והנה שוב הבאסה שלא עוזבת חוזרת שוב
סוג של לבד, מלא בהרבה ביחד, אבל מרגיש כל כך לבד...
התאריך כבר נקבע, התשיעי בנובמבר, עוד 18 ימים, לדברי דיוויד ברוזה, בשיר סיגליות, "בלי ברכה, בלי שם או רמז שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט".
המקום גם הוא ידוע, תל השומר.
הארוע גם ידוע, גיוס. והשאר... לא.
קשה להאמין, אבל לדברי רבים, צה"ל מספיק חכם כדי לא לייחס לזכותי את שנת הלימודים באוניברסיטה, את הניסיון בחברת ההיטק שאני עובד בה כבר במצטבר שנתיים, לא לייחס חשיבות לרצון ולשלוח אותי לתפקיד מושתן.
אני עושה מאמצים אדירים לנסות להגיע לתפקיד בתחום של המחשבים בצבא, בין דיבורים עם סוכני מכירות באותה חברת הייטק, דרך בני זוג של חברים מהאוניברסיטה וכלה בילדים של חברים של ההורים שלא ראיתי מעולם. מנסים לעזור, להמליץ, להפיץ קורות חיים, לעודד.
אני נורא פסימי לגבי כל התהליך, אבל... אם תקווה נועדה לטיפשים, אני אחד מהם. עם גרעין קטן של תקווה.
אומרים לי, תנצל את החופש, עוד תתגעגע אליו, לך תצלם, תבקר במקומות, תראה אנשים, תנגן, תבלה.
ואז הענבל מכה בפעמון ואני מתעורר ומבין בכאב, כמו שהבנתי שוב ושוב לעתים כל כך קרובות:
זה לא מה שאתה עושה, לא איך שאתה מבלה, אלא עם מי...
היום ביקרתי באוניברסיטה. היום הראשון של שנת הלימודים האקדמית תשס"ז, ראיתי אנשים, אנשים ראו אותי.
"גיא, לא פרשת?"
-"כן, אני פה רק מבקר ולוקח דברים שמחלקים חינם (בפסטיבל תחילת לימודים)"
"אה, טוב, שיהיה בהצלחה"
הייתי שעתיים, והלכתי.
הרגע ראיתי את הסרט Cars, "מכוניות" של דיסני ופיקסאר, מעצבן אותי ומשמח אותי בו זמנית, שבסרטי הילדים, היחסים בין אנשים (או מכוניות) תמיד כל כך פשוטים.
"אף אחד לא אוהב אותי"... אז אני מגיע למקום חדש ושם פתאום כולם מחבקים ואוהבים וכולם חברים והכל טוב ויפה והשארתי את העולם הישן בו אף אחד לא אהב אותי מאחור.
אני עדיין שרוי בסוג של תרדמת מסוג כזה או אחר, חלום אופורי שכך זה נכון.
נמאס לי לראות צביעות של אנשים מסביב; אני כבר שבועיים מנסה לקבוע עם מישהו לגבי הגיטרה שלו, שהוא מכר במחיר סבבה, והוא כל יום דוחה את זה ליום אחר.
היום, ביציאה מהאוניברסיטה, אני מתקשר, הקו מתקשר, מתקשר, מתקשר ואין עונה. אני שולח סמסים, מתקשר עוד כמה פעמים ושוב פעם, אין עונה.
מבקש מחבר שיתקשר, והנה עונים ובלי בושה כבר עונים "אה, הפנדר היפנית? היא נמכרה כבר"...
לגבי החוב שאני חייב עם ההסברים לגבי המצב הרע של הפוסט הקודם, אני לא יודע, זוכר ולא זוכר, מעדיף כבר לשכוח. היה רע, עכשיו קצת יותר רע, אבל דברים עוברים.
הנה צילום שנקרא Cry
אני שם לב שוב ושוב, שהבלוג הזה הוא פשוט מראה לבכיינות האופיינית ששוררת אצלי בפנים.
משהו אומר לי, תפסיק לבכות, תפסיק לכתוב על כמה אתה מרגיש רע, על כמה שמגעיל בפנים. יש לך חברים, יש לך אחלה חיים...
ואני כותב פוסט נוסף
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
