Silent Chaos

מוזר... שתמיד כשקורה משהו חדש או מעניין, לא יוצא לי לכתוב פה. אלא רק לציין שהחיים שלי לא מתקדמים לשום מקום בעולם.
אבל... קרה משהו וזה למה החלטתי לכתוב פה.

בזמן האחרון קרה מצב שהתחלתי להתנתק מהרבה אנשים; לענות תשובות סתמיות וקצרות באיסיקיו, לא לראות אף אחד אחרי הצהריים.
זה גרם לי להרגשה מוזרה - אני, בתור הבנאדם שתמיד מרגיש שחסרים לו חברים או שמי שהם החברים שלו הם לא ממש שלו פתאום הרגיש שיש יותר מידי או שאני לא מתאים בשבילהם.
התוצאה מכך הייתה ניתוק. דבר שבדיעבד, במבט לאחור, אני רואה כשלילי, אבל אז, באותו זמן אני לא הרגשתי רע עם זה, אני לא חושב שהייתי בכלל מודע שזה מה שקורה, שאני מתנתק לאט לאט מאנשים.

דיברתי לפני כמה זמן עם מישהי לגבי היחסים ביננו. הסברתי לה שאנחנו שומרים על יחסים בערך טובים בגלל שאנחנו לא קרובים ממש, הסברתי את זה בעצם לעצמי. מה שדרוש בשביל יחסים טובים עם בנות זה: א) חוסר הקשר שלה לאנשים שאני מרבה להסתובב איתם. או ב) ריחוק.

אני שואל את עצמי, מה זה מלמד? כנראה שאני עדיין מנסה להבין איך המערכות שלי עם אנשים עובדות, מה כדאי ומה כדאי לא לעשות. זאת ללא הצלחה מרובה.

את כל זה אני מציין בעיקר לאור העובדה שהמצב המוזר הזה השתנה בזמן האחרון, בשבוע האחרון דיברתי אולי עם 3 ידידות, שהן בערך הידידות הכי טובות שלי (למרות שאני לא אוהב לחלק כאלה תארים לאנשים). החלק המוזר הוא שהשיחה או המפגש התבצעו אחרי הרבה הרבה זמן שלא ראיתי או דיברתי עם אנשים ככה. זה שימח אותי מאוד. אני גם מרגיש בסוג של התקרבות לחברים שלי, לא יכול להסביר, אני כנראה לא מבין מזה יותר מידי.

חלק מהתהליך של ההתנתקות היה בעקבות הבגרות במטימטיקה שהייתי נואש לשפר.
נחסוך לי זמן כתיבה ולכם סבל קריאה ונסכם ככה: מגן - 100, הגשה - 100, מועד א' - 63, מועד ב' - 70.
תורו של מועד החורף הלא הוא מועד ג'. לקחתי מורה פרטית החל מלפני חודש, בערך בסוף דצמבר, היא דווקא נורא חביבה ומסבירה טוב. למדתי הרבה, אני חושב שזה המבחן שאי פעם למדתי אליו כל כך הרבה. בערך בשבועים האחרונים זה היה כמעט בכל יום - ישיבה של שעתיים למידה לזה. כנראה שגם זה לא עזר. לכל הדעות המבחן היה קשה, אבל לי, שחרשתי על זה כל כך הרבה ואינספור תרגילים מהספר נראו לי פשוט אלמנטריים וחסרי חשיבות או מאמץ. זה לא עזר.
למרות שעשיתי 3 תרגילים מתוך 3, אני מניח שכבר טעיתי בלפחות סעיף אחד שזה לא משמח אותי, רציתי להצליח, ניסיתי, במיוחד בגלל שהחומר לא ממש קשה, הוא מציק. אין מילה אחרת.

איך אני צופה את העתיד, אני מנסה לשאול את עצמי. בדיוק כמו שנראה הבלוג שלי, בעיקר שחור, עם חלקים לבנבנים עם טקסט שלא אומר דבר לאף אחד. יהיה רע חבר'ה, תהנו קצת ממה שיש.

