תקוות נועדו לטיפשים
ואני לא שונה מכל השאר
אני שוב עושה את אותה הטעות הטפשית
סובל ממנה כל כך
קלפי המיקוח האחרונים כבר פגו להם
ואני וגורלי נשארנו ערומים, כביום הוולדנו
מחכים למשהו שישתנה, שיפרח
אך דבר לא קורה.
נשארנו שנינו, לבדינו בקן,
כשאף גוזל לא בא לבקר אפילו
לא יודעים מדוע ולאן
מחכים לכיוון, לרעיון
אך שום נפש ושום דמות לא באה
ונותרנו שנינו
גופי וגורלי
לבד
אז עברתי את השבוע הראשון שלי בצבא, טוב, בעצם, בגדול זה לא היה שבוע אלא ארבעה ימים (באחד אחר עשיתי את הראיון מהפוסט הקודם).
בגדול - אפשר לחלק את הימים לשלושה:
היום הראשון
(יום ראשון)
הגענתי לבסיס בשעה 8 בבוקר, ראיתי כמה פרצופים מוכרים מיום ה'חזרה לשירות' שלי (חמישי שעבר), שלום שלום - דיבורים, צחוקים.
ישבנו וחיכינו וישבנו וחיכינו ועוד קצת ועוד קצת.
אחרי משהו כמו 3 שעות, קמנו למסדר, עמדו 3 דק' וישבנו שוב.
בשעה 1, לקחו אותנו לאכול צהריים, ראיתי את בשה. אכלנו.
חזרנו לשבת, בשעה 5 שחררו אותנו הביתה.
היום השני
(יום שלישי)
הגענו לבסיס בשעה 8 בבוקר שוב, הפעם, לשם שינוי, הודיעו על עבודה שצריכה להעשות, חולקנו לצוותים וכל צוות הלך לעשות את עבודות הרס"ר שלו,
אני הגעתי למעצר, 'תנקה תאים, תנקה שירותים ואחרי זה נראה מה יהיה', אני חייב לומר, היה כל כך טוב לעשות משהו במקום לשבת כל היום כמו ביום הקודם...
השירותים במעצר דווקא נורא נחמדים. כמו שאמרתי לאחד החברים שם - 'הייתי נכנס לכלא רק בגלל השירותים'.
אחרכך, הקצין הממונה, החליט שאנחנו צריכים לסדר את הגינה שם. הגינה היא לא דבר כזה נורא, אך כשהופכים אותו ומוציאים את כל העשבים והאבנים הקטנות, זה נהיה מאוד מגעיל. בעיקר כשאתה יודע שיש באותו ערב גשם ושכל הגינה תהרס שוב.
עשינו את עבודתנו, עם ארוחת צהריים באמצע, ושוחררנו לביתנו באזור 4 וחצי.
היום השלישי
(ימים רביעי חמישי)
כשהגענו לבסיס, חולקנו לקבוצות, לכל קבוצה (שנקראת מחלקה) הופקד איזה מפקד, לנו היה אחד בשם יובל, מהנח"ל.
ראינו באותו יום קצין מיון, הוא הודיע שלא עברתי את הראיון של מודיעין (היו עוד שניים מהפלוגה שלנו שהתראיינו באותו יום, מתוכם אחד כן עבר, ועם השני התחברתי מאוד).
ביאס לי את הצורה!
הקצין מיון ביקש (שוב) שאני אבחר 3 חילות לפי סדר עדיפות, בחרתי: נ"מ, נח"ל וגבעתי.
כך או כך, אני לא רוצה קרבי!!!!
בלילה, המחלקה התחלקה לאוהלים שבהם ישנו 8 אנשים.
היה מאוד מאוד קר!
ומי שמכיר אותי, יודע, גם בפולין, כשאיזה 5 מעלות בחוץ, אני מסתובב עם חולצה קצרה, אבל שם באמת קפאתי בלילה.
באותו לילה, אני חושב שבכיתי בפעם הראשונה מזה זמן רב,
אני חושב שאני יכול לתאר את 'איך זה קרה' כך: הרגשתי קור עמוק עמוק בפנים, כזה שגורם לך להרגיש כל כך לבד, לבד מאי פעם, קור שממש חודר מבעד למעטפת שלך, משדר את זה עמוק עמוק.
כאילו רוח קוטבית נושבת בעוצמה מלבך. לא יכול לשכוח את הקור הזה.
לא בכיתי בכל מיני קולות יבבה וכאלה, בכי מתחבא שכזה, העיניים דמעו, הרגשתי רע, הסתובבתי לכוון השני על המיטה הנפתחת שלי וכך 'בכיתי'...
היום למחרת, התחיל ב3 בבוקר, חבר מהאוהל מתעורר ואומר שהוא ראה מישהו נכנס וגונב לו את הפלאפון, הוא הפך פחות או יותר את כל האוהל בנסיון למצוא אותו אך לא מצא כלום.
לא יכלתי להרדם, ההשכמה הרשמית הייתה ב5, עד 5.30 האוהל היה צריך להיות מקופל ודברינו מסודרים ואנחנו על מדים.
התחלתי בכל התהליך באזור 4 וחצי, משהו כזה.
אני חושב שהיינו האוהל היחיד שהיה מוכן בזמן.
בהמשך אותו יום ראיתי רופא, ניסיתי ככל שניתן להוריד פרופיל, סיפרתי לרופא שהגב שלי כואב והברכיים כואבות והראש כואב, הוא 'קנה' רק את הראש, למרות שההפך בדיוק הוא האמת, הגב והברכיים באמת כואבות לי, הראש - לא ממש...
קבע איזו בדיקה רפואית ליום ראשון... נקווה לטוב.
אלה הדברים היותר מעניינים שהיו בשבוע הזה...
כמו שכתבתי, בראיון, שהיה ביום שני וזרם פשוט נפלא, למרות שהיו כל מיני תשובות של 'לא יודע', הרגשתי כשיצאתי ממנו, שהם היו מרוצים. אוף!
בינתיים, קיבלתי טלפון של קצינת מיון של חיל תקשו"ב, ועוד בחור שיצא ממודיעין ביקש שאני אשלח קורות חיים.
אני אפנה לכולם, אבל נראה שהתקוות לא יתממשו, אלא אם משהו מלמעלה אוהב אותנו מאוד (בהמשך לפוסט הקודם)...
אני מקווה שיהיה פחות רע...
היום הייתי בתל אביב - סשן צילום, ושוב, אני מרגיש המון פספוס, כשאני רואה בשנית את התמונות. יש כמה 'יציאות' טובות, אבל רוב התמונות חסרות פוקוס ומרוחות.
למה לעזעזל אני לא רואה את זה כשאני מצלם ומסתכל על התוצאה.
כל יום רביעי, השיר הזה התנגן לי בראש.
מפליא אותי בכל פעם מחדש, כמה גוונים ואמיתות יש בכמה מילים פשוטות.
כמה הוא מדבר על המצב שלי, שוב ושוב ושוב.
באמת הלהקה הטובה בכל הזמנים!
When I was younger, so much younger than today,
I never needed anybody's help in any way.
But now these days are gone, I'm not so self assured,
Now I find I've changed my mind and opened up the doors
And now my life has changed in oh so many ways,
My independence seems to vanish in the haze.
But every now and then I feel so insecure,
I know that I just need you like I've never done before.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
