קשה לי לכתוב עכשיו.
קשה לבוא ולהרגיש בטוח במקום הזה, שהוא הרבה יותר אישי מאשר ציבורי, עם גישה לאנשים בריאים לתגובות.
קשה לסמוך במקום הנורא הזה בו כנראה שלא אמצא מסתור כמו שחשבתי, כל דעותיי - הרבה פחות מרלוונטיות אלא דווקא משמשות כנשק להתריס.
אחרי פרסום שני הפוסטים הקודמים, נגלה לי שאחי קיבל לידיו את הפוסטים הקודמים. המידע כמובן הגיע גם להוריי.
שלא תחשבו, זה לא קל למצוא את הבלוג הזה, לקשר ביני לבינו (אמנם להפך זה דווקא יותר קל), אבל מנסיון שלי ונסיון של חבר אחר, זה לא פשוט בכלל ודורש חפירה רצינית בגוגל וחברים.
כששמעתי על כך, הרגשתי פגוע, מחולל, לא ממעיט בערך המילים הבאות - מרגיש כאילו תקפו אותי, חדרו לפרטיות שלי והחריבו אותה מבפנים.
באיזהשהו מקום הבאתי את זה על עצמי, אני מפרסם בבלוג הזה כבר כמעט 8 שנים. מקום שהוא כמו יומן עבורי, בו אני לפעמים מכריח את עצמי לכתוב, כדי לסכם עבורי את מה שהולך בחיי, או מה שרע. להבין אולי, דרך התגובות של הקוראים איך להתמודד או לקבל חיזוק על מעשה נכון או כתף תומכת.
וכאן בא אדם, חרדי, שאני לא יודע במדוייק מי הוא, ומשתמש במידע הזה נגדי.
התגובה הראשונה שלי הייתה לסגור את הבלוג. מהר מאוד החלטתי להפוך אותו לסגור. ההרגשה היא שבאותו הרגע אני עובר את השלבים הרגילים - כעס, כאב, הדחקה, תגובה לא פרופורציונאלית. והנה אני כותב לכם שוב. במקום בו כתבתי, כשהיום אני במקום מסויים של השלמה.
אמנם אני יודע שאני צריך להזהר בלשוני, לעדן יותר, מי יודע מי קורא את זה והכל, אבל בסופו של יום - אלה החוויות שלי, אלה החיים שלי וזה אני שבוחר לשתף את העולם בהם. כל הדוסים שחושבים שאני לא מספיק בסדר בשבילם או שהולך לדרדר את אחי לחיי מופקרות וטומאה, טועים ובענק, פשוט כי לא אכפת לי ממנו. לא ממנו ולא מכם. להפך, אני סולד מכם - טפילים אוכלי חינם, "צדיקים שמלאכתם נעשית ביידי אחרים", בעיקר כזו של בטחון או מיסים, עבודה ציבורית או אפילו חופש הביטוי.
עם כל הסאגה התקשורתית שקמה היום בנושאים הרגילים - "חוק טל", הטבות הדיור ה'חדשות' - ששוב, עולם כמנהגו נוהג, מתעדפות משפחות חרדיות הרבה מעל אלה שמאפשרים לה לסבסד אותם באמצעות המיסים, ההסתה ששוב ושוב מתקיימת בשכונות החרדיות בהן המשטרה מסרבת להכנס, ואפילו ערים שמתחרדות - חוקים מוניציפאליים שמשתנים תוך שלילת זכויותיהם הבסיסיות של אנשים בנוגע לחופש שלהם, חופש הדת, חופש הביטוי ואפילו הזכות לחיות בבטחון.
אז כן, אם אותו אחד שהחליט לעשות 'מחקר' עלי, וכמובן לרוץ עם התוצאות בראש מורם וגאה - "תראה מה מצאתי?", "תראו לאיזה משפחה הבנאדם שייך". הדבר היחיד שיש לי לאמר עליו הוא זה - תסתכל על עצמך. כמה נמוך אתה מוכן לרדת? כמה צהוב ושפל אתה שאתה צריך לבדוק בפרוטרוט מיהו האח החילוני הזה שהכלה מתחתנת עם אחיו. כמה רע הוא? מה הוא חושב עליך?
לא, אלה הדעות שלי, ואין לאף אחד שום סיבה להשתמש בהם מולי. אולי רצית שאני אשב ואתבייש, או לפגוע באחי (שוב, כאמור, לא אכפת לי), רצית שאני אסגור את הבלוג או אפחד לכתוב כאן דברים. אז לא, הוכחת בדיוק ההפך. שלא רק שאתה וסביבתך טפילים שחיים כמו עלוקות, כמו גידול סרטני בציבור דמוקרטי עובד קשה, מנצלים וזורקים כל מה שאפשר, אתה גם נחש, ערמומי וארסי, שלא מפחד להרוס את חייו של אדם אחר, שמחפש אחר לכלוך ומידע צהוב ורגיש, רק כדי להראות - 'הנה, זה הוא האיש'.
