר למשרד, עניין של עלייה במעלית של 4 קומות, באזור רבע ל1 בצהריים, בערך ומקבל הודעה, "אבא שלי נפטר, ההלויה מחר ב12". 

בום

אני באמת בשוק, סוג של לא מצליח למקם את עצמי בזמן ובמרחב. אמנם זאת תקופה כזאת של שבעות, אבל בעיקר של סבים וסבתות של אנשים, כאלה שאני אומר - הם חלו, זמנם הגיע. אבל זה?

דיברתי איתה אתמול, אמנם הבטחתי לעצמי שאני אדבר איתה עוד בשבוע שעבר, אבל ההבטחות שלי לעצמי לא שוות הרבה, דבר שאני מסרב להכיר בו, לבסוף שלחתי אתמול סמס, היא אמרה שהמצב אצלה קשה, היא כל הזמן עם אבא בבית החולים, מזגזגת משם לעבודה וחזרה.

חיים נוראיים לבחורה בת 24, שנה שנייה בטכניון, כשרונית, אכפתית. היא סיפרה שהמצב לא טוב, הרופאים לא משאירים לו הרבה זמן, הבטחתי לה שאני אבוא היום או מחר [במובן של מחר או מחרתיים, כשאמרתי את זה אתמול] כדי סתם לשבת, להתנתק מתוך כל המצב ההזוי הזה, שהגיע ללא כל סיבה, ללא שום היגיון וגורם מאחוריו. רעם ביום בהיר, שרב, אפשר אפילו לאמר.

לא ראיתי אותה הרבה, היא הייתה עסוקה בלימודים, ואז תקופת מבחנים ומפה לשם גם העבודה באינטל בחיפה. אני מניח שצריך לרצות במגע הזה, בקשר הזה, עוד לפני שמתחילים להתגעגע. 

מחר ההלויה, אני לא יודע איך לאכול את עצמי, באמת יום רע, חם כמו בגיהנום ובחורה בת 24, עוד לא התחילה את החיים, איבדה אבא.

זה חודש מטורף, אני מניח שיש לי תקופות של ביזבוזים וסוג של מתירנות עצמית כזאת, שאומרת - "בא לך, תקנה!"...

והנה החודש, הולכים לי 1750$ על כרטיס טיסה לניו זילנד וחזרה, 4 חודשים, הטיול של חיי, אבל זה בפוסט אחר.

קורס צלילה באילת, 2000 שקל

עדשה למצלמה באילת, 1700 שקל

רסיבר, 500 שקל

טיפול 200000 ותיקונים שמחליפים בערך הכל באוטו, עוד 3500 שקל [לא כולל החלפת גלגלים!].

בכל מקרה, המון כסף.

מצד אחד אני אומר לעצמי, באמת המון כסף, משהו כמו 2 וחצי חודשי עבודה הלכו להם בהינד עפעף,

ובאותה נשימה אני גם חושב לעצמי על הצד השני, אתה חי רק פעם אחת, למה אתה צריך לחסוך ולשמור את כל הכסף מתחת לבלטות, אתה צעיר, קח את הכסף הזה ותהנה ממנו!

אולי הגזמתי קצת, אולי חיים רק פעם אחת