 

הכותרת מתוך השיר - No More Lies של ירון מידן מתוך האלבום המוצלח החדש - Dance of Death

הנה קטע מתוך ראיון עם נעה תשבי:
- (מה את חושבת על) נעה תשבי:
- גם סיפור. הנעה תשבי שלך היא לא הנעה תשבי של מי שקורא עכשיו את השורות האלה. לכל אחד מכם שקורא כאן עכשיו יש איזה סוג של נעה תשבי בראש, מציאות אחרת, סיפור לגביה. היא יותר המצאה שלכם מאשר משהו שקרוב למציאות. אני רק מקווה שזה משהו מרתק וכיפי.

אני נורא התחברתי לקטע הזה. זה בכלל מסכם את האמונה שלי שלכל אחד לגבי כל דבר יש את התפיסה שלו ולכן, אם שואלים אנשים מה צבע מסויים, התשובות שתקבלו יהיו מלאות טירוף ומגוונות מאוד.

אין אמת, יש רק תפיסה.

אבל זאת לא הסיבה שבגללה  ני כותב את זה.
בשבוע האחרון תופעת המשפט הזה נגלתה לי על בשרי. גם לגביי וגם לגבי אנשים אחרים. אני ממש לא רוצה לפרט, אולי זה אישי מידי, אולי פשוט מובן בדרך מסויימת ולא רגילה, רק לי.
כמובן שאני מנסה לא להראות את זה, אולי לדכא את זה מבפנים, אבל זה שם. בועט.
ראיתי שכל אחד רואה אותי בדרך שלו, שבשביל כל אחד אני סוג אחר של חבר,
ומאידך, כל אחד הוא סוג אחר של חבר שלי. מאז ומעולם לא יכלתי לחלק עמדות לחברים שלי, חלקם קרובים יותר וחלקם קרובים פחות ובמשב אחד של רוח קרירה מהים הכל משתנה, החבר הרחוק נהיה פתאום מאוד קרוב וזה שרק אתמול סיפרתי לו את המצוקות שלי נראה כמו אונית הצלה ששטה רחוק רחוק ממני.
אולי מחר יבוא צונאמי שמסרב לרדת מפרק היום בחדשות ויחזיר את כולם למקום שבו היו. או פשוט יהרוג את כולם.

 

נראה שהחיים אצל כולם מתנהלים כרגיל, בערך, אין מאורע חדש שקרה או שיקרה באופק. ואולי זה בעצם אני שרואה רק את מה שאני בוחר לראות.

 

 

אם שואלים מי לדעתי האנשים הטובים בעולם, הוא היה בין הראשונים. לפחות ברשימה שלי.
אבל עכשיו, אני רואה אותו שבור, למרות שהוא בכלל לא מראה את זה. הוא נשאר בתדמית שלו, הקבועה, האופטימית, העוזרת. אבל אני מבין. מבין שקשה לו יותר ממה שהוא מראה. שאין מי שיעזור לו למצוא סיבה בשבילו לעבור יום ועוד יום. מי שיתן לו מטרה אמיתית.

התחלתי לראות אותו הרבה פתאום, במקום מפגשים של פעם ב... חוץ מבמקומות הקבועים, התחלנו להתראות הרבה.
מצחיק שכשזה לא קורה, כל כך רוצים שזה יקרה וכשזה כן, זה לא עושה טוב ממש.
אני רוצה לעזור, באמת שאני רוצה. רק שאין איך, הוא כל כך בטוח בצדקתו, מחלה שממנה גם אני סובל, שהוא לא מוכן להקשיב, לתת הזדמנות, להתעודד.
רציתי להתקרב אליו, למרות שנדמה שאנחנו כל כך קרובים, הריחוק הוא לא מובן או יאומן, והוא לא נותן.
אני לא מחפש עזרה. משהו אחר.