אני מקווה שאתה צודק, ובסוף חייך תעמוד מול אותו אל שיבחן את מה שעשית. אני מקווה שעוד בחייך אותו אל יחליט להעניש אותך ולהקשות עליך, כי אף אחד אחר לא יתן לך עונש. לא עשית משהו לא חוקי, לא שזה היה משנה משהו. עשית משהו לא מוסרי. תהנה מחייך.
השבוע הוא השבוע האחרון לסמסטר, סמסטר ראשון, כבר היו שיעורים וקורסים שהסתיימו ב - 'וזה כל החומר שצריך לדעת במסגרת הקורס הזה. להתראות', דברי המרצה שלאחר דברים אלה, קם והלך.
כבר היו הרצאות שהסתיימו במחיאות כפיים סוערות וחיוכים ובדיחות מצד המרצה או המתרגל.
כבר היו כל מיני רגעים של 'החומר הזה לא יהיה במבחן' או 'לקראת המבחן חשוב מאוד לעבור על הנושא הזה והזה...'.
קשה להאמין שעברו כבר בדיוק שלושה חודשים מאז, מצחיק לראות איך חיי השתנו.
השמנתי. זה ההרגשה שלי. בעיקר בגלל הסטטיות שלי. לא זז, רק יושב ולומד וקורא ופותר תרגילים ומסביר ועובד (קצת), ויושב עוד קצת.
שנה ראשונה, זה קשה לכולנו, אני מניח, חשבתי שלי יש עוד איזהשהו יתרון בגלל העבר שלי בעתודה. אך כנראה שכמו כולם, כמו אפקט סם המוני פסיכולוגי, גם אני נכנס לתקופת המבחנים בלחץ וגישה שלילית ודואגת. אני מנסה ללמוד כבר, לתכנן נכון את סדר הלמידה, להשאר באוניברסיטה וללמוד. האם זה משתלם? את זה נדע עוד מעט.
בדיוק היום, בדרך לאוטובוס, דיברתי עם חבר כמה שנינו מופתעים מהעולם החברתי שקיים אצלנו, מיקרוקוסמוס של אנשים, תל אביבניקים וצפונים-דרומים (יחסית). רוסים, ישראלים, מזרחים, אשכזנים. בנים, בנות. חברים מהצבא, חברים מהבית, אנשים זרים. וכולנו התחברנו למין קבוצה של אנשים, מי קרוב יותר ומי רחוק, אך די מאוחדים ומאוגדים, כך - באוניברסיטת תל אביב. הפתעה גדולה לכולנו. אוניברסיטה ששמה על דיגלה את המנטרה החברתית לסטודנטים של - 'סיימת ללמוד? לך הביתה או לעבודה או לשנקין, כי שם מגניב'. מצחיק. לא הייתי בשנקין כבר כמה שנים טובות.
סופי השבוע האחרונים היו קצת פחות מעניינים, אני לא מוצא את עצמי חברתית סביבי. איכשהו, בסוף השבוע האחרון וזה שלפניו, ביום שישי נשארתי בבית. לא מרצון, יותר מידי, אלא דווקא מהכרח. לא היו אנשים שרצו לצאת. יש שיאשימו את מזג האויר הקר שדורש פוך (ולראות סרט מחובקים עם מישהי). יש שיגידו שזה כל הסביבה שלי, שהרבה מהם התחילו ללמוד (הרבה פעמים גם רחוק) ועסוקים או לא בבית. יש שיגידו שזה דוקא אני, שעם כל הזמן הנשרף על עבודה ולימודים, כמעט ואין לי זמן - באמצע השבוע - להרים טלפון לאנשים, לתחזק איזו מערכת יחסים סבירה איתם.
הכל נכון. ובכל זאת, במקום מסויים. אני מרגיש עם כל זה לא בסדר. דווקא בתור קורבן של סיטואציה שהבאתי אותה על עצמי - בידוד שכזה מכולם יחד.
דווקא במזג אוויר שכזה, קריר ואפרורי, אני לא יכול להפסיק לדמיין על איך זה להיות עכשיו במיטה, מחובק עם מישהי ורואה סרט. לא מישהי שנראית כך או כך, אלא דווקא מישהי שמורגשת באופן מאוד מסויים. מישהי שמרגישה אלי גם כך. להתעורר בבוקר לצד מישהי, לכבות את השעון המעורר ולהמשיך לישון עוד קצת. יחד.
תתעורר גבר. לא יקרה בזמן הקרוב.
בהצלחה לכולנו.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
