קשה לי לחשוב איך להתחיל את הפוסט הזה בכלל
הרבה זמן לא כתבתי
הרבה זמן לא ישבתי בחוץ, על הספה החיוורת שפעם הייתה סגולה, עם המיני-לפטופ הזה שממנו אני כותב, כך שתמיד כריות כף היד נוגעות בפד העכבר הרגיש ומסיטות את הסמן מהמקום שבו אני כותב אל המקום שבו נמצא העכבר ומתקבלים משפטים כמו 'הדבר שהכי רצד זה שאני א את זהשוניתי להגי'.
אולי זו רוח התקופה, אולי זה האנשים מסביב ואולי זה בכלל אני שבוחר להסתכל על זה כמו טמבל, אבל להרגשה אין 'נכון' או 'לא נכון', אין איזושהי אמת בסיסית וקולקטיבית שעלפיה אנחנו בוחנים את האנשים סביבינו ואומרים שזו הרגשה 'תקנית' וזו לא.
אני מרגיש לבד, אני מניח שיום חמישי בערב בבית זה סוג של תסמין של כל הסיפור, אבל זו ההרגשה.
כאילו שלא השתנה כלום בשנים האחרונות, אני מזגזג בין קבוצות של חברים.
'למה אתה נשאר איתם?' אני שואל את עצמי בידיעה גמורה שתשובה הגיונית ככל שאתן, היא לא תגרום לי להרגשה של 'הגיוני, אפשר להרגע'.
למה אני נשאר איתם? אני שואל שוב בקול ועונה לעצמי בראש, יש את ההיסטוריה שלי עם אנשים, יש את הפחד להשאר לבד, יש איזשהו כבוד לעבר המשותף שלנו יחד.
'תהיה גבר ותגיד להם מה שאתה חושב עליהם', אני אומר לעצמי כאילו חולם, ולאחר שניה, בדמיון מתוק של אובר בטחון עצמי אני מדמיין את עצמי עושה את זה ובמקביל גם כל הזמן רצה אצלי המחשבה - 'בשביל מה?', הרי אין איזה צורך לאותם אנשים לבוא ולהגיד לי שאני לא בסדר, הם אומרים את זה במעשיהם.
אין מילים שנשמעות חזק יותר ממעשים.
או אולי זה רק אני שבוחר לקרוא כך את המעשים, או העדר המעשים.
כל הזמן רצה אצלי בראש המחשבה שאולי אני מצפה ליותר מידי, אולי אני כל כך אוהב את המקום הזה של הלבד, הסבל העצמי, התמימות והכאב, השקט והסערה שמתחוללת בפנים, ואני בעצמם מצד אחד בוחר - בין אם במודע ובין אם לא, לקרוא כך את מעשיהם של הסובבים ואולי בכלל אני מסגר את עצמי, בוחר לסנן את מה שאני קורא מתוך המעשים של אותם אנשים כך שיתחולל בדיוק מה שאני (בתת המודע כנראה), רוצה להיות לבד.
הטיסה לניו זילנד בעוד פחות מחודשיים. אני עוד צריך לקבל ויזה לאוסטרליה, לקנות כ. טיסה מניו זילנד לאוסטרליה ולהתחיל להתארגן.
אני לא מצליח להחליט אם אני עושה עבודת ארגון טובה או לא, רוב התוכנית כבר גמורה, עם מקום לאלתורים ודברים פתוחים.
מבחינת ציוד, אמנם אני לא חושב שיש לי הכל, אני בערך ב'רוב' הדברים. נקווה שזה יספיק.
קשה להסביר, אבל בפעם הראשונה שלי, בעיקר בטיול כזה, חוסר הוודאות לא גורם לי להכנס למקום של פאינקה ופחד היסטרי. אני מתרגש, מחכה לזה, לראות כבר את המקום הזה. האנשים הללו. הנופים שלא נגמרים.
אני מנסה לראות בדמיוני את הבית, המדינה, החברים ואיך הם יראו כשאני אחזור. האם אני אחזור לעבודה? לימודים - איפה ללמוד ומה לעזעזל? איפה אני אעמוד עם החברים האלה? אולי סוף סוף אגיד להם שהם לא בשבילי? אולי אני בעצם אשתנה ובכלל אבין שצריך לוותר ולא להתעקש ולריב ונחזור למה שהיה פעם? ואולי אפילו נמצא שם מישהי?
הנבואה ניתנה לטיפשים, אני חושב.
תפסיק לחשוב כל כך הרבה, פשוט... זרום עם זה
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
