שלום
שמתי לב שבזמן האחרון זאת אופנה אצל אנשים למות, ביחוד מפורסמים.
בחצי שנה האחרונה מתו פשוט מלא מלא אנשים, נראה לי אפקט הסיגריות סוף סוף עובד.
מי מת לנו?
- נעמי שמר
- יאסר ערפאת
- עוזי חיטמן
- אריק לביא
- נתן יהונתן
- רפאל איתן
לא צריך להיות גאון גדול בשביל להגיד שזאת נהייתה המודה האחרונה. שירים של אמנים פתאום נהיים מושמעים ואנחנו זוכרים אותם לכמה ימים, אומרים 'כמה חבל...' עד שמישהו אחר מת.
ההתחלה של זה הייתה אצל עפרה חזה, שמתה, נכון, אחרי המוות שלה הייתה סערה גדולה, מי רצח את מי? איך היא מתה? למה? מה עם בן זוגה? היום את מי מעניין מי היה בן זוגה של נעמי שמר, היא מתה, שמים שירים ברדיו, עושים ערב שירים לזכרה ועוברים הלאה.
זו כנראה הדרך של האמן או המפורסם להזכר בעולם הזה.
בינתיים אצלי שוםדבר מיוחד לא קורה, ממש כלום. עוד מבחן עובר ועוד אחד מגיע.
זאת מין שגרה מציקה שמפריעה לי בצורה מאוד מעצבנת. אני לא יכול להגיד שמשהו לא בסדר. הכל לא בסדר. כלום לא בסדר.
יש ימים שאני מסתובב לבד או עם חברים ופשוט מרוכז בכלום, בוהה באוויר ולא חושב. רגע לפני טירוף.
איך מעבירים דבר כזה?
יורד גשם, אז מהבחינה הזאת אני קצת יותר שמח, אין יותר טוב מאשר לישון עם גשם בחוץ.
את הטיול השנתי בשבוע הבא לאזור ים המלח אני חושב שיבטלו כי הגשמים יורדים ומציפים שם הכל.
נקווה שלא, הכוונה באיזשהו שלב ללכת לצלפ את הזריחה מים המלח, זה אמור להיות נהדר.
הכותרת מהשיר - 'כלום לא עצוב' של אביתר בנאי
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
