תכל'ס התגעגעתי.
לשבת על הכורסא המטונפת שכבר לצבעי כחול בהיר מרוב החשיפה לשמש. עם כוס וויסקי גדולה, פתרון נהדר למצברוח טוב ונורא לדיאטה ולזיכרון. בעצם, מי צריך כזה.
היא טסה היום לאמסטרדם.
לא ראיתי אותה מאז שבת בבוקר. וגם אז רבנו.
אנחנו רבים כל הזמן. באמת, שבוע הוא זמן באמת ארוך בלי לריב. וגם זה לא היה לנו כבר הרבה זמן.
מצד אחד, זאת התקופה הכי טובה מאז הטיול אצלי, ואם להוציא אותו מהמשוואה, אז באמת תקופה טובה שכבר שנים לא הייתה. ומצד שני, אני מרגיש שכל כך מסובך לא היה גם המון זמן. מרגיש שאני סוחב על גבי סוס מת, שנהיה כבד יותר ויותר מריב לריב והדרך נמשכת.
אנחנו שונים, שונים מאוד, היא מאנשי המיטה והרביצה הארוכה בימי שבת שמשיים ואני זה שרק מחפש את הימים של לצאת ולהזיע בשמש ולראות עולם דרך הרגליים. היא מהאנשים שמגיעים בזמן, קובעים מראש ומוודאים הגעה יומיים לפני ואני דווקא זה שאצלו הדלת תמיד פתוחה ואורחים לא ישארו רעבים, מגיע בזמן אך לא מדייק וספונטני ולא מתוכנן. היא מהאנשים שיודעים בדיוק מה הם רוצים, איך ובאיזו טמפרטורה, ואני דווקא מגשש ומקבל כל מה שזורקים לי בכיף מסויים.
כמו חלקים מפאזלים שונים, משולשים לא חופפים או סתם כבל שלא מצליח להתחבר. אנחנו שונים. ממש שונים.
איכשהו, אחרי חודשיים וחצי, אני מרגיש באמת שעברנו כברת דרך ענקית, אני לא אותו הבנאדם של אז וגם היא לא, למרות שההרגשה שלי היא שהשינוי עובר בעיקר אצלי. מה לעשות? מתי להתקשר? מה להגיד? איך להגיד? כמה להגיד? ומתי לשתוק? כל אלה שאלות שאני חושב שלמדתי, אמנם לא את הפתרון הכללי אבל לפחות פתרונות חלקיים לכל מיני מצבים. אך מדי פעם, כמו כל תלמיד, אני גם טועה, ואומר משהו לא נכון, או סתם קופא ולא עושה כלום, פשוט כי אני מפחד לטעות.
זה אולי אחד הדברים שבאמת מאפיינים את ההרגשה שלי לגבי הקשר הזה - ההליכה על ביצים, היא יודעת בדיוק מה מגיע לה ואיך, ואני דווקא זה שמנסה לתת לה את זה, על חשבון עצמי, הרבה פעמים אני גם לא יודע איך ואז אני באמת קופא ובעצם לא עושה דבר בשביל לתקן.
ההבדל הכי מהותי ביננו, שמתקשר לכל הסיפור ולרוב הריבים ביננו הוא הדרך בה אנחנו מגיבים, בעוד שאני שקול, יחסית, ושומע ורגוע אך צובר ברקע את ההרגשה עד שזה מתפרץ בסיטואציות מסויימות, היא דווקא קיצונית, בכל דבר, היא יכולה לצחוק ומיד להתחיל לבכות, להיות מאושרת מהחיים וכמו שקרה לא פעם, משהו לא במקום שאמרתי פתאום הורס את כל זה והיא במקום הכי נמוך בחיים. אני הולך על ביצים כל הזמן הזה, מפחד לטעות, מפחד להגיד את הדבר הלא נכון, רק בשביל לא להרוס את הדבר המיוחד שיש ביננו.
ועם כל הקיצוניות הזו, באה במקום מסויים גם האובססיה, זאת התקופה היחידה בחיי שאני זוכר שהגעתי מהעבודה, בדרך כלל גם עייף, הורדתי נעליים והלכתי אליה (לא יחף אלא עם כפכפים). והיא מספרת שהיא מרגישה כמו סוג ב' וכמו חברה שרגילים אליה. כמה זמן לא ניגנתי... כמה זמן לא צילמתי באמת כמו שרציתי. כמה זמן כבר לא טיילתי טיולים מהנים. דווקא כי אני רוצה להיות איתה. אבל זה לא אני יותר...
אני לא יודע מה לחשוב, כשאני איתה, טוב לי. אבל אנחנו רבים כמו זוג נשוי אחרי שנות נישואים.
היא טסה לאמסטרדם. לא נפרדנו, רשמית, אבל לשם נושבת הרוח... זאת ההרגשה שלי.
מצד אחד זאת רוח קרירה שמביאה איתה שינוי גדול והרגשה ענקית של הקלה, של נשימה שוב, ומצד שני, כאב גדול - מחשבה של 'מה אתה מוותר לעצמך?', 'משהו טוב כזה לא יהיה לך'.
עם הזמן החולף מגיעים גם עוד שינויים. בשבוע הבא אני חוזר ללמוד - מדעי המחשב וכלכלה באונ' ת"א. פלוס שליש משרה בחברה שלי. נראה שזה פשוט שבוע של שינויים ענקיים ואני לא מגיע אליו מוכן. לא יודע איך להגיב לו.
אני כבר די שיכור ומחר צריך ללכת לעבודה.
וזה לא עוזר
לא עוזר.